האויב האחרון

תודה על התגובות (: מקווה שהפרק הזה ישפוך קצת אור על השאלות.

פרק 2: התעוררות

אמילי פוטר מעולם לא פחדה כפי שפחדה באותו הבוקר כשהמכונית של הוריה סטתה מהכביש ונפלה לתוך השוחה שבצד הדרך. היא צעקה, ובמשך כמה רגעים הייתה מבולבלת מכדי לעשות משהו; הפגיעה באדמה טלטלה אותה בחוזקה, אפילו שהייתה חגורה, והעולם התמלא עשן וריח של דלק. עד שחזרה להיות מודעת למציאות חלק ניכר מהעשן נסחף ברוח, והיא הייתה מודעת רק לעובדה שהוריה יושבים בריפיון איברים במושב הקדמי. היא לא ידעה כמה זמן עבר.

"אבא? אימא?" היא קראה, קולה נשבר מרוב בהלה ופחד. הם לא נעו. היא ניסתה לגעת בכתפו של אביה אבל החגורה לא אפשרה לה להגיע אליו.

במאמץ רב, אמילי הצליחה להשתחרר מחגורת הבטיחות ולזחול מחוץ לרכב המושבת אל השוחה. רגליה רעדו מאד. העולם היה שרוי בדממה מוחלטת; אף מכונית לא חלפה בכביש, אף פועל לא נראה בשדות, ואפילו ציוצי ציפורים לא נשמעו. רק השמש המשיכה לטפס בעצלתיים בשמיים הצלולים, כאילו שום דבר לא קרה.

הוריה עדיין לא זעו במושב הקדמי, תלויים מעל חגורות הבטיחות שלהם כמו זוג בובות על חוט. הם לא נראו פצועים, אז למה הם לא מתעוררים? ייתכן שהם – ?

לא, אמילי אמרה לעצמה, מסרבת להיכנע לדמעות של פחד וחוסר אונים שאיימו להציף את עינייה. הם לא מתים. הם בסדר. הם רק פצועים, והם צריכים שהיא תעזור להם. היא צריכה להיות אמיצה. היא רק צריכה למצוא דרך לקרוא לעזרה –

קול פקיקה רם הבהיל אותה כל כך שהיא צעקה. לרגע היא הייתה בטוחה שהמכונית המעשנת התפוצצה, אבל שום דבר כזה לא קרה. היא סבה בחיפוש אחר מקור הרעש, ונבהלה מאד לראות שהיא כבר לא לבד.

איש בגילו של הוריה עמד איתה בשוחה. הוא לבש מן מעיל שחור ארוך ומוזר מאד, עם עיטורים כסופים בשוליים ובשרוולים – אולי הוא משתתף באיזה מחזה על ימי הביניים? – ושיער שחור ארוך נפל על פניו החיוורות כסיד. פתאום אמילי הבינה שהיא מכירה אותו – זה היה סוו, החבר של אימא שלה. רק אתמול הוא הגיע אליהם לביקור, שקט ורשמי כתמיד. איך הוא הגיע לשם פתאום?

לפני שהיא הצליחה לשאול אותו את אחת מהשאלות הרבות שהציפו אותה, הוא כבר חלף על פניה מבלי לומר מילה והסתכל דרך חלון הנהג על הוריה המעולפים של אמילי. לפתע הוא שלף מתוך שרוולו מקל עץ דק ונקש על הדלת, זו נפתחה לפקודתו כבמגע קסם. ואם זה לא היה מספיק מוזר, נפנוף נוסף של המקל גרם לחגורות הבטיחות להרפות מהוריה של אמילי והם ריחפו ממושביהם אל תנוחת שכיבה באוויר.

זו מוכרחה להיות מתיחה, אמילי הבינה פתאום. ההורים שלה מותחים אותה. זה בטח היה רעיון של אבא שלה, היא אמרה לעצמה, רק הוא היה חושב על רעיון משוגע כזה.

"בסדר, הבנתי את הרעיון," היא אמרה להוריה, "הצלחתם לעבוד עלי. אתם יכולים להפסיק עכשיו."

הם לא הגיבו. אמילי ציפתה שבכל רגע הם יתעוררו ויצעקו, "הפתעה!", אבל זה לא קרה. שניהם נראו חיוורים מאד, כמו רוחות רפאים.

דמעות התחילו להציף את עיניה. "תגידו משהו!"

"הם לא יכולים לשמוע אותך," סוו אמר לה בקול חמור.

"מה קרה להם?" היא דרשה לדעת, מתחילה לאבד את עשתונותיה. "ואיך הגעת לפה? איך אתה עושה את זה – ?"

לפני שהיא הספיקה להשלים את שאלתה סוו לפת את כתפה בתנועה פתאומית. מייד לאחר מכן היא הרגישה תחושה מוזרה מאד של משיכה עמוק בבטנה, כאילו קרס מושך אותה דרך צינור צר מאד. לפני שהספיקה להבין את מהות התחושה היא מצאה את עצמה עומדת בסלון ביתה.

היא הסתובבה סביב עצמה בתדהמה, לא מסוגלת להפנים את מה שקרה. אולי היא חולמת? זה היה ההסבר היחיד לכל מה שקורה שם. היא צבטה את עצמה, אבל זה לא עזר.

"את לא חולמת," סוו אמר לה באותו טון מונוטוני וחסר רגש, בעודו מתמרן את הוריה של אמילי באוויר במיומנות. את אימה הוא השכיב על הספה הגדולה שבסלון, ואת אביה – בהרבה פחות עדינות – הוא הנמיך אל השטיח שלמרגלות הספה. שם הם שכבו בחוסר ניע, כישנים.

"איך אתה עושה את זה?" היא שאלה שוב. האם ייתכן שלסוו היו איזה כוחות על טבעיים? זו הייתה מחשבה מטופשת. ובכל זאת –

"אני צריך ללכת," הייתה תשובתו הנחרצת. הוא דיבר מבלי להסתכל עליה, כפי שנהג לדבר אליה תמיד. זה מאז ומתמיד יצר אצלה את הרושם שחברה של אימה לא מחבב אותה משום מה. ובכל זאת, בכל פעם שהיה מגיע לביקור היה מביא לה מתנות, גם כשכבר הייתה מבוגרת מידי בשביל זה.

"אבל – "

"אימא שלך תסביר לך הכל," הוא טען בקרירות. הוא הוציא מכיסו קופסאת עץ מגולפת והניח אותה על שולחן הקפה, ואז בקול פקיקה נוסף – נעלם.

אמילי רצה אל המקום בו עמד לפני רגע, מנופפת בזרועותיה בחיפוש אחר איזה חוט או אמצעי אחר שהיה מאפשר לו לבצע את התכסיס, אבל לא היה שם כלום. הוא פשוט נעלם.

הצעד הבא של אמילי היה לבדוק את הוריה שוב. היא ניערה את שניהם בחוזקה, קראה להם בקול, אבל לא הצליחה להעיר אותם. נחמתה היחידה הייתה שהם בוודאות היו בחיים; עיניה של אימא נעו בחוסר נחת תחת עפעפיה, ואביה הזיז את שפתיו כאילו הוא מדבר עם מישהו.

לאחר שהבינה שלא תצליח להעיר את הוריה, אמילי ניגשה אל הקופסא שסוו השאיר מאחור. בחיפוש אחר הסבר כל שהוא למתרחש, היא פתחה אותה. בפנים, על מצע של משי אדום, נחו שני מקלות עץ מגולפים, כמו שהיה לסוו. שרביטי קסם.

אמילי צנחה לישיבה על שולחן הקפה, שוכחת שאימה תמיד נזפה בה כשעשתה זאת. היא נגעה באחד השרביטים, שהיה ארוך מהשני ועשוי עץ כהה ומבריק, ומשכה את ידה כשחשה צביטה מחשמלת בקצות אצבעותיה. למרות זאת היא אזרה אומץ ונגעה בו שוב, הפעם אוחזת בו בכל כף ידה; זה הרגיש כאילו ברקים בוקעים מתוך העץ ומתרוצצים לכל אורך גופה, גורמים לשיערה לסמור.

היא החזירה את השרביט לקופסא במהירות וטרקה את המכסה, מסתכלת בהוריה. השמש כבר זרחה, מאירה את הסלון באור בהיר וחזק שהדגיש את החיוורון בעורם של לילי וג'יימס פוטר. פתאום הם נראו לה מבוגרים בהרבה מכפי גילם.

כמו כל ילדה, הייתה תקופה בה אמילי האמינה שסיפורי אגדות הם אמיתיים. היה שלב בחייה בו היא האמינה בקסם, בדרקונים ובחדי קרן. הוריה מעולם לא ייחסו לכך חשיבות, וגם היא התבגרה והבינה שהאמונות האלה מעט מטופשות. היא כבר הייתה גדולה מכדי לשחק בכאילו. אבל עכשיו היא התחילה להיזכר שכאשר הייתה ילדה קטנה האמינה שיש לה כוחות על טבעיים. היא האמינה שהיא יכולה לעשות קסמים, והיו לה ראיות שיוכחו זאת; החתול השחור שזינק לתוך הכיתה ויצר המולה בדיוק כשהגיע הרגע להגיש את שיעורי הבית שהיא לא הכינה, בקבוק הסודה שהתפרץ בפניה של ילדה מבוגרת יותר שעשתה נגדה עברה במגרש הכדורסל, הפעם בה הלכה לאיבוד בטיול עם הוריה ופתאום מצאה את עצמה ליד המכונית שלהם, ועוד מקרים רבים אחרים. באותם ימים היא אהבה לחשוב שיש לה כוחות מיוחדים כל שהם, בהם היא יכולה להיעזר כשהיא בצרה. אך ככל שהתבגרה כך האירועים המוזרים פחתו, והיא הבינה שהיא רק המציאה את כוחות הקסם האלה כדי להצדיק דברים שקרו לה והיא לא הייתה יכולה להסביר.

אבל עכשיו... זה לא נראה כל כך מוזר לחשוב שאולי, רק אולי, קסם יכול להיות אמיתי...

היא לא ידעה כמה זמן עבר עד שקול הפקיקה נשמע שוב. היא קפצה לרגליה. סוו חזר, הפעם נראה יותר רגוע ומחושב מאשר בפעם הקודמת בה הופיע, ואיתו הופיע איש זקן. הוא היה זקן במיוחד – כנראה האיש הזקן ביותר שאמילי ראתה מימיה – אבל הוא לא נראה חלש או מבולבל כפי שזקנים נטו להיות. הוא היה רזה מאד אבל עמד זקוף, ועניו הבהירות בערו באש כמעט מאיימת. אם אמילי הייתה צריכה לדמיין איך נראה קוסם, היא הייתה מדמיינת אותו כמו האיש הזה בדיוק; היה לו זקן לבן וארוך במיוחד, והוא לבש גלימת קטיפה סגולה ומצנפת תואמת.

הקוסם הזקן סרק בעניו את הוריה מחוסרי ההכרה של אמילי, ואז הסתכל הישר בה. המבט בעניו הבהיל אותה – הוא נראה זועם, ובו בזמן כה נרגש שהוא בקושי הצליח לעצור את הדמעות.

"הם הביאו עוד ילדה?" הוא שאל. לקח לאמילי רגע להבין שהוא לא מדבר אליה, אלא לסוו.

"כן," הוא השיב בקול שקט מאד. אמילי חשבה שזו כנראה הפעם הראשונה שהוא מביט בה ישירות. "אמילי. היא בת אחת- עשרה היום."

הזקן לקח נשימה מרשרשת ואז הזדקף, כאילו כדי לבלום גל של חולשה פתאומית. אז הוא חייך אל אמילי, חיוך קטן וכאוב אבל כנה. היא מעולם לא הכירה את הסבים והסבתות שלה, אבל הייתה לה תחושה שאם הייתה פוגשת אותם, כך הם היו מסתכלים עליה.

"אין לנו הרבה זמן," הוא אמר לאחר כמה רגעים, פונה בחזרה אל הוריה של אמילי. הוא הוציא שרביט משלו, ארוך וכמעט לבן, ורכן כדי להצמיד את קצהו למצחה של לילי, זו התעוררה בבת אחת.

"לא! הארי!" היא צווחה והבהילה את אמילי מאד, מזדקפת כאילו במטרה לקפוץ מעל הספה.

סוו היה לצידה בין רגע, דוחף אותה בעדינות מדהימה בחזרה למצב ישיבה. היא בהתה בו בעניים קרועות לרווחה.

"סוו?... איך...?" ענייה התמקדו בדמותו של הזקן. "פרופסור דמבלדור?..."

"טוב לראות אותך שוב, לילי," הזקן, דמבלדור, אמר בקול רך. "אני שוב מבקש שתקראי לי אלבוס. אני כבר מזמן לא המורה שלך."

אימה של אמילי הסתכלה שוב בין שני הגברים, אז בבעלה השרוע על השטיח, ולבסוף באמילי, שפתאום הבינה שהיא על סף דמעות. אימה ניסתה לקום אליה, אבל סוו שוב מנע ממנה לקום. במקום אמילי רצה אליה, מאפשרת לה לחבק אותה בחוזקה. רק באותו הרגע היא הבינה כמה היא באמת פחדה בשעות האחרונות.

"מה קרה לנו?" היא שמעה את אימה שואלת מעל ראשה, קולה רועד בצורה שגרמה גם לאמילי לרעוד. "מה קרה להארי? תגידו לי שהוא בסדר – "

"הוא בריא ושלם," דמבלדור הבטיח לה, "סוורוס יסביר לנו הכל – אני מבולבל לא פחות ממך, לילי – אבל אנחנו צריכים שתהיי מוכנה לרסן את ג'יימס במקרה הצורך. אנחנו חוששים שהוא לא יגיב למצב היטב כמוך..."

משום מה, אימה של אמילי הסתכלה בסוו. היא עצמה לא הצליחה להוציא מראשה את הצווחות של אימה, ולא ידעה איך מישהו יכול להפיק תגובה גרועה יותר מזו. לילי הנהנה.

דמבלדור הצמיד את קצה שרביטו אל מצחו של אביה של אמילי. גם הוא התעורר בקפיצה, כאילו שפכו עליו מים קרים. אבל הוא לא צעק, רק שאף בחדות כאילו היה זמן ארוך מתחת למים. הוא הסתכל סביב, ניסה לומר משהו אך שום קול לא יצא מפיו, ניסה לעמוד אבל נפל שוב על השטיח.

"אל תקום. עברת חווה קשה, נערי," דמבלדור אמר לו, אבל לא נראה שג'יימס שומע אותו.

"אתה עשית את זה!" הוא הרים את קולו על סוו, שעדיין עמד ליד אמילי ואימה. הוא לא הגיב לתקיפה, רק משך את ידו שנחה על כתפה של לילי בפתאומיות. "אני לא יודע איך, אבל זה היית אתה! כל השנים האלה, ידעתי שמשהו לא בסדר – "

"כן, זה הייתי אני," סוו קטע אותו בקור נושך. אמילי מעולם לא שמעה טון כל כך רויי איבה. "והייתי מציע לך להיות אסיר תודה, פוטר. הצלתי את חייכם."

אמילי לא האמינה שזה יכול לקרות, אבל אביה היה חסר מילים. הוא הסתכל בין סוו לבין אשתו, זו הביעה ריכוז רב בשיערה של אמילי, וטלטל את ראשו בתדהמה. אז הוא הרים את מבטו אל הקוסם הזקן ודרש, "אתה ידעת משהו על זה?"

"לא, לא ידעתי," דמבלדור השיב בלהט, "כמו כל אחד אחר בעולם הקוסמים, הייתי בטוח שאתם מתים."

אמילי הסתכלה בין הוריה בתדהמה. מתים?

"אולי מוטב שאמילי תחכה במטבח?" דמבלדור הציע.

"לא, זה בסדר," אימה של אמילי קבעה. נראה שהיא ממענת לשחרר את אמילי, ואמילי שמחה על כך. "נצטרך לספר לה במוקדם או במאוחר."

אביה של אמילי ניסה לקום על רגליו שוב, והפעם הצליח.

"מה קרה, דמבלדור?" הוא שאל בטון נואש, "לחש הפידליוס היה אמור להגן עלינו. מה השתבש? מה קרה להארי?"

"מי זה הארי?" אמילי, שהפכה למבולבלת יותר ויותר בכל רגע שחלף, שאלה. כולם הסתכלו עליה, אבל לא נראה שמישהו רוצה לענות לה.

"זה היה פיטר," לילי אמרה פתאום.

"לא," בעלה אמר מייד, מסתכל בה כמעט בתחינה. הוא עדיין היה חיוור מאד, כאילו היה חולה, והמראה לא הלם אותו כלל. "הוא לא היה בוגד בנו..."

"אני מצטער," דמבלדור אמר בכבדות, "אבל זה מה שקרה. חשדנו שיש מרגל בשורותנו... זה היה הוא."

ג'יימס העביר יד בשיערו הפרוע, ואז, בלי שם הזהרה, הוא צעק קללה. מסך הטלוויזיה שלהם התנפץ בלי אזהרה. אמילי נבהלה מאד, אבל לא הצליחה לקרוע את עיניה מהמחזה המפחיד. אביה המשיך לקלל בחריפות, מכסה את פניו ביד אחת ובידו השנייה אוחז במשקפיו המאיימות להישבר, עד שאשתו קראה לו בקול רועד לרסן את עצמו.

"אני מצטער," הוא אמר בקול טעון. אמילי מעולם לא ראתה את אביה כל כך כועס. "אני מצטער, לילי... אמילי..."

אמילי לא ידעה למה הוא מבקש ממנה סליחה, אבל זה גרם לה להרגיש עצובה מאד.

"לא היית יכול לדעת," אימה של אמילי, שכנראה הבינה טוב יותר ממנה למה הוא מצטער, אמרה.

"הייתי צריך לדעת," בעלה טען, "אסור היה לי לסמוך עליו... סיכמנו שלא נסמוך על אף אחד חוץ מסיריוס, ואני הפרתי את ההסכם הזה – "

"קיבלנו את ההחלטה הזאת ביחד," לילי אמרה ביציבות. "אבל... מרלין, רמוס..."

"הוא מעולם לא היה מרגל," דמבלדור אישר.

"זה מה שזנב- תולע רצה שנאמין," ג'יימס אמר פתאום, ושוב נראה כאילו הוא עומד לצעוק. "הוא ניצל את זה שרמוס לא נמצא כדי לגרום לנו להאמין שהוא המרגל... ואז הוא גרם לנו להפוך אותו לשומר הסוד..."

"המעטנו ביכולת שלו," לילי אמרה במרירות לא אופיינית.

"מה קרה אחרי זה?" ג'יימס שאל, מסתכל על סוו במבט מאשים. "וולדמורט מצא אותנו. הוא הרג אותי... איך – ?"

"אני לא יודע," סוו אמר.

"מה זאת אומרת, אתה לא יודע?" ג'יימס הרים את קולו, מוכן לתקוף. אשתו נתנה בו מבט מתריע.

"אני לא יודע למה לא מתתם," סוו הסביר, מדבר על הנושא באדישות כמעט מפחידה. אמילי לא הצליחה להבין מה מתרחש. "אני רק יודע שהייתי הראשון שהגיע לבית שלכם אחרי שהוא... נעלם. שניכם הייתם בחיים, אבל רק בקושי. הייתם שרוים במן תרדמת, כמו היום. עדיין לא הבנתי מה קרה, לא ידעתי שהוא הובס – "

"הוא הובס?" ג'יימס קטע אותו. "אבל ראינו אותו – "

"סבלנות, ג'יימס," דמבלדור אמר, בוודאות נסער אך מתאמץ להסתיר זאת. "המשך, סוורוס."

"לא ידעתי שהוא הובס," סוו המשיך בשיוויון נפש. "לא הצלחתי להבין למה הוא לא הצליח להרוג את הילד – " אז הוא הסתכל לעבר אימה של אמילי, שישבה דוממת כמו פסל, שפתיה נתונות בקו הדוק ועיניה כמעט ולא ממצמצות. "אבל לא האמנתי שזה הסוף שלו. ידעתי שתהה הסיבה לבריחתו אשר תהה, הוא לעולם לא יפסיק לרדוף אתכם. לא כל עוד הנער בחיים. אז הטלתי עליכם לחש זיכרון ולקחתי אתכם משם, למקום בו אוכל לנסות לטפל בכם. מאוחר יותר, כשיצאתם מכלל סכנה, תכננתי כיצד להעביר אתכם למקום מרוחק ולגרום לכם להאמין שאתם מוגלגים. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא יחזור וינסה להרוג אתכם שוב, וידעתי שהוא לא יצליח למצוא אתכם אם תעזבו את עולם הקוסמים."

דממה השתררה בסוף הסיפור. אביה של אמילי הסתכל על סוו כאילו הוא מוכן לחנוק אותו, ועל פניה של אימה הייתה אותה הבעה ריקה והמומה. דמבלדור נראה כשוקל את הסיפור ברצינות. אמילי רצתה לקבל תשובות לשאלות הרבות שהציפו אותה – סוו היה מכשף? מי זה וולדמורט? על איזה ילד הוא מדבר? – אבל הייתה לה תחושה שהיא לא צריכה להתערב עכשיו.

"רובאוס האגריד וסיריוס בלק הגיעו לזירה אחרי זמן קצר," דמבלדור אמר לאחר כמה רגעים של שתיקה. "הם חזו בגופותיהם של לילי וג'יימס פוטר. הייתה הלוויה – אני הייתי נוכח בה – צפיתי בהם נקברים. איך עשית את זה?"

"לחש שינוי צורה פשוט," סוו הסביר בקור רוח, "זה היה סיכון, אבל ידעתי שקרוביהם יהיו נסערים מכדי להבחין בהבדל. צדקתי. כולם היו כל כך מוכי אבל או מרוכזים בעתידו של הילד שאף אחד לא הבחין באשליה."

"אתה לא מפסיק להפתיע אותי, סוורוס," דמבלדר אמר בשמץ גאווה. "הצלחת להערים אפילו עלי."

סוו נראה כאילו הוא עומד להשיב, כשאימה של אמילי אמרה בקול נסער, "למה השארת את הארי מאחור? למה לא לקחת גם אותו?"

סוו היה חסר מילים. לראשונה מאז שהגיע הוא לקח כמה צעדים והתרחק מאימה של לילי, משלב את ידיו מאחורי גבו ונמנע מלהביט בה.

"רצית שהוא ימות," אביה של אמילי אמר פתאום, והרעיד את הקירות בקולו כשהמשיך, "אתה היית אוכל מוות! גם אתה חשבת שהארי הוא איום – רציתי שוולדמורט יהרוג אותו!"

הפעם אשתו לא ניסתה לרסן אותו. "סוורוס, זה נכון?" היא שאלה את חברה בקול נסדק.

"לא," סוו השיב בשלווה, עדיין לא מביט בה. "ידעתי שהוא יהיה בטוח בחסותו של דמבלדור. רציתי ש..." הוא חיכך בגרונו, מייצב את קולו. "ידעתי שלעולם לא תהיי בטוחה כל עוד הילד איתך."

אימה של אמילי קמה כל כך מהר שאמילי כמעט נפלה מהספה.

"איך יכולת?!" הפעם היה תורה לצעוק. אמילי מעולם לא שמעה את אימה צועקת. "איך יכולת לעשות את זה?! הוא הבן שלי!"

ללא אזהרה, לילי פרצה בבכי קורע לב. בעלה ניגש ועטף אותה בחיבוק מנחם, נראה לא פחות נסער בעצמו, למרות שניסה להסתיר את זה. אמילי לא ידעה איך להגדיר מה בדיוק היא מרגישה למראה שיברון הלב של הוריה. היו כל כך הרבה דברים שהיא לא הבינה, אבל היה משהו שהיא כן הבינה – שאי שם בעולם היה לה אח. אח שהוריה מעולם לא הזכירו, ובו בזמן אהבו מאד.

"אני חושב שמוטב שנעשה הפסקה קצרה," דמבלדור אמר, נוהג בזוג המתאבל בעדינות מושלמת. "ברגע שתהיו מוכנים לשמוע את המשך הסיפור, אתם מוזמנים להגיע למשרד שלי. אני אקשר את האח שלכם לרשת הפלו."

ג'יימס הנהן מבלי להסתכל בו. לילי עדיין רעדה בבכי אילם. אמילי צפתה כיצד סוו ודמבלדור נעלמים שוב בקולות פקיקה, נשארת לבד עם הוריה האבלים, שפתאום נראו קצת זרים בעיניה.

כאילו קרא את מחשבותיה, אביה הסתכל לעברה וחייך חיוך עצוב. אמילי הרגישה מעט רגועה יותר – הוא נראה הרבה יותר כמו האבא שהכירה כשחייך.

"מה יש לך שם?" הוא שאל, והיא הבינה שהיא עדיין מחזיקה את הקופסא שסוו השאיר מאחור. היא פתחה אותה, מציגה את תוכנה בפני הוריה. אביה חייך במן ערגה, כאילו הוא פוגש חבר וותיק שהוא לא ראה מזמן.

"לילי, תראי את זה," הוא אמר לאשתו ברכות, לוקח את שני השרביטים מתוך הקופסא. הוא השאיר אצלו את השרביט הארוך והכהה, מושיט לאשתו הדומעת את השרביט הבהיר יותר. היא אחזה בו ומייד נראתה רגועה יותר. היא לקחה נשימה עמוקה ואפשרה לדמעה אחרונה להתגלגל בחופשיות במורד לחיה.

"אני אכין תה," ג'יימס אמר, תוך כדי שהוא עושה תנועה בשרביטו ומתקן באורך קסם את הטלוויזיה השבורה. "ואז נסביר לך הכל, אם."

אמילי הנהנה, המומה מכדי לדבר. אביה בזה הרגע ביצע קסם ממש לנגד עיניה. ומה שהיה לא פחות מוזר היה שמעולם לא היה להם תה בבית.

הפרק הקודם		הפרק הבא