חוכמת הקנטאור

"קומי כבר, ישנונית." ליליאס מנערת את רבנה בעדינות.

רבנה פוקחת את עיניה ומפהקת. בניגוד לרוב הקנטאורים היא כמעט תמיד יושבת, רגלה הנכה לא מאפשרת לה לעמוד הרבה זמן והיא זקוקה לתמיכה כשהיא הולכת.

"נרדמתי?" רבנה שואלת, היא הלכה [בעזרתה של ליליאס] עד למקום השינה החדש של העדר וזה התיש אותה.

"כן, השמש כבר כמעט באמצע השמיים." ליליאס יושבת ליד רבנה, היא לא אוהבת להיות בלי תנועה אבל היא רוצה שחברתה תרגיש בנוח.

"את לא חייבת לשבת." רבנה שמה לב מיד לחוסר נוחות של ליליאס "אני רגילה לכך שכולם עומדים סביבי, זה לא מפריע לי."

"בסדר..." ליליאס קמה במהירות, ומותחת את רגליה "אם את מתעקשת." רגליה נרדמו מהישיבה על רצפת היער.

"אני מתעקשת." חיוך עצוב עולה לשניה לפניה של רבנה ומיד נעלם "מה קרה?" היא שואלת כשהיא רואה את החיוך המזוייף על פניה של חברתה.

"כולם לא קרה..." ליליאס נאנחת "זה רק ש...הלוואי שהייתי יפה." קשה לה להתמודד כל הזמן עם ההצקות של שאר הסייחים.

"את יפה." רבנה סוקרת במהירות את ליליאס "פשוט מבפנים." 

לרבנה תמיד יש משפטים חכמים, למרות רגלה הנכה או אולי בגללה היא הסייחה הכי חכמה ומבינה בעדר.

"טוב, את אף פעם לא היית מכוערת." ליליאס עונה לה במהירות "אין לך מושג כמה זה קשה."

"הייתי שמחה להתחלף איתך." רבנה עונה בשלווה "הייתי מוכנה להחליף את פרוותי הזהובה הבוהקת ועיני הגדולות תמורת היכולת ללכת ללא עזרה." והיא מושיטה את ידיה לליליאס, רומזת לה שהיא רוצה לעמוד.

"את בטוחה שיש לך מספיק כוח?" ליליאס שואלת בדאגה ומקימה את רבנה בזהירות "לא עבר אפילו יום שלם מאז שהלכנו עד כאן."

"אני בסדר." רבנה מתעקשת, למרות הרעד ברגליה "קצת עייפה, אבל בסדר." כשרבנה יושבת אי אפשר להבחין בינה לבין כל סייחה בריאה אחרת, אבל כשהיא עומדת רואים הייטב את רגלה הנכה...

ליליאס לא אוהבת לראות איך רבנה מתאמצת כל כך לעשות משהו שבשבילה הוא מובן מאליו.

"אולי כדאי שתשבי?" היא מציעה שוב "את בטוחה שאת בסדר?"

"אני רק רוצה לקחת לעצמי תפוח." רבנה עונה וכושלת קדימה, מנסה ללכת בכוחות עצמה.

"רבנה!" ליליאס תומכת בה שנייה לפני שהיא נופלת "למה לא אמרת? אני אביא לך." היא פונה אל עץ התפוחים.

"התכוונתי שאני רוצה להביא בעצמי." רבנה תופסת בה "תעזרי לי, בבקשה?" והיא נועצת מבט מתחנן בליליאס.

"בסדר..." אף אחד לא יכול לעמוד מול העיניים של רבנה, הן כל כך ענקיות ונוצצות... "אני אעזור לך..." היא נאנחת.

והיא תומכת ברבנה כל הדרך עד העץ.

"להוריד לך תפוח?" ליליאס שואלת כשהיא רואה שכל התפוחים במרחק קפיצה, קפיצה שרבנה לעולם לא תוכל לבצע.

"לא, לא משנה." רבנה אומרת בעצב "רציתי לקטוף אחד בעצמי..." דמעה קטנה שנופלת מעיניה מגלה את תסכולה.

ליליאס בוחנת את עץ התפוחים, חושבת איך תוכל לעזור לרבנה כשרעיון עולה בראשה...

היא קופצת ותופסת באחד מענפי העץ, מקרבת אותו לקרקע.

"הנה." היא אומרת לרבנה בעודה אוחזת בענף "לתפוח הזה את יכולה להגיע." היא מחווה בראשה לתפוח שעל הענף שתפסה.

"ליליאס." רבנה אומרת ברגש "תודה." והיא קוטפת את התפוח מהענף...

הפרק הקודם		הפרק הבא