חצות ביער הזאבים

תודה לכל מי שהגיב על הפרק הקודם =]

פרק א'

ציד לאור ירח

שירלי חלמה על הארי באותו הלילה. היא לא זכרה על מה היה החלום, אך הם היו בו ביחד, והוא היה מלא בלחמניות מעופפות ושוטטות ביער בשעות בין- ערביים מפחידות עם קסנדרה הבוכייה. נער כהה עור וחסר פנים יצא ונכנס ממנו פעמים רבות.

היא התעוררה במיטה זרה. לרגע הייתה מבולבלת, אך אז נזכרה היכן היא ולמה, ואירועי הלילה הקודם חזרו אליה יחד עם ההבנה.

מאז פגישתם האחרונה, שירלי מצאה שהיא חושבת על הארי לא מעט. אומנם הוא היה שקט ומוטרד מתמיד בחופשה האחרונה, והם לא נהנו יחדיו כפי שנהנו בקיץ שלפני, אך הוא היה ידידה היחיד בווינינגטון התחתית. היא מצאה שהיא מתגעגעת אליו מאד- אולי יותר מידי.

ובאותו הקיץ הוא אמר לה שזהו הקיץ האחרון שלו בדרך פריווט. הוא סירב להגיד לאן הוא הולך ולמה, ולא שקל את האפשרות לשמור על קשר. שירלי חשה מעט נעלבת, אך כשהביטה בפניו שנראו לאות וזקנות מתמיד, היא נזכרה שלמרות שהיא יודעת את סוד הכישרון שלו, יש דברים רבים שהיא לא יודעת עליו- דברים שהוא מעולם לא ראה לנכון לספר לה.

ממצמצת בענייה אל התקרה החשוכה, היא תהתה מה השעה. בטח עברו שעות ספורות בלבד מאז שנרדמה, עם סוף פטפוטיהן האין- סופיים של קייסי ושילה...

צווחה איומה הקפיצה אותה ממשכבה והיא כמעט חבטה את ראשה בתקרה. שילה הוסיפה צווחה משל עצמה, אך קייסי המשיכה לנחור קלות במיטה העליונה השנייה.

קסנדרה נעה במיטה שתחת שירלי אך לא טרחה לכבות את השעון המעורר שלה. המוזיקה המטרידה המשיכה להתנגן בקולי קולות.

כמובן שהדבר גרר מריבה נוספת. שירלי שמחה שלפחות קייסי לא מצאה לנכון להתעורר לכבוד המאורע. היא עצמה ניצלה את הזמן להשתלט על חדר הרחצה ראשונה, וכשיצאה ממנו לאור קרני השחר הראשונות, רעננה, שילה דחפה אותה הצידה וטרקה את הדלת מאחוריה.

לשמחתה של שירלי, נראה שקסנדרה במצב רוח הרבה יותר טוב באותו הבוקר- אולי בשל בהלתה של שילה מהשעון המעורר שלה. על כל פנים, היא ושירלי ניהלו שיחה ארוכה ונלהבת (עד כמה שקסנדרה יכולה הייתה להביע התלהבות) על ערפדים בעודן משתרכות בסוף הכיתה כשהשמש הזורחת מכה בעלים הטריים מעל ראשיהן. קסנדרה רצתה לתכנן דרכים נבזיות להתעלל בקייסי ושילה, אך שירלי סירבה בתירוץ שגברת מקדונלד בטח מקשיבה.

לאחר כשעה קלה של הליכה המדריך ג'ון נעצר וחילק לכיתה משימה. כולם נאנחו בחוסר סבלנות.

"קדימה, ילדים- לא באמת חשבתם שגברת מקדונלד תשאיר אתכם בלי קצת שיעורי בית?" הוא חילק להם דפים ועת חפירה קטן לכל אחד, והם היו צריכים להתחלק לזוגות ולמלא בטופס סוגי אבנים שהם מוצאים.

שירלי שמחה שבפעם הראשונה יש לה בת זוג לעבודה שלא מצטרפת אליה רק מתוך ברירת מחדל, אפילו שקסנדרה הייתה אולי הכי פחות נלהבת לעבוד מכולם.

אבל לשירלי לא היה אכפת. נראה שקסנדרה ניסתה לפצות על חוסר עבודתה בעיני גברת מקדונלד בכך שהיא מדברת עם שירלי ומעמידה פנים שהיא מתעניינת ברשומותיה.

"בואי נלך לשם," אמרה קסנדרה פתאום, לאחר שבקושי התחמקה מפיסת בוץ שהושלכה לכיוונם מכיוון חשוד. "אני לא יכולה לסבול את הבכיינות שלהן..."

הן הותירו את תלונותיהן של קייסי ושילה וחברותיהן על הבוץ והרימות מאחור וירדו מהשביל. עוקפות סלע אדיר, הן מצאו את עצמם באזור אפלולי וקפוא של עצי אשוח צפופים. האדמה שם הייתה בוצית הרבה יותר, מכיוון שהשמש הסתווית לא הצליחה לחדור מבעד לעלי העד הירוקים, שהשתפלו נמוך על גזעיהם. המקום הטריד מעט את שירלי, אך היא ניסתה לראות את הפן המרגש יותר של העניין, כי לא רצתה להגיד לקסנדרה שהיא רוצה לחזור.

לפתע היא חשה דבר מה קשה שוקע בבוץ תחת נעל הטיולים הכבדה שלה. היא פנתה להסתכל וגילתה פיסת מתכת מטה מציצה לכיוונה מתוך הבוץ. היא רכנה ונברה בו.

"הם לא רואים אותנו, את יודעת," אמרה קסנדרה, שכבר הוציאה מתיקה דבר מה חשוד בצורת נייר מגולגל. "את לא צריכה להמשיך לחפור."

שירלי התעלמה. לפנייה נגלתה מסכת מתכת שחריצי ענייה רבועים ופתח פיה מחורץ כמו סורגים. מעט חלודה הצטברה על קצותיה. שירלי אחזה בה בזהירות והיא התנתקה מהבוץ בקול יניקה.

"וואו, מגניב," אמרה קסנדרה והתקרבה לראות את המסכה יותר מקרוב.

"מאיפה זה הגיע, לדעתך?" שאלה שירלי, מביטה הישר בתוך ענייה הריקות של המסכה. הצללים שבין העצים נשקפו אליה משם.

"לא אכפת לי," אמרה קסנדרה ולקחה אותה מידיה. "עכשיו היא יכולה להיות שלי."

שירלי התכוונה להתנגד בטענה שהיא מצאה אותה, כשקול מאחוריהן הבהיל את שתיהן.

"סליחה, אבל אני מאמין שזו המסכה שלי."

עמד שם איש, כאילו הופעה מתוך האוויר הדק. הוא היה גבוה ורזה- מן רזון של רעב. שיערו היה בהיר מאד וארוך, אך דליל משהו, כאילו החל לנשור בקרבת המצח, וחלקים שלמים ממנו היו לבנים ואפורים. פניו היו מחודדות, לחיו ועניו הקרות שקועות. הוא היה עטוף כולו במן שמלת נזירים שחורה מבד עשיר מאד ובלתי- אופנתי.

הבנות היו המומות מכדי לדבר. הזר לקח את המסכה מידיה של קסנדרה.

"הי-" היא ניסתה להתנגד בעודו סב על עקבותיו. היא הניחה יד על כתפו הגרומה, והוא הסב אליה בפנים זועמות ולפתע נעלם בקול פקיקה.

קסנדרה הניעה את ידה, שנותרה תלויה באוויר, מבולבלת.

"מה לעזאזל זה היה?"

"הינה אתן!" קסנדרה גלגלה את ענייה כשג'ון הגיח לשם והסתירה את הסיגריה בכיסה. "למה אתן נעלמות כל הזמן? בואו, ממשיכים. סיימתן את הדף?"

שירלי נתנה לו את דף העבודה, אך לא הקשיבה להערות שנתן על ממצאיה בזמן שחזרו אל השביל, וגם התעלמה מגלגולי העניים של בני כיתתה לכיוונה.

הם המשיכו בדרכם המתמשכת וחסרת- המטרה.

"מה היה הקטע של הבחור ההוא?" שאלה אותה קסנדרה, שנראה שהדבר ריגש אותה יותר משהפחיד אותה.

שירלי ווידאה שהכיתה הרבה לפניהן וגברת מקדונלד מספיק מאחוריהן, ואז רכנה אל קסנדרה ולחשה לה, "אם הייתי אומרת לך שזה היה קוסם, מה היית חושבת?"

"שהחלקת על השכל. מונקהאוס- את באמת החלקת על השכל. את קוראת יותר מידי ספרים מטופשים."

שירלי נעלבה בשם הספרים. "טוב, אז איך את מציעה שהאיש הזה נעלם פתאום?"

"אני לא יודעת. זה בטח היה איזה תכסיס." קסנדרה לא הביטה בפנייה.

"איזה תכסיס? ומה יש לאדם שמבצע תכסיסים שכאלה לחפש ביער?"

"להתאמן?"

"בנות." גברת מקדונלד הופיעה מאחוריהן פתאום, מתנשפת קלות. "אתן מפגרות אחרי הכיתה. קדימה, קדימה..."

שירלי וקסנדרה לא דיברו עוד בנושא האיש המשונה בו פגשו, אך שירלי לא הפסיקה לחשוב עליו. אולי היא באמת החליקה על השכל? אולי בגלל חוויותיה הקודמות היא מייחסת כל אירוע מוזר למקרה קסם?

אך מצד שני- אפילו קוסם ימי ההולדת המוצלח ביותר לא יכול היה להיעלם סתם כך באמצע היער. ובנוסף לנער בו נתקלה בלילה הקודם, הייתה לה תחושה שאכן מתרחש שם איזה אירוע קסום.

נראה שיהיה עליה לעשות את המאמץ וממש לנסות לדבר עם רוג'ר אובורן או אחד מחבריו, ולשאול אותם על הנער ההוא. היא השתוקקה להתייעץ עם הארי.

___

באותו הערב שירלי הייתה האחרונה להיכנס למקלחת, וכשיצאה, החדר היה ריק.

היא התלבשה בתהייה היכן קסנדרה. חושבת שאולי היא שכחה דבר מה בחדר האוכל, היא הלכה לשם, אך הוא היה סגור וחשוך. המחשבה שלקסנדרה יש חברים אחרים עוררה בשירלי מעט קינאה, אך היא דחקה אותה ופנתה לחפש את חבורתו של רוג'ר אובורן.

היא הסתובבה במחנה זמן ארוך, חשה עלובה כתמיד לבדה בעוד כל השאר מסתובבים בקבוצות והולכים לבקר את חבריהם בחדרים אחרים.

לאחר שעה ארוכה, כשכמעט התייאשה, הבחינה בשניים גבוהים וארוכי שיער מחבורתו של רוג'ר אובורן נכנסים לאחת הבקתות, נושאים תרמילים וחרבות קרטון ממולא מצופה בנייר דבק אפור.

שירלי מיהרה לאותו הכיוון ונקשה על הדלת באומץ. קולות שיחה וצחוק עלו מבפנים. לאחר רגע הדלת נפתחה.

זה היה לא- אחר מאשר רוג'ר, שיערו סתור כתמיד ופצעיו בוערים באדום גאה על פניו הוורדרדות. הפריט הקסום שבחר הערב הייתה גלימה שחורה מבד פלסטיק זול.

"שירלי!" הוא קרא, שמח באופן מוזר לראות אותה, כתמיד, ומשך אותה פנימה. "הגעת בדיוק בזמן!"

"בדיוק בזמן למה?" שירלי הביטה בחדר, שהכיל כמות רבה הרבה יותר של אנשים משהיה אמור להכיל. כולם הביטו בה בסקרנות.

"לציד הזאב, כמובן. זה ליל ירח מלא, לא שמת לב?"

"אה... מה?"

"נו, אנחנו יוצאים ליער לחפש זאבי- אדם!"

"אה," פלטה שירלי בהבנה, וחיכתה שמישהו מהנוכחים יראה סימן גיחוך. הדבר לא קרה. "אני מבינה... ובכן, אני לא אפריע לכם, רק רציתי לשאול על מישהו מהקבוצה שלכם-"

"שאלי- כולם פה," אמר רוג'ר בטוב לב, כורך סביב כתפיה זרועה.

שירלי סרקה את הקהל. הנער השחום לא היה שם. "אתה בטוח?"

"לחלוטין."

"ובכן, אז לא חשוב. נתראה-"

"נו, שירלי, בואי איתנו לציד," ביקש רוג'ר כשניסתה להתנתק ממנו. "זה יהיה כיף!"

שירלי הייתה מוכרחה לומר שזה נשמע מפתה. היא רצתה לבלות את הערב בחברת מישהו, כדי שקסנדרה לא תמצא אותה בחדרן בלילה לאחר שישבה לבדה כל הערב. אבל מצד שני, יציאה ליער בלילה הייתה מסוכנת (גם אם לא באמת היו שם אנשי זאב) ונגדה באופן חמור את חוקי בית הספר.

ובכל זאת, שירלי מצאה את עצמה מהלכת במרכז קבוצת תלמידים שהתאמצו להיות מאד בשקט, אך לא הצליחו בעליל. איש לא עשה מאמץ להתיידד איתה, ורוג'ר הלך בראש, כך שהיא נותרה לבדה.

אך היא עדיין הייתה חלק מקבוצה, בפעם הראשונה בחייה, ובזמן שטיפסו מעל גדר המחנה, החרדה מפני העבירה על החוק הפכה למרגשת. אחת מבנות החבורה נידבה לה כובע מכשפה פופולארי, ולראשונה בחייה מצאה את עצמה מגחכת לנוכח בדיחותיהם הטיפשיות של הבנים. הירח המלא זהר בעוז מעל ראשיהם, ובעודה מביטה בו, שירלי חשבה שהוא יפה מתמיד.

עד מהרה היער אפף אותם באפלוליותו הלחה ובריחו הרענן. הירח נעלם מענייה מייד בתוך גוש השרכים והענפים, כאילו נחטף פתאום מהשמיים והותיר אותם בודדים. היא חשה את הבוץ תחת רגליה נרמס, ואת רשרוש עלי העצים בעוברם. כמה נערים הדליקו את פנסיהם והבריחו חבורת עטלפים מעץ קרוב. אחד הבנים ניסה להפחיד את כל השאר באוושת עלים מזויפת, וכולם צחקו.

לבסוף הגיעו לחלקת אדמה קטנה ונקייה מעצים ונעצרו. רוג'ר סימן לכולם להיות בשקט. בתחילה כמה בנות עוד צחקקו לנוכח הפרצופים שעשה הבחור שלידו כשפנסו תחת סנטרו, אך לבסוף כולם השתתקו ודממה השתלטה עליהם.

רוג'ר התחיל לדבר בטון דרמתי, "קללת אדם- הזאב. אחת הקללות האיומות ביותר שנוצרו. שתייה מנהר מכושף, או מי גשם מטביעת רגלה של חיה, כל אלה נאמרו שהופכים את האדם לחצי חיה, פראית וצמאת דם.

"אך הדרך הנוראה, המלאה ביותר, להפוך לאדם- זאב היא נשיכה. איש, אישה, או ילד- על כולם להישמר כשהם מהלכים לבדם ביער בליל הירח המלא. הם לא יכולים לדעת מי עורב מאחורי העץ, מעבר לפינה, עם טפרים חדים כתער ושיניים מסוכנות, אשר מרעילות את גופו של הננשך בקללת אדם- הזאב...

"והזאב מהלך ביער, רעל שיניו מכלה כל טרף. הוא תמיד רעב, תמיד בודד, כאדם וכחיה. וכאשר הוא מזדחל בין השיחים, אורב, ועינו החדה קולטת טרף חסר הגנה, הוא מתנפל עליו בשאגה נוראית-"

שאגה, לא נוראית כל כך אך מבהילה בחשכה, עלתה מקרבת מקום מפיו של דבר מה שעיר שהתנפל עליהם.

כמעט כולם צרחו, אך לאחר רגע הבהלה הפכה לצחוק, כי הזאב המדומה היה בסך הכל נער שגנב פרוות זאב מהבקתה הראשית של המחנה והתכסה בה.

"ובכן, תנו לציד הזאב להתחיל!" קרא רוג'ר, מתנער לחלוטין מהדרמתיות. כולם הריעו.

במשך זמן מה כולם עמדו ופטפטו, אך לבסוף התחלקו לקבוצות של ארבעה והתפצלו. בעורך פלא, שירלי מצאה את עצמה יחד עם רוג'ר.

פתאום היער נראה לה מפחיד הרבה יותר, וניסיונותיו של רוג'ר להצחיק אותה ולסייע לה לעבור מעל גזעי עץ נפולים ואבנים כלל לא הרגיעו אותה. בלי קולות הרקע של החבורה הגדולה, רחשי הלילה הפכו ברורים וחדים יותר. העטלפים כבר לא נסוגו מפניהם, וצפו בהם מבעד לענפים בעניים מבריקות, עיוורות. החשכה כאילו סגרה על נקודת האור הקטנה של הפנס- האור אבד בעלווה ובין הגזעים.

שירלי הקשיבה לצרצור הצרצרים המחריש כמעט. יצורים קטנים חלפו בשיחים בזריזות. שירלי ידעה שאלה כנראה רק סנאים וסמורים, אך בכל זאת נבהלה בכל פעם שדבר מה נע בין העצים. בחשכה המאיימת, פתאום עלתה בה המחשבה שאם ישנם ערפדים אמיתיים, למה שלא יהיו אנשי זאב אמיתיים?

המחשבה הטרידה אותה מאד. מה אם באמת יתקלו באדם- זאב? החבורה הזו מסתובבת ביער להנאתה, לא באמת מאמינה שתיתקל באדם- זאב...

שירלי חשה פחד משתק, ופתאום הבינה שהיא ורוג'ר לבדם.

"איפה-?"

"אה, הם רצו קצת זמן לבד," אמר רוג'ר בקריצה, ונעצר פתאום.

"אבל חשבתי שמחפשים את הזאב."

רוג'ר פלט גיחוך עצבני. "טוב, לצערנו אין דבר כזה אנשי- זאב אמיתיים, נכון?"

שירלי יכולה הייתה להתווכח, אך לא עשתה זאת. פתאום היא הבינה שרוג'ר עומד קרוב מאד אליה, משעשע את עצמו בהארת פינות שונות ביער בעזרת פנסו (שנעטף בקרטון ונייר דבק על מנת להיראות כמו שרביט, אך זה היה חיקוי עלוב במיוחד). לפתע הנמיך אותו והביט היישר בה.

"סוף- סוף אנחנו לבד."

"סליחה?"

רוג'ר אחז בידה פתאום. "את יודעת, אני מחכה לרגע הזה כבר המון זמן."

שירלי, מבולבלת, שתקה, למרות שהייתה לה הרגשה שהיא יודעת מה הוא עומד לעשות.

הוא רכן לכיוונה. ריח מנטה חלוש שלא הצליח לכסות על ניחוח שאריות ארוחת הערב וניחוח זיעה חמקמק הגיעו לאפה, והיא חשה בחילה.

רשרוש שיחים נשמע מאחורי שירלי הקפואה מהפתעה. רוג'ר נעצר והציץ מעבר לכתפה. הוא פלט צעקה והתרחק ממנה בבהלה.

נהמה נמוכה נשמעה מאותו הכיוון. היא סבה במהירות. זוג עניים כהות הבריקו לכיוונה מבין השיחים. הזאב התקרב בפסיעות רכות, מדודות, שלא השמיעו קול על רצפת היער.

רוג'ר צרח וברח משם, גלימתו מתנופפת בעקבותיו.

שירלי חשה את עצמה רועדת, ורגליה הפכו חלושות. הן בקושי הצליחו לשאת אותה, בטח שלא לאפשר לה לברוח.

הזאב היה ענק- גדול מכל זאב שראתה בטלוויזיה. הוא היה בגודל של דוב, אפור כהה כל כך שהיה כמעט שחור, אך הדרך שבה נשא על עצמו על ארבע רגליו, שהאחוריות חזקות יותר, הזכירה דבר מה אנושי שגרם לשירלי לחוש גועל.

והוא התקרב אליה עוד ועוד, בוחן אותה, מחשב. היא החלה לסגת, אך העניים החדות מסמרו אותה למקומה, לועגות.

"לכאן!"

הקול הגיע מצמרת עץ אלון קרוב. הזאב הסתער. שירלי ניסתה לגונן על פניה בזרועותיה מתוך אינסטינקט, ומישהו צעק דבר מה לא ברור. היא חשה את רגליה מתנתקות מהאדמה ואת גופה מועף באוויר כאילו שקל כמו נוצה.

היא נחתה נחיתה מטלטלת על משטח קשה מאד ומחוספס. מתחתיה, הזאב נהם בזעם ושרט את קליפת העץ העתיקה בטפריו המסוכנים.

אור פתאומי סנוור אותה. "את בסדר?" שירלי הביטה בנער שגחן מעליה, מואר פתאום.

היא הבינה שהיא שרועה על רצף ענפים עבים שסודרו בשורה בין שני ענפי עץ קרובים, כך שיצרו משטח קטן בין עלי העץ.

הנער שרכן מעליה היה כהה עור ושקוע פנים, והחזיק בידו שרביט שקצהו דלק אור.

היא מלמלה דבר מה בהיסח דעת והתיישבה. הזאב לא התייאש במהירות, ופיסות שלמות מקליפת העץ החלו להתפורר.

היא הביטה בנער. כמובן- זה היה האחד בו נתקלה אתמול ליד חדר האכול.

"מי אתה?"

הנער חייך חיוך מריר. "וואו, אל תתלהבי כל כך- גם תודה פשוטה הייתה מספיקה לי."

שירלי חשה שפנייה בוערות באוויר הקפוא. קרירות פתאומית בראשה העידה על שאיבדה את הכובע. "תודה שהצלת אותי," היא פלטה, "אבל מי אתה?"

"דין תומאס," הנער הציג את עצמו ולחץ את ידה. ידו הייתה גרומה ויבשה, קרה. אצבעותיו היו ארוכות, כאדם העוסק באמנות, אך ברור היה שהוא עוסק בעבודות מחוספסות הרבה יותר לאחרונה.

"שירלי," היא הציגה את עצמה בהיסח דעת. "אתה... גר כאן?"

פניו של דין נפלו. "בערך." הוא הציץ לכיוון הזאב. לאחר זמן קצר של בהייה מעלה, התייאש ונעלם אל תוך החשכה. "טוב, אני חושב שבטוח שתרדי-"

"רגע," אמרה שירלי, מזדקפת. היא הצטערה על שהעכירה את חביבותו. היא חשה מלאה באומץ פתאומי, אולי בגלל שידעה שלדבר עם נער זר לא יכול להיות גרוע מאשר כמעט להיטרף על ידי זאב."אתה קוסם?"

נראה שהשאלה מטרידה אותו אפילו יותר. ארובות עניו נראו חשוכות יותר, ושפתיו הפכו לפס דק. "מה זה משנה?"

"זה משנה," פלטה שירלי, "כי אני מכירה קוסם."

דין הרים גבה.

"באמת," אמרה שירלי, כי חששה שהוא לא מאמין לה. "קוראים לו הארי."

הדבר הסב לדין התעניינות גדולה משצפתה. "איזה הארי?"

"פוטר. הארי פוטר."

פניו של דין נדלקו. הלאות והרעב נמוגו ממנו פתאום. "באמת? איך? הוא סיפר לך על מה שקורה? לאן הוא הלך?"

"לא. הוא רק אמר שלא יחזור לווינינגטון התחתית יותר."

פניו של דין נפלו שוב, אך קמצוץ האושר שהסבה לו לא פג עדיין. "ובכן, כל חבר של הארי הוא חבר שלי. מרלין יודע שאנחנו צריכים לדבוק אחד בשני עכשיו..."

שירלי רצתה לשאול אותו מה מיוחד כל כך בתקופה הזו, אך קולות מהמשך השביל משכו את תשומת ליבה. רוג'ר וחבורתו מחפשים אחריה.

"את חייבת ללכת," אמר דין פתאום, "אסור שימצאו אותי כאן."

"אבל-"

"אל תדאגי, אנחנו עוד ניפגש," אמר דין, ופתאום חיוך הפציע על פניו. חיוך נאה להפליא, יחסית למצבו העלוב.

שירלי סרקה בקצרה את ביתו הקטנטן- קרוב לגזע נח תרמיל ולידו מעיל חורף גדול, כמה מקלות מגולפים חדים וכמה שמיכות. "אתה רוצה שאני אביא לך משהו מחדר האוכל?"

דין חייך חיוך נבוך שמשום מה גרם לשירלי לחוש כמוהו. "כן, אם זה לא קשה לך. אני מת מרעב."

עד שחזרו למחנה, רק מעט לפני כיבוי האורות, רוג'ר כבר סיפר לכל חבריו בהתלהבות איך סנוור את הזאב באמצעות הפנס שלו וכך הבריח אותו באומץ, והתחמק משירלי בעקשנות שהעידה על פחדנות גדולה. כולם דיברו על כמה מדליק זה שנתקלו בזאב אמיתי בזמן ציד אדם- הזאב המדומה שלהם. אך הנערה שהשאילה לשירלי את הכובע לא הייתה מרוצה על שאיבדה אותו, ושירלי חששה שקנתה לעצמה אויבת נוספת.

הם הספיקו לחמוק לחדרים בדיוק בזמן כיבוי האורות. שירלי מצאה את קייסי ושילה בחדרן. הן התעלמו ממנה בזמן שלבשה את הפיג'מה הפרחונית שלה, והיא שמחה על כך. היא תכננה שוב ושוב איך תבריח אוכל מחדר האוכל בבוקר, וכמה דין ישמח לקבל אותו. היא תהתה איך ימצאו זמן לבד.

היא חשבה עליו גם כשהיה עליה כבר לישון, וענייה הפכו לכבודות. פתאום הארי עלה בעיני רוחה, אבל אז מחשבותיה חזרו אל דין, כמו מגנט.

רק לאחר זמן ארוך בו שכבה במיטתה, מהרהרת באירועי הלילה המרגשים, הבחינה שקסנדרה לא נמצאת במיטה התחתונה.

הפרק הקודם		הפרק הבא