דבי מייקלסון - המאומצת, הסיוט או סתם דבי

"סליחה, תסלחו לי."

דבי נדחפה אל מחוץ לרכבת, התנצלויותיה נשמעו בקושי בהמולת אלפי התלמידים עטויי הגלימות, שצעקו וצחקו מעל קול שאון הרכבת.

היא סקרה את סביבתה בחיפוש אחר זוג ראשים ג'ינג'יים, אבל היא אבדה את חבריה כבר ביציאה מהקרון-נסחפה קדימה בשעה שהם נשארו מאחור, צחקו וקראו לה לחזור.

"נפגש אחר כך!" קרא פרד (דבי תהתה אם זה באמת היה פרד, אבל משהו בדרך שבא אמר את זה גרם לה להיות די בטוחה שזה לא ג'ורג'), ורגע לאחר מכן הם נבלעו בקהל.

היא התייאשה די מהר מהחיפושים, למרות שכתום הוא לא בדיוק צבע נפוץ לשיער בהוגוורטס, לפחות לפי מה שהיא הספיקה לראות בדקות שבהן בילתה לבד.

היא המשיכה ללכת עם הזרם, בעיקר כי לא היה לה מושג איך היא אמורה בדיוק להגיע לטירה שהתנוססה בגאון ממרחק.

היא בקושי הספיקה לחשוב את המחשבה הזאת כשזרם התלמידים הדלל והיא מצאה את עצמה פנים מול פנים עם שלד של סוס.

טוב זה לא היה בדיוק שלד; לאחר שהעמיקה את מבטה היא ראתה שצבען השחור של העצמות הוא בעצם שכבת העור הדקה שהייתה מתוחה באדיקות הישר על עצמות הסוס, עם שתי בליטות בצידי בטנו.

הסוס נעץ את עיניו בעיניה של דבי, והיא הופתעה לראות את הצבע הלבן חסר החיים שהחזירו לה מבט.

היא קפצה בהפתעה ומעדה לאחור כשהסוס הניף את כנפיו ברתיעה והסב את מבטו לכיוון האחר. דבי הספיקה לראות זוג נוסף של עיניים חסרות האישונים לפני שנפלה לאחור.

זוג זרועות חסונות תפסו אותה רגע לפני שהתנגשה במדרכה ועזרו לה לחזור ולעמוד.

"תודה." דבי הסתובבה ופגשה בפניו המחייכות של דראקו.

"אה, ה'יי" היא חייכה במבוכה שאף פעם לא חשבה שתרגיש עם חברה הטוב ביותר.

"הלכת לאיבוד?" דראקו עצמו נראה הרבה יותר בטוח ממנה, כמו תמיד-היא הייתה הנבוכה, המתביישת, ודראקו תמיד היה הבטוח והתגלמות הביטחון העצמי.

היא הרגישה חמימות מתפשטת בקרבה.

"אני לא רואה שום דרך שלא ללכת לאיבוד במקום הענק הזה" דראקו גיחך.

"זה גם התירוץ שלך לנפילה המוזרה שדפקת לפני שניה?"  היא גיחכה גם היא.

"זה כנראה תירוץ להכל."

דראקו הושיט לה את ידו.

"אני יכול לתת לך תירוצים טובים יותר אם תרצי." דבי הרימה גבה.

"זה היה פלרטוט?" עכשיו היה זה תורו של דראקו להיות נבוך. היא צחקה, וגם הוא הצטרף אליה לצחוק נבוך.

"טוב, אתה מתכוון להראות לי מתישהו איך מגיעים לטירה או שהמטרה היא להשאר פה לנצח?"

הוא חייך חיוך ממזרי ותפס את ידה. היא פלטה קריאת הפתעה, אבל עקבה אחריו כשנכנס לאחת הכרכרות , שרק עכשיו שמה לב שמחוברות לכל זוג של סוסים.

היא סקרה את שאר הנוכחים בכרכרה בשעה שדראקו סגר את הדלת-כולם החזירו לה מבט.

"שבי דבי, אני אכיר לך את כולם." דבי התיישבה ליד דראקו, כשמצידו האחר נערה קצוצת שיער השיבה לה מבט תוהה.

המרכבה התחילה לנסוע, ודבי העבירה את מבטה על 3 הבחורים שישבו מולם. שניים מהם היו הבריונים הגדולים שזכרה מהרכבת- כבר שם היא חשבה שהם נראים כמו זוג גורילות מגודלות. הם בהו בה עכשיו בטמטום שאישר לה את הרושם הראשוני שלה עליהם.

הבחור השלישי היה שונה- הוא ישב ממש מולה ובהה בה גם הוא, אבל היה במבט שלו משהו ערמומי, כאילו הוא יודע משהו שהיא לא יודעת; אולי זה בגלל צורת הישיבה שלו, נשען בקלילות על קיר הכרכרה, ידיו שלובות ועיניו התכולות נוצצות בביטחון מופרז. דבי לא הרגישה בנוח תחת מבטו; היא אף פעם לא בטחה בבעלי עיניים תכולות.

כאב חד מהעבר התקיף אותה, אבל היא הדחיקה אותו.

'אל תכלילי את כל בעלי העיניים התכולות. לא כולם בלייז'.

אחרי שתיקה ארוכה ודי מביכה, דראקו כחכח בגרונו והציג לפניה את הנוכחים.

הנערה, פנסי פרקינסון, חייכה אליה חיוך די גדול כשדראקו הציג אותה, אבל כשהוא פנה לבחורים המגודלים (וינסנט קראב וגרגורי גויל) חיוכה התעוות.

"ואני די בטוח שאת זוכרת את זאביני."

דבי הפנתה את ראשה כל כך מהר עד שצווארה כמעט נתפס, אבל היא לא שמה לב לכך בכלל.

זאביני החזיר חיוך ממזרי למבטה התמהה, ועיניו התכולות הזכירו לה פתאום את כל מה שהיא עבדה כל כך קשה בלהשכיח.

בלהשכיח אותו.

"דברה מייקלסון." זאביני שילב את ידיו והעביר עליה את מבטו.

"רזית." דבי נחרה בבוז.

"יפה ששמת לב. חשבתי שהדבר היחיד שאכפת לך ממנו זה התחת המסריח שלך."

פנסי הביטה במחזה בבלבול.

"אתם מכירים?" זאביני הגדיל את חיוכו.

"איזה שאלה." הוא הסתכל על דבי ברכושתניות שהזכירה לה כל כך את המקרה ההוא, כשהיא צעקה לעזרה, והוא פשוט עמד...

דבי קמה, מתנערת מהזיכרונות, בדיוק כשהכרכרה נעצרה, והוא הייתה צריכה לאזור את כל שיווי המשקל שלה בשביל לא לנפול על זאביני.

היא החלה לפסוע בקהות חושים לעבר דלת הכרכרה, אבל היא הספיקה בקושי לפסוע כמה צעדים לפני שידו של דראקו תפסה את זרועה.

"דבי, מה..?" הוא נראה מבולבל,כמעט נבוך. דבי השיבה לו מבט מתנצל.

"אני... אני חייבת ללכת." דראקו הביט עליה בעיניו האפורות הגדולות, אלו שתמיד שיכנעו אותה בסופו של דבר לעשות את מה שהוא רוצה.

זה כמעט עבד גם הפעם-היא נשבתה בעיניו, כמו בקסם, כמעט שכחה למה היא נאבקת בכלל, אבל המבט המשועשע של זאביני שראתה בזווית עינה כמו ניפץ את הכישוף. היא נדה בראשה, מנערת את ידו של דראקו וטורקת את דלת הכרכרה אחריה.

היא התחילה לרוץ, בעיקר כדי להטמע בזרם התלמידים ולא להשאיר לדראקו שום סיכוי למצוא אותה.

הייתה פינה קטנה במוחה שהזכירה לה משהו על שהיא צריכה לחפש את החברים שלה, אבל היא הדחיקה את המחשבה הזאת לצד.

היא כבר תמצא אותם מתישהו, עכשיו היא צריכה קצת זמן לבד, עם עצמה.

עם המחשבות.

היא הרימה את מבטה אל הטירה, אבל במקום לראות הטירה היא ראתה את פניו של זאביני, אז והיום, בשני הזיכרונות נשען לו בלאות ולא מושיט יד לעזור.

כשהיא הייתה צריכה אותו כל כך.

היו פעמים שבהן היא תהתה- אולי הוא לא עשה את זה בכוונה, אולי הוא לא שם לב, אבל היא ידעה שהיא משקרת לעצמה.

גם אם זה היה בטעות, היא בחיים לא תצליח לסלוח לבלייז זאביני.

הפרק הקודם		הפרק הבא