מחנה דם-הטיטאן

יצאתי מביתן שלי אל הביתן הסמוך בדילוגים ודפקתי על הדלת. ג׳ין פתחה את הדלת, מעיפה את השיער השחור שלה מעיניה הכסופות. ״סופיה? מה את רוצה בשעה כזאת? השמש רק עלתה!״ ״בדיוק!״ חייכתי. ״ראיתי אותך ערה, אל תעשי את עצמך.״ היא נאנחה כשנזכרה ביכולת שלי לראות כל דבר שהשמש נוגעת בו. הביתן שלה לא היה כל-כך מואר, אבל בכל זאת. ״בסדר.. מה את רוצה?״ היא שאלה. ״טוב, לא ראית שהגיע חניך חדש?״ קפצתי במקומי. ״כן, אז...?״ נאנחתי. ״את כאן כבר שנים, ומגיעים חדשים, ואז את יכולה להדריך אותם! חוץ מזה, יש שיעור עכשיו.״ ״לא יכולת להתחיל בזה?״ היא נאנחה פעם נוספת ואני צחקקתי. ״מה יש עכשיו?״ ״לא יודעת.״ משכתי בכתפיי. ״אז למה קראת לי?!״ ״כדי שנלך להתאמן.״ צחקקתי. ״אז תגידי! אני כבר באה.״ היא נכנסה בחזרה לביתן שלה וסגרה את הדלת. דילגתי אל הרחבה. טוב, אתם בטח תוהים מה כל זה היה. אז בואו נתחיל מההתחלה. נעים להכיר, אני סופיה, בת הליוס. אני חצי-טיטאנית וחצי בת-תמותה. זאת שדיברתי איתה הייתה ג׳ין, בת סלנה. אנחנו גרות במחנה דם הטיטאן.

*****

חיכיתי לג׳ין על גבעת הסלע וסרקתי את המחנה. הייתי יכולה לראות את המקדשים, את האגם, את רחבת האוכל, את רחבת הקרב.. יש לנו מחנה מאוד גדול. לטו, שומרת הנוער בכבודה ובעצמה, התנדבה להשגיח על המחנה. היא ממש טובה. היא תמיד הייתה דואגת ונחמדה. אני זוכרת כשחצי-טיטאנים חדשים מגיעים למחנה היא תמיד מברכת אותם, כמו שהיא עשתה לי. חייכתי לעצמי. ראיתי משהו זז בשיחים. הרמתי את הפגיון שלי וכיוונתי אל השיחים. ״מי שם?״ שאלתי והסטתי מעיניי הזהובות קצוות שיער בלונדינית. מהשיחים נשמעה רטינה ויצאו משם שני נערים. לנער אחד היה שיער בלונדיני מתולתל, עיניים כחולות והרבה נמשים. לנער השני, לעומת זאת, היה שיער שחור, עיניים חומות כמעט שחורות ונמשים, גם כן. ״אתם חדשים?״ שאלתי והורדתי את הפגיון שלי. הנער עם השיער השחור קפץ על ההזדמנות, הוציא חרב שחורה (כמה מפתיע) מהנדן שלו והתנפל עליי, משטיח אותי לרצפה. ״מי את ומה את עושה כאן?!״ הוא אמר בתוקפנות, בזמן שהנער הבלונדיני ניסה למשוך אותו לאחור. ״ניקו!״ הוא מלמל בבושה כשהוא הצמיד את הנער השני אליו. קמתי ממקומי וסילקתי את החול מהבגדים שלי. ״מי. את?״ ׳ניקו׳ שאל, אחוז היטב בידיים של הנער השני. ״אני סופיה הארט, בת הליוס..״ מלמלתי והרמתי את הפגיון שלי בחזרה. הנערים כיווצו את גבותם. ״הליוס..?״ הבלונדיני מלמל. ״כן.. טיטאן השמש וכל השאר..״ משכתי בכתפיי. ״מי אתם?״ ״וויל-״ הנער הבלונדיני הצביע על עצמו. ״וניקו-״ הוא הצביע על הנער השני. ״אני בן-״ ״אנחנו צאצאי קרונוס וריה.״ ניקו עצר את חברו. ״בסדר..״ מלמלתי. ראיתי את ג׳ין באה מרחוק. חייכתי. אני לא אצטרך להבין את הבלאגן הזה לבד. ״היי.״ היא חייכה כשהיא הגיעה אלינו. ״אתם חדשים?״ היא שאלה. ״כן.״ ניקו מיהר לענות. ״וויל וניקו, צאצאצי קרונוס וריה.״ ״כבר ידעתם?!״ ג׳ין נאנחה. ״לקח לי חודשים לדעת מי אמא שלי! דרך אגב, אני ג׳ין, בת סלנה. בואו, אני אעשה לכם סיור וניפגש עם לטו.״ השניים הנהנו במבוכה וארבעתנו חזרנו אל תוך המחנה. 

		הפרק הבא