דבי מייקלסון - המאומצת, הסיוט או סתם דבי

בס"ד

 חצי שנה.

חצי שנה שלא העלתי פרק.

הייתי רוצה להגיד שלקח לי חצי שנה לכתוב את הפרק הזה, אבל זה יהיה שקר גס, אז אני פשוט אגיד לכם שאם אין לכם לפחות חצי שעה פנויה אל תתחילו לקרוא את זה, כי יצא לי פרק ממש ארוך.

12 עמודים בוורד.

תהנו!

"אז, דבי, מה דעתך על האולם הגדול?"
דבי הביטה סביב בהבעה מוגזמת של התרשמות.
"ככה קוראים למקום הזה? כמה יצירתי"
טוב, זה היה אולם, והוא באמת היה גדול, ודבי לא יכלה שלא להודות (בינה לבין עצמה, כמובן) שהיא לא הייתה מוצאת שם טוב יותר לתיאור המקום, אבל היא די ציפתה שלמייסדי בית הספר הטוב ביותר בעולם לכישוף ולקוסמות תהיה טיפה יותר יצירתיות ממנה.
פרד גיחך והסתכל על דבי בזווית עיניו בשעה שהוביל אותה לאחד מארבעת השולחנות האינסופיים שהוצבו לאורכו של האולם. דבי יכלה לראות שולחן נוסף, בקצהו האחר של האולם, שניצב לרוחב והיה קצר מהאחרים.
"שם יושבים המורים," ענה פרד למבטה התוהה.
"אנחנו מנסים שלא להתקרב לשם שלא במטרה ברורה ושווה הסתכנות" הוסיף ג'ורג', שהלך גם הוא לידה ביחד עם לי. אם כי היא שמה לב שהם שמרו מהם מרחק מה, כשחיוך יודע-כל מרוח על פניהם.
"מטרה ברורה ושווה הסתכנות?" חזרה דבי על דבריו,משלבת ידיה ומחכה להסבר.
אבל היא אף פעם לא קבלה אחד; בדיוק באותו הרגע היא שמעה קול מוכר צווח מאחוריה.
היא הסתובבה כדי לראות את סופיה נמעכת על ידי נערה צנומה עם קארה מאוד צהוב ומאוד נפוח, שצרחה בקול ומעכה את צווארה של סופיה כאילו לא ראתה אותה לפחות 5 דורות.
' ככה חברים באמת טובים פוגשים אחד את השני ' דבי לא יכלה לעצור את עצמה מלחשוב.
כמה מהתלמידים גיחכו למראה המחזה והאטו מעט בדרכם לשולחנות, ודבי עקפה אותם בריצה  נותנת בהם מבט מלוכלך לפני שנגשה לחברותיה.היא השקיעה את כל כוחה בשביל לנסות להפריד בין שתי החברות, אבל אחרי מבט חטוף של הנערה הבלונדינית לכיוונה של דבי היא עזבה את סופיה בצווחה חדה, ולפני שדבי הספיקה לסגת היא תפסה אותה ומעכה אותה בחיבוק דוב.
"מי זאת?" שאל פרד, נשען על אחד המכיסאות הקרובים בחיוך ממזרי ולא הראה סימן שהוא מתכוון להושיט אפילו אצבע לעזרתה של דבי הנחנקת.
"השם המלא הוא ננסי הורס" ענתה סופיה באדיבות. ננסי עזבה סוף סוף את דבי, השתעלה ברוב חשיבות ונתנה לסופיה מבט חודר.
"היא התכוונה להגיד נונו." מיהרה דבי לתקן את דבריה של סופיה, שהרימה את ידיה בחיוך קונדסי.
"למה נונו, ננסי זה גם שם יפה." גיחך ג'ורג'. תווי פניהם של שלושת הבנים התעוותו בצחוק, אבל הם מיהרו להתרצן שוב כשראו את המבט על פניה של דבי.
פרד כיחכח בגרונו והוביל אותם לשולחן השמאלי, מחווה לבנות בנימוס לשבת. פניו עטו חיוך משועשע כששם לב למבט על פניה של דבי.
"ננסי זה גם שם יפה" חיקתה את אחיו התאום בקול צייצני ושלבה ידיים בכעס, אבל היא לא יכלה לעצור את החיוך שנסוך על פניה.
פרד צחק והתיישב.
"שבי, לפני שיתפסו לך את המקום." הוא החווה על המקום שלידו. האולם באמת התחיל להתמלא, ודבי התחילה להבין את הסיבה להיותו של האולם כל כך גדול.
"אני יודעת שאתה מתחמק מעונש, וויזלי." דבי הבאירה, אבל מצאה לנכון להתיישב דווקא לידו. פרד ניסה לחייך חיוך מתמם, אבל דבי יכלה לראות את השובבות בעיניו הבורקות.
"מתחמק זה השם השני שלי, אם לא ידעת." דבי צחקה.
"כן, באמת תהיתי איך שרדת כל כך הרבה שנים בבית ספר. אתה יודע, עם כל הצרות שאתם עושים."
"צרות?" ג'ורג' הגיב בקול פגוע משמאלה של נונו, שישבה ליד דבי.
"לא ולא עלמתי הצעירה." אמר פרד מימינה.
"אנחנו שה," אמר ג'ורג'.
"שה תמים." הוסיף פרד במבט מאשים.
"בחיינו לא פגענו באיש." סיכמו שניהם בקול חרד, כאילו רק המחשבה על אדם פגוע מסבה בהם זעזוע.
דבי צחקה, והיא לא הייתה היחידה. לידה, נונו צחקה צחוק פגוע ושלחה מרפק מאוד מכוון לצלעותיו של ג'ורג'.
נערה שבאה מאחורי פרד קטעה את השיחה הערה ביניהם. דבי הסבה את מבטה במבוכה. היא הספיקה כבר לשכוח שעם כל החיבור שהרגישה לפרד, הם מכירים כמה שעות בקושי.
הנרות שצפו באוויר תפסו לפתע את תשומת ליבה. היא הביטה בהם מהופנטת, מנסה למצוא איזה חוט שמחבר בינם לבין התקרה, אבל במבט שני גם התקרה נראתה לה בלתי אפשרית; משקיפה אל השמיים האינסופיים, המכוסים כעת בשמיכה אפלה מלאת נקודות מנצנצות.
למיטב זכרונה של דבי, הם היו בקומה הראשונה. בטירה של לפחות 8 קומות.
כחכוח משמאלה החזיר אותה למציאות. היא הפנתה את ראשה בחדות ופגשה בפניה המחוייכות של נונו.
"מדהים, נכון?" היא החוותה בראשה על השמיים בפנים מוארות.
"מעניין אם אפשר לצייר את זה." דבי הסתכלה על התקרה גם היא, מהורהרת.
"למה דווקא לצייר?" הנערה שפרד דיבר איתה כנראה כבר הלכה, ופרד הביט בדבי ובנונו בסקרנות.
"סתם, לשון תיאורית." מיהרה דבי להסביר בחיוך מתבדח, אבל מתחת לשולחן נונו זכתה לדריכה קטנה שהסבירה לה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה להבין.
פרד החזיר לה חיוך קצת מעוות, אבל דבי לא הייתה בטוחה אם זה בגלל שהוא לא האמין לה או בגלל התאורה החדה של הנרות, שהיו בדיוק מעליה.
אבל לפני שהיא הספיקה לברר, המיית הפטפוטים באולם הגדול דעכה.
דבי הפנתה את מבטה לדלת הכניסה, משם נכנסו ננסים בשורה ארוכה.
טוב, אולי ננסים זאת לא דרך מכובדת במיוחד לתאר ילדים בני 10-11, אבל זה היה התיאור הראשון שעלה במוחה כשראתה את השורה ההולכת ומתארכת שהפסעה בהיסוס לכיוון קדמת האולם.
זאת אומרת, היא הייתה די בטוחה שהיא לא הייתה כל כך זעירה כשהיא הייתה בגיל הזה...
' בטח ככה קלאוס מרגיש כל פעם שהוא מסתכל עלי ' היא חשבה בלאות.
השורה נעצרה לבסוף מול שולחן המורים, כשפניהם אל שאר התלמידים. אחת הפרופסורים – אישה מבוגרת בעלת גב זקוף כסרגל והבעת פנים קשוחה למדי, הניחה מול התלמידים שרפרף ועליו מונחת מצנפת ישנה ודי מרופטת.
דבי זקפה גבה, אבל לפני שהספיקה אפילו לנסח את השאלה במוחה, אחד הקרעים הסמוכים לשולי המצנפת נפתח לרווחה כמו פה והתחיל לשיר.
כן כן, לשיר. מרוב הלם דבי לא העתיקה את מבטה מהמצנפת הישנה אפילו בשביל להחליף מבט עם חברותיה, שבטח היו מזועזעות כמוהה.

" בימי עבר, בצעירותי, / כשהוגוורטס אך נוסד,
חשבו ארבעת מייסדיו / לפעול יחדיו לעד;
הן מטרה רמה אחת / איחדה, ליכדה אותם:
שבית ספרם הזה יהיה / הטוב שבעולם.

"יחדיו נבנה ונלמד!" / אמרו, מבלי שער
שיום יבוא וברית רעים / תופר ללא הכר.
כי סלית'רין וגריפינדור / נדרו אחוות עולם
והפלפאף ורייבנקלו / קרבו מקשר דם.

כיצד אם כן נכשל כל זה / רעות כיצד הכזיבה?
אני עדה הייתי אז / ובפניכם ארחיבה:

שח סלית'רין "תלמיד רצוי / יהיה טהור בדם."
אך רייבנקלו אמרה, "תמיד / עדיף תלמיד חכם."
שח גריפינדור, "לאמיצים / ראוי לתת כבוד,"
והפלפאף: "יבוא כל מי / שמשתוקק ללמוד."

כך התווכחו, אך וויכוחם / לריב לא התפתח,
שכן הוסכם שכל מורה / את חביביו לוקח:
אם דם טהור היה חשוב / לסלאזר סלית'רין,
הרי שתלמידי ביתו / היו רק טהורים.

המבריקים בחבורה / הלכו אל רייבנקלו,
ואלה שגילו גבורה / הלכו אל גריפינדור.
הפלפאף טובת הלב / לקחה את כל השאר.
באופן זה, לאורך זמן / איזון ברור נשמר.

וכך עברו כמה שנים / של סדר ושלום
אבל אט-אט המחלוקות / החלו גם לפגום;
בהדרגה זה נגד זה / נפנו הארבעה,
במקום לתמוך איש ברעו, / קודשה ההפרדה.
נראה היה שבית-ספרם / ימים לא יאריך,
שכל הטוב נופל קורבן / לקרע המחריף.
ולבסוף הבוקר בא / בו סלית'רין עזב.
הריב פסק, אבל שלום / מלא עוד לא הושב.

מיום שבו ארבעה / נותרו פה רק שלושה,
ברית הרעות בין הבתים / בעצם לא חודשה.
מצנפת המיון אני. / הנוהל כבר מוכר:
אומר לכל תלמיד חדש / לאיזה צד נבחר.
אך השנה אוסיף מילה, / הסכיתו לדברי:
תוהה אני על התפקיד / אשר נגזר עלי.
חובה עלי היא לפלג / לארבעה בתים.
אך מה אם המיון עצמו / הוא שיוצר תככים?

דעו שיש פה סכנה, / אזהיר בכל לשון:
כי הוגוורטס לאיום נתון / מצד אויב חיצון.
כעת חובה להתלכד, / או שניפול פרודים.
אמרתי את שלי, עכשיו / ניגש לעניינים. "

הקרע חזר לצורתו המקורית, והמצנפת נראתה שוב כמו סתם כובע שעבר עליו הרבה, אבל את דברים שנאמרו לא ניתן היה להחזיר בקלות כזאת, ועד מהרה כל האולם התמלא בלחשושים.
"על איזה סכנה המצנפת הזאת מדברת?" שאלה רייצ'ל בלחש את לי, שישב בינה לבין ג'ורג' והחליף איתו מבט מלא משמעות.
דבי, שתהתה גם היא על פשר העניין, הסתכלה על פרד בשאלה, אבל זה הניד בראשו וסימן לה על הפרופסורית חמורת הסבר, שעמדה כעת עם גליון קלף ארוך בידיה והביטה בכל מי שהעז להמשיך להתלחשש במבט מהסוג שמשאיר צלקות.
עד מהרה כל האולם השתתק שוב. פרד סימן לה בשפתיו 'אחר כך', ואז חזר והביט בקדמת אולם. דבי הייתה אכולת סקרנות, אבל היא גם די פחדה להשאיר רושם רע על סגל המורים עוד לפני שנכנסה לכיתה. למען האמת, היא הסתקרנה לא פחות לראות למה זכתה המצנפת לשם המכובד 'מצנפת המיון' ומה היא צריכה לעזאזל למיין, אז היא הניחה לנושא לבינתיים ופנתה להביט גם היא בקדמת האולם.
התלמיד הראשון, ננס בלונדיני ודי מפוחד נקרא לקדמת הבמה. הוא התיישב על השרפרף והמצנפת הונחה על ראשו. המצנפת הייתה גדולה עליו כל כך שאלמלא אוזניו, שהיו בולטות בצורה מטרידה, המצנפת הייתה קרוב לוודאי מכסה את פניו לחלוטין.
היו כמה שניות של שקט, במהלכן דבי תהתה אם אמור בכלל לקרות משהו או שהמטרה היא לבהות בילד לנצח, ואז המצנפת פצתה שוב את הקרע שלה וצעקה "גריפינדור!" בקריאה שכמעט גרמה לדבי לנפוח את נשמתה.
מימינה נונו פלטה צווחה קטנה, וסופיה לא הצליחה להתיק מבטה מהמצנפת, פניה חיוורות ופיה פתוח מעט. פרד,שישב משמאלה של סופיה, מחא כפיים והריעה לילד החדש תוך שהוא שולח מבטים משועשעים לעברה, ומישל, מימינה של סופיה, הסתכלה על קדמת האולם בחיוך מפוחד.
ההלם הראשוני חלף, והילד (שלמיטב זכרונה קראו לו יואן) התכווץ במקומו בשולחן שלהם, כאילו מנסה לגרום לעצמו להעלם (פרד כנראה גם הוא שם לב לכך, כי הוא היה האחרון להפסיק את מחיאות הכפיים שלו, הרבה אחרי כל האחרים). המיון של שאר התלמידים היה אפילו מעניין, ודבי נהנתה לנסות ולנחש לאיזה מארבעת השולחנות יתמיין כל אחד מהננסים.
כשהילדה האחרונה התמיינה להפלפאף, דבי כבר הייתה די רעבה. היא שמעה את קרקורי בטנה של נונו לידה ושמה לב למבטים העצבניים שסופיה שלחה בצלחתה, והבינה שהיא לא לבד.
היא ראתה בזווית עיניה תזוזה בשולחן המורים, ואחד המורים – ואולי המבוגר ביותר שבהם - קם מכיסאו ושילב אצבעותיו בנינוחות.
דבי שיערה שזהו המנהל-שערו וזקנו המרשימים באורכם והעיניים הנבונות מאחורי משקפי החרמש שלו נתנו לו מראה סמכותי, ועם זאת גם רך ומבין.
"לתלמידים החדשים שלנו," הוא אמר בקול מצלצל, בזרועות פתוחות לרווחה ובחיוך גדול על שפתיו, "ברוך בואכם! ולוותיקים שלנו – ברוך שובכם! לכל דבר יש עת, ויש עת לנאומים, אבל לא עכשיו. בתיאבון!"
"אני חושבת שאני אוהבת אותו." אמרה דבי, מסתכלת על הצלחות עמוסות האוכל מולה ותוהה איך בדיוק כל זה הגיע לשם.
פרד צחק והסתכל עליה בזווית עינו, בשעה שמילא את צלחתו בחתיכה עבה מכל סוגי הפשטידות (שאגב היו שם בשפע)
"אתם יכולים בבקשה להפסיק לנסות להרוג אותי כל פעם מחדש?" שאלה סופיה בקול חנוק. ניכר היה עליה שהיא הייתה מופתעת, אבל הפעם לטובה. לא עברו כמה שניות והיא אכלה בשקיקה מתוך צלחת עמוסה לא פחות מזו של פרד.
מישל צחקה עליה והאשימה אותה בחזירות (מישל עצמה לקחה לעצמה רק קצת מאחד מתבשילי הירקות ולחמניה אחת), והריב החל להתלקח בין השתיים.
"למה את לא אוכלת?" דבי התיקה את מבטה מסופיה, שניסתה לקשור את שיערה הארוך של מישל לכיסא שלה מבלי שתרגיש בכך.
פרד הרים גבה, ודבי הרימה גבה בחזרה.
"מה?"
פרד כמעט נחנק מפשטידת הבשר שלו, שבקושי הספיק לבלוע לפני שנתקף בהתקף צחוק.
"זיכרון זה לא הצד החזק שלך, מה?" דבי נתנה לו מבט נעלב.
"אכן ניחנתי בכמה הפרעות קשב, זה לא סיבה להיחנק מהאוכל"
"יש לך הפרעות קשב?" קול מאחוריהם הצטרף לשיחה.
"חשבתי שזה הפרעות נפשיות"
דבי הסתובבה לפגוש הישר בעיניה החומות של קת'רין.
דבי ראתה בזווית עיניה את פרד נדרך, היא שמה יד מרגיעה על כתפו.
"מה את אומרת על זה שתלכי לאכול? עדיף לך להתעסק בדברים שאת מבינה בהם"
קת'רין נתנה בה מבט מלוכלך.
"לא הייתי באה לפה אם בלייז לא היה מכריח אותי. הוא רוצה לדבר איתך."
'בלייז?' היא הסתכלה מעבר לכתפה של קת'רין וראתה עיניים כחולות מחזירות לה מבט.
'הייתי צריכה לנחש שקת'רין תסתובב עם החבר'ה הרעים' חשבה במרירות, מזועזעת מהמחשבה שחברי הילדות שלה נחשבים בעיניה כעת ל 'חבר'ה הרעים'.
"תגידי לבלייז שאני לא מעוניינת לדבר איתו" היא נתקה בקושי את מבטה מעיניו של בלייז והישירה מבט לקת'רין.
היא נחרה בבוז.
"יש לך סולם עדיפויות מאוד מעוות, דברה." היא סרקה את פרד במבטה, נעצרת בשיערו האדמוני.
"אבל אני אודיע לו" היא שלחה לכיוונם מבט נבזי אחרון לפני שהסתובבה והלכה.
"מי זאת הכלבה הזאת?" פרד דיבר בטון קליל, אבל היא שמה לב ליד הרועדת שהעביר בשיערו.
דבי הרגישה זוג ידיים דקות מחבקות אותה מאחור.
"קת'רין" ענתה רייצ'ל לשאלתו של פרד בקול מלא שנאה, מביטה מאחורי כתפה במבט שהיה הורג פיל.
דבי הסתובבה גם היא כדי לראות את קת'רין מחזירה לה חיוך נבזי לא פחות, ומוסיפה לו תנועה לא הולמת בשתי ידיה.
רייצ'ל פנתה לדבי במבט קצת יותר רך.
"מה היא רצתה ממך?" דבי נשכה את שפתה התחתונה. רייצ'ל הייתה החברה הכי טובה שלה, והיא לא הסתירה ממנה כמעט כלום, אבל...
רייצ'ל כנראה הבינה שזה משהו אישי, כי היא לא לחצה עליה, מחייכת אליה חיוך מעודד אחרון לפני שחזרה למקומה. דבי הייתה אסירת תודה על כך.
"טוב, אני לא יודע איך שרדת עד עכשיו בלי למות מרעב, אבל עוד מעט האוכל יעלם ואני די בטוח שלא תשרדי ככה עד הבוקר"  דבי לא הרגישה רעבה במיוחד, אבל היא לא יכלה שלא להודות שפרד צודק,אז היא הסתובבה בחזרה לשולחן, והייתה מופתעת לראות שהצלחת שלה מלאה בכל טוב.
"על לא דבר" התחסדה נונו לידה.
דבי חייכה אליה חיוך קטן ולקחה לחמניה אחת מהצלחת שלה, בעיקר כדי לרצות את חברותיה ואת פרד.
הוא צדק לגבי האוכל;  היא בקושי הספיקה לסיים את הלחמנייה וחתיכה מפשטידת איטריות לפני שהאוכל נעלם לטובת הקינוחים.
התיאבון שלה כבר נפתח, אז היא העמיסה על צלחתה מכל הבא ליד, למרות שהיא ידעה שהיא לא תצליח לאכול כל כך הרבה מתוק.
פרד הביט בשעשוע בצלחת המלאה של דבי.
"תזהרי לא למות מהרעלת קיבה"
היא בלעה את קאפקייק הדלעת שלה הביטה בצלחת שלו בתוכחה.
"אני צריכה להזהר מהרעלת קיבה?" פרד משך בכתפיו ובלע חתיכה של עוגה.
"הכל יוצא במגרש הקווידיץ', מותק." הוא קרץ ושתה את כוס מיץ הדלעת שלו בשלוש לגימות.
דבי צחקה.
"מה זה, סוג של שירותים?" פרד ירק את מיץ הדלעת שלו לצלחת, ומצידה השני לי טפח על גבו של ג'ורג', שנחנק מחתיכת קאפקייק.
"את לא רצינית, נכון?" שאל לי בשעשוע, אבל כשראה את מבטיהם התוהים של הבנות חיוכו הפך עד מהרה להלם.
האוכל נעלם שוב מהצלחות, המנהל קם גם הוא מכיסאו בשנית, ורמת הרעש באולם ירדה כמעט לגמרי.
פרד החליף עם ג'ורג' מבט מזועזע אחרון לפני שהפנו את מבטיהם אל האיש המבוגר, אבל דבי ראתה ששניהם שולחים בה מבטים מודהמים מפעם לפעם.
"טוב. כעת , כשכולנו מעכלים עוד סעודה מרהיבה, אני מבקש עוד כמה דקות של תשומת לב כדי שאוכל למסור את ההודעות הרגילות של תחילת שנה," אמר כסוף הזקן. " אבל קודם כל, עלינו לקבל בברכה את המכשפות הצעירות מניו אורלינס, שעשו את כל הדרך מאמריקה הרחוקה כדי להצטרף אלינו לשנת הלימודים הזו." התלמידים פצחו במחיאות כפיים, אבל אף אחד לא הרעיש יותר מפרד ג'ורג' ולי, ששרקו בקולי קולות ועשו קולות מוזרים, גורמים לדבי לרצות להיבלע באדמה. אחרי שהשקט חזר לשרור באולם (דבי הייתה צריכה לדרוך על רגלו פרד בכל כוחה מתחת לשולחן בשביל שזה יקרה), המנהל המשיך.
" אנו מקווים שתהנו לשהות בבית ספרנו הצנוע ושלא תרגישו בשינוי רב מדי בסביבת הלימוד." לרגע אחד נדמה היה לדבי שהוא מסתכל הישר לתוך עיניה, אבל אז הוא פנה לשאר בית הספר.
"ועכשיו להודעות הרגילות - התלמידים החדשים צריכים לדעת שהכניסה ליער שבשטח בית-הספר אסורה לתלמידים - וגם כמה מהתלמידים הוותיקים יותר שלנו צריכים כבר לדעת את זה." (דבי שמה לב למבטים המחוייכים  שהבנים החליפו ביניהם וגלגלה את עיניה.)
"אדון פילץ' השרת ביקש ממני להגיד בפעם ה-462, לטענתו, שעשיית כשפים במסדרונות בין שיעור לשיעור אסורה, וכך גם כל מיני דברים אחרים, שאת כולם ניתן לקרוא ברשימה הארוכה התלויה כעת על דלת משרדו של פילץ'. (פרד ודבי החליפו מבטים, ואז פרצו בצחוק חרשי.)
"השנה חלו שני שינויים בצוות ההוראה. אנחנו שמחים לקבל שוב לשורותינו את פרופסור גרבלי-פלנק, שתעביר את שיעורי הטיפול בחיות הקסם; וכן לעונג הוא לי להציג בפניכם את פרופסור אמברידג', המורה החדשה להתגוננות מפני כוחות האופל" דבי וחברותיה הצטרפו למחיאות כפיים מנומסות אך לא נלהבות במיוחד, ודבי פנתה לפרד כדי לוודא איזה מהפרופסורים בדיוק היא הפרופסור שזוכה למעט כל כך אהדה, אבל היא לא הייתה צריכה אפילו לפתוח את פיה.
המנהל נעצר באמצע משפט והביט בשאלה באישה נמוכה ושמנה, בעלת שיער חום עכברי וקשת תינוקית, שתווי פניה הזכירו לה משום מה את הקרפדות המדברות מאליסה בארץ הפלאות.
לא לקח לדבי זמן רב מדי להבין שזוהי הפרופסור אמברידג'. 
"אהמ, אהמ," היא אמרה. דבי ורייצ'ל החליפו מבטים תמהים, ואם לשפוט לפי הגיחוכים שהשמיעו רבים מהתלמידים, נראה היה שהדבר הזה היה חריג גם בנוף של הוגוורטס.
המנהל התיישב אחרי רגע של הפתעה, והביט בפרופסור אמברידג' בעירנות, כאילו אין דבר שמעניין אותו יותר מאשר לשמוע אותה מדברת, אבל חברים אחרים בצוות ההוראה לא הצליחו להסתיר את הפתעתם כמוהו. הם החליפו מבטים רבי משמעות, ודבי שמה לב שהפרופסורית שהייתה אחראית על המיון הידקה את שפתיה עד כדי פס דק.
"תודה לך, פרופסור דמבלדור," התחנחנה אמברידג', "על דברי הברכה היפים."
קולה היה דק וגבוה, אוורירי וילדותי, ודבי הרגישה פרץ של שנאה לכל מה שקשור לתווית ' אמברידג' ', ובמיוחד לסוודר הוורוד הצמרירי שהיא התעקשה ללבוש מעל הגלימה שלה.
היא כחכחה שוב בגרונה ("אהמ, אהמ,") והמשיכה: "אכן, כמה נחמד להיות שוב כאן בהוגוורטס, מה אומר לכם!" היא חייכה וחשפה שיניים מחודדות מאוד. "ולראות את כל הפרצופים הקטנים והמאושרים שניבטים פה אלי!" אף אחד לא נראה מאושר. כולם נראו מתקוממים על הפניה הילדותית של הפרופסורית.
"אני רוצה מאוד להכיר את כולכם, ואני בטוחה שנהיה חברים טובים מאוד!"
"אני בספק" סיננו פרד וג'ורג' מבין שיניהם.
"אני לא חושבת שאני רוצה להכניס קרפדה למעגל החברים שלי." אמרה סופיה קצת יותר מדי בקול. נראה היה שאמברידג' תרה במבטה אחרי התלמיד החוצפן, אבל נכנעה די מהר וכחכחה שוב בגרונה (אהמ, אהמ,). היא המשיכה את דבריה, אבל נעלמה מהם כל האווריריות. כעת היא נשמעה הרבה יותר עניינית, ולדבריה היה צליל משעמם כאילו נלמדו בעל-פה.
"מאז ומעולם הייתה השכלתם של מכשפות וקוסמים צעירים בראש מעייניו של משרד הקסמים. הכשרונות הנדירים שעימם נולדתם עלולים להתבזבז לחינם אם לא יטופחו ויחודדו במסגרת לימודים קפדנית. היכולות עתיקות היומין המיוחדות לקהילת הקוסמים חייבות לעבור מדור לדור, פן תאבדנה לנצח. אנו, שנקראנו למקצוע ההוראה המכובד, צריכים לשמר, לחדש וללטש את אוצרות הידע שצברו אבותינו." הפרופסור אמברידג' עצרה וקדה קידה קטנה לחבריה בצוות ההוראה, אבל אף אחד מהם לא קד לה בחזרה. היא פלטה שוב "אהמ, אהמ," והמשיכה בנאומה, אבל דבי כבר איבדה את עניינה בנאום לטובת השיחה הערה של ג'ורג' ולי.
"אתה חושב שהיא התכוונה למה שקרה בשנה שעברה? או למה שקורה השנה?" שאל לי בזהירות. הם הצמידו את ראשיהם בניסיון לקבל קצת פרטיות בשיחתם, אבל נראה היה שפרטיות הייתה הדבר האחרון שיכלו לקבל באולם מלא בתלמידים, שנושרים אט-אט מהתרכזות בדבריה של הפרופסור.
"אתה לא מתכוון לאמברידג' הזאת, נכון?" נראה היה שנונו הגיעה גם היא למסקנה שהנאום של הקרפדה לא שווה את תשומת ליבה.
לי וג'ורג' כמו ניעורו מחלום. הם הסתכלו על נונו, ואז החלו לסרוק את כל העיניים שהסתכלו עליהם בסקרנות.
ג'ורג' נאנח.
"לא, דיברנו על מה שאמרה מצנפת המיון."
דבי ורייצ'ל החליפו מבטים.
" אתה מתכוון לאויב החיצון הזה שהמצנפת דיברה עליו?" שאלה רייצ'ל בזהירות.
לי הנהן.
"מה כבר קרה בשנה שעברה, שהאזהרה הזאת יכולה להיות קשורה לזה?" הסתקרנה נונו.
"זה לא משנה כל כך, כי המצנפת בבירור מתכוונת למה שקורה עכשיו." הצטרף פרד גם הוא לשיחה.
דבי הביטה מעבר לכתפו החסונה של פרד, אבל לא נראה היה שמישל וסופיה שמות לב בכלל למה שקורה סביבן; הן הצמידו ראשים ודיברו בשקט, רוכנות מעל השולחן ומצחקקות מדי פעם, מה שנתן לה חשד די מבוסס שהן הביאו את הקוביה המתנפצת שלהן כל הדרך מניו אורלינס ועד האולם הגדול.
שאלתה של נונו החזירה אותה למציאות.
"ומה בדיוק קורה עכשיו, שדורש אזהרה?" שאלה נונו בחטטנות האופיינית לה.
שלושת הבנים החליפו מבטים.
"לא שמעתן על... נו...אתם-יודעים-מי" דבי החליפה צבטים מבולבלים עם נונו ורייצ'ל.
"לא-אנחנו-לא" אמרה בהתרסה.
ג'ורג' חיפש עזרה בעיניו של אחיו התאום, וזה נראה כאילו הוא נקרע בין בכי לצחוק.
" אל תגידו לי שאף פעם לא שמעתם על זה-שאין-לנקוב-בשמו." הוא נראה כמעט לא מאמין.
ניצוץ של זיהוי צץ בעיניה של רייצ'ל.
"אהה, נראלי קראתי עליו איפשהו! זה האיש הרע, שרוב הקוסמים מפחדים אפילו להגות את שמו, והוא היה אחראי למלחמת הקוסמים הראשונה שהסתיימה לפני כ 14 שנה, ונמשכה בערך 15 שנים."
"אממ, כן." לי נראה קצת מבולבל וכמוהו גם התאומים, אבל הוא התעשת מהר והמשיך את דבריה של רייצ'ל.
"כן, הוא נחשב לקוסם האפל ביותר בכל הזמנים."
"ולפני כ 14 שנים, כפי שאמרת, המלחמה אכן הסתיימה, והוא אכן נפל." המשיך אותו ג'ורג', מניד את ראשו לכיוונה של רייצ'ל בשעה שפנה אליה.
"הוא נקרע לרסיסים, ויש שאומרים שמת לגמרי" הוסיף לי, ונראה היה שהוא נהנה לספר את הסיפור.
"אבל אנחנו יודעים שזה לא אפשרי, שקוסם גדול כל כך, שהרג אלפים ואם לא מאות אלפים, ימות סופית על ידי תינוק כבן שנה." השלים פרד.
"תינוק בן שנה?" נונו נראתה מורשמת.
"או כן, בהחלט." אמר ג'ורג' בעיניים בורקות.
"את הוריו של התינוק הוא הספיק להרוג לפני שניגש לתינוק עצמו, אבל כשהטיל את הקללה הממיתה על הארי הקטן..."
"... לא קרה לו כלום," המשיך אותו פרד, "ובמקום שהארי ימות, אתם-יודעים-מי פשוט... נעלם. ואף אחד לא יודע מה קרה לו."
"או לכל הפחות לא ידע." השלים לי, והביט סביבו בחשש לפני שאמר את המשפט הבא, ואמר אותו לבסוף בלחישה רמה דיו בשביל שתגיע רק לאוזניים הנכונות.
"כי בשנה שעברה, במשימה האחרונה בטורניר שבית ספרנו השתתף בו ביחד עם עוד שני בתי ספר..."
"...הארי יצא מהמבוך עם הגופה של סדריק, והודיע שהוא" הדגיש לי.
"חזר" השלימו התאומים בקול מלא יראה.
"והאמנתם לו?" שאלה דבי.
פרד הביט בה בחשש.
"את היית מאמינה לו?"  הוא שאל בעדינות.
דבי חשבה לרגע.
" טוב, אם הייתי מכירה אותו בתור מישהו אמין, למה לא בעצם?" היא אמרה בכנות.
"התכחשות לעובדות לא מעלימות אותם."
נונו ורייצ'ל הנהנו בהסכמה, והבנים החליפו מבטים מלאי הקלה.
"טוב, הלוואי שיותר קוסמים ומכשפות היו חושבים כמוכם." אמר ג'ורג' בעייפות מה, ומחא כפיים על ההרצאה שלא שמע, יחד עם כולם.
השקט נשמר כשהפרופסור דמבלדור המשיך להודיע את ה'הודעות הרגילות', לטענתו, אבל מחשבותיה של דבי כבר לא היו איתו.
היא חשבה על השאלה של פרד, ותהתה האם היא באמת הייתה מאמינה לילד שיוצא ממבוך חשוך עם גופה ומספר שהוא הצליח להתחמק בשנית מהאיש שניסה להרוג אותו לפני כל כך הרבה זמן.
גרירת כיסאות העירה אותה מהבהייה בהקיץ. היא קמה גם היא, מבולבלת.
" איפה אתן ישנות?" שאל לי. דבי שאלה את עצמה בדיוק אותה השאלה.
"אני מקווה שלא למעלה." אמרה מישל, קמה גם היא מכיסאה.
"אני לא יודעת אם אני אצליח לעלות... איה!"
ראשה נמשך לאחור, להיכן ששיערה היה קשור לכיסא ממנו בדיוק קמה.
"מה לעזאזל..?!" היא נראתה מבולבלת, ואז היא הסתובבה בהבעה נקמנית לכיוון סופיה, שנמרחה על הרצפה בצחוק מתגלגל.
"אוקיי, אוקיי. אני לא אגיד כלום." מישל נאבקה בהתרת הקשר שחיבר את שיערה לכיסא, ודבי הצטרפה עד מהרה לסופיה על הרצפה. נונו פנתה לעזור למישל, שנראה היה שהיא מהדקת את שיערה לכיסא במקום לשחררו, שולחת מבטים נקמניים לרצפה, עליה דבי וסופיה כבר ניקו את רוב האבק.

נונו לא הסתדרה עם השיער גם היא, שולחת מבטים לחוצים לכיוון פתח האולם, שהזרם בו כבר התחיל להדלל.
"דבי! בואי תעזרי במקום להתגלגל על הרצפה עם סופיה." 
"לא הייתי מנסח את המשפט הזה ככה..." אמר פרד בחיוך ממזרי, שהתרחב והפך לצחוק כשראה את ההבעה שהפציעה על פניה של דבי כשהבינה את פשר דבריו.
היא קמה מהרצפה במהירות והברישה את האבק מחצאיתה, שולחת מבטים חשדניים בפרד כל העת.
היא נגשה לכיסא לידו עמדו נונו ומישל ושחררה את שיערה של מישל בהנף יד, גורמת לפרד לעצור את צחוקו ולהביט עליה בתדהמה יחד עם ג'ורג' ולי.
"מה?" דבי הסתכלה עליהם גם היא בהפתעה, לא מבינה מה פשר המבטים שתלו בה.
"את לא... אין לך..." גמגם ג'ורג', מצביע בסירוגין על ידה הריקה של דבי ועל הכיסא, כאילו הוא מצפה לראות משהו על אחד משני העצמים שיסביר את מה שראה הרגע.
דבי נראתה נבוכה.
"חשבתי שגם אתם משתמשים בקסם בשביל לפתור בעיות מהיומיום." אמרה מישל, מופתעת גם היא, בשעה שהברישה את קצות שיערה באצבעותיה (שאגב פלטו ניצוצות כחולים בכל פעם שנתקלה בקשר.)
"כן, אבל אנחנו משתמשים בשרביטים." קול נוקשה ולא מוכר הצטרף לשיחה. דבי הסתובבה, מופתעת לראות את הפרופסורית חמורת הסבר שהייתה אחראית על המיון עומדת מאחוריה.
דבי הרימה גבה.
"שרביטים?" שאלה לצידה נונו את השאלה שניקרה במוחה.
"כן, ככה קוראים למקלות הארוכים שקוסמים ומכשפות נוהגים להשתמש בהם כדי לתעל את הקסם שלהם לכיוונים מסויימים." הסביר פרד בהפגנת ידע מפתיעה, שזיכתה אותו במבט מופתע מצידה של הפרופסורית.
"רגע," אמרה דבי.
"אתם רוצים להגיד לי שבלי השרביטים האלה שלכם-בלי השרביטים- אתם לא יכולים לעשות כלום?"
"תגדירי כלום." אמר לי בלאות, מסובב בידיו מקל ארוך בצבע חום בהיר, שדבי שיערה שהוא השרביט שלו.
"למען האמת," אמרה הפרופסורית במבט מהורהר, שכלל לא התאים לרושם הנוקשה שהשאירה אצל דבי עד כה.
"למען האמת, את צודקת בהחלט." הבנים הסתכלו עליה, מופתעים.
"פרופסור מקגונגל!" לי כמעט שמט את שרביטו מרוב זעזוע.
"את לא מתכוונת..."
"למען האמת אני כן, מר ג'ורדן." אמרה הפרופסור מקגונגל בחומרה, הבעתה המהורהרת נעלמה כליל.
"אבל לפי מה שידוע לי," היא המשיכה, פונה על הבנות,
"גם אתן די חסרות תועלת כשאתן לא בקבוצות, נכון?"
הבנים הסתכלו מרותקים על רייצ'ל, שהנהנה לאיטה תוך שהיא מחליפה מבטים עם חברותיה.
"טוב, זה נכון לגבי כשפים גדולים יחסית." תיקנה סופיה.
"מה נחשב אצלכן כשפים גדולים?" פרופסור מקגונגל הביטה בסופיה בעניין רב.
"אממ... טוב..." סופיה הביטה סביבה במבוכה, אובדת עצות.
מישל הייתה זו שהצילה אותה לבסוף.
"למשל, אם אנחנו רוצות להגן על מישהו." היא אמרה, מסבה את תשומת הלב אליה.
"או לפגוע לתווך ארוך." הוסיפה רייצ'ל.
"או לתקן משהו שהרסנו, כמו למשל בניין." הוסיפה סופיה גם היא לבסוף.
"או בעצם כמעט כל דבר." אמרה נונו לבסוף בביישנות לא אופיינית.
"וזו בדיוק הסיבה בגללה החלטנו להעניק לכן שרביטים, לפחות לתקופה בה תלמדו בבית ספרנו."
קולו העמוק של המנהל הצטרף אף הוא לשיחה, והפרופסור מקגונגל זזה הצידה במהירות ופינתה מקום למנהל, שפסע ברוב הודרו לתוך המעגל הלא סימטרי שהם יצרו בלא כוונה.
מקרוב, דבי יכלה להבחין בקמטים העייפים שעיטרו את פני המנהל בשפע, והוא נראה לה לא פחות זקן מאחיה, וגם לא פחות בעל ניסיון מהם.
פרופסור מקגונגל נראתה לא פחות מופתעת מהתאומים ומלי, שבהו בפרופסור דמבלדור כאילו הציע להם תעודת בגרות על חשבונו.
"אבל..." פתחה הפרופסורית בקול רועד, ונקטעה עד מהרה על ידי קולו הרך של המנהל.
"אל תדאגי, מינרווה. מר אוליבנדר הסכים להגיע לכאן בשביל המשימה יוצאת הדופן הזו." מבחינתה של דבי, הוא יכול היה לדבר גם בלטינית עתיקה. היא החליפה מבטים עם חברותיה, שנראו מבולבלות לא פחות ממנה.
"אממ, פרופסור דמבלדור..." היא פנתה לבסוף למנהל, בהסכמתן החרישית של חברותיה, אבל גם אותה הפרופסור הרגיע באותו קול רך.
"בואו עימי החוצה ותווכחו לדעת שאתן מבינות אפילו יותר ממה שנדמה לכן." הוא הפנה להן את גבו והחל לפסוע לכיוון היציאה מהאולם.
"תופתעו לגלות ששאר חברותיכן לספסל הלימודים כבר נמצאות שם." אף אחד לא שאל למה המנהל מתכוון כשאמר "שם".
מישל, נונו וסופיה, שהיו הכי קרובות ליציאה מהאולם, החלו לפסוע בהיסוס אחר המנהל, והגבירו מעט את קצב הליכתן כשיצא מהאולם. רייצ'ל ודבי נופפו ניפנוף אחרון לבנים לפני שפנו גם הן להדביק את הקצב.
*****
הן נעצרו מול זוג גרגולים מאבן.
"סוכריות קופצות." אמר המנהל, והגרגולים זזו לצידם, חושפים מדרגות לולייניות שהובילו הרחק למעלה.
"אי אפשר לעשות פה כלום בלי מדרגות?" לחשה מישל בעייפות, גוררת את עצמה במעלה המדרגות.
דבי חייכה חלושות ועלתה גם היא אחרי מישל (היא יכלה להשבע שהיא ראתה את אחד מגרגולי האבן מחייך לה בחזרה בשעה שעברה מולו, אבל כשחזרה והביטה בו הוא לא היה אלא גרגול אבן דומם.)
המדרגות לא נמשכו הרבה כמו שהיה נדמה ממבט ראשון; אחרי העיקול השני המדרגות כבר נגמרו, ומולם נצבה דלת ישנה, כחולה וגדולה, שנפתחה ברגע שהפרופסור עבר מולה וחשפה חדר די קטן, וגדוש בבנות.
טוב, לא ממש 'גדוש'. הבנות הסתובבו למשמע הדלת הנפתחת, ודבי זיהתה את אייבי וחברותיה, בת' ואן, שהביטו בה בטמטום שהזכיר לה משום מה את קראב וגויל, החברים של דראקו. לידן זיהתה דבי (לצערה הרב אם יורשה לי לציין) את קת'רין, שהביטה ברייצ'ל שהלכה לידה במבט מורעל. רייצ'ל החזירה לה מבט לא פחות תמים, ודבי אחזה במהרה בידה של חברתה לפני שזו תבצע רצח בדם קר לעיני המנהל.
במרחק מה מהן, כנראה בניסיון להתרחק כמה שיותר שלא צלח כל כך בחדר הקטן, היא ראתה את סאל, נשענת על הקיר ומביטה לכל כיוון מלבד הכיוון של אייבי.דבי סקרה את החדר הקטן אך המאובזר, שבקצהו האחר (והלא רחוק כל כך) ניצב שולחן עץ גדול ורעוע, ועליו כל מיני מכשירי כסף קטנים חסרי שם. הקיר שמאחורי השולחן היה מכוסה כולו בדיוקנאות של גברים ונשים לבושי גלימות, שלהפתעתה הגמורה של דבי הביטו במתרחש בחדר בסקרנות ומתלחששים האחד עם השני בקולות נמוכים.
"שקט." פקד המנהל בקול נמוך. הדיוקנאות השתתקו מיידית והסתכלו כולם עליו, ודבי תהתה כמה דברים עוד הולכים להפתיע אותה בשנה הזו.
הפרופסור פנה לשבת מאחורי כיסאו, ואז הביט על חבורת הבנות הקטנה מבעד למשקפי חצי החרמש שלו.
"אתן בטח תוהות לשם מה קיבצתי את כולכן 
בשעה כה מאוחרת, כשכל מה שליבכן חושק בו הוא מיטתכן הנוחה." הפיהוק הגדול של נונו לידה אישר את דבריו, וכולן צחקו בעייפות.
"אבל חוששני שאין זמן אחר בו נוכל לערוך זאת." הפרופסור חייך גם הוא, ובתזמון מושלם התלקחה האח שלידה נשענה סאל, וממנה יצא אדם ובידו קופסא. סאל ניתרה בבהלה למראה האיש המבוגר בגלימתו הדהוייה ושיערו הלבן, אבל זה לא הבחין בה וניגש לשולחן שלידו ישב דמבלדור, מניח את הקופסא ולוחץ את ידו בחום.
"בנות, תכירו. זה מר אוליבנדר, יוצר השרביטים הנודע ביותר בכל בריטניה. אני מצפה מכן להכיר לו טובה על כך שהסכים להגיע לכאן בשעה כה מאוחרת, כשגם הוא בוודאי חולם כרגע על מיטתו הנוחה והחמימה."
אוליבנדר הסתובב להביט בבנות, ודבי לא הופתעה לראות את פניו חרושות הקמטים ועיניו המימיות מלאות המרץ, שהתאימו כל כך לתדמיתו ה,איך לומר, רשלנית.
"או לא, אלבוס." אמר אוליבנדר בקול חולמני. "חוששני שלא הייתה יכול לגמול לי טובה גדולה יותר מהאתגר שהצבת בפני."
הוא פגש במבטה של דבי, והיא חשבה שהיא ראתה ניצוץ של התרגשות בעיניו לפני שחזר והביט בדמבלדור, כמבקש ממנו אישור להתחיל.
"מר אוליבנדר הביא איתו כאן ממבחר שרביטיו," הפרופסור דמבלדור החווה על קופסת הקרטון שהוצבה לידו, "בתקווה שאחד מהם יבחר כל אחת ואחת מכן להיות הבעלים שלו."
"יבחר?" שאלה אייבי, מסיטה את שיערה המתולתל לצד ובוהה בעיניים עגולות בקופסא הענקית.
"כן, העלמה...?" שאל פרופסור דמבלדור.
"אייבי, אייבי גבריאל." ענתה אייבי, מתיקה את עיניה מהקופסא ופונה להביט במנהל.
"ובכן כן, העלמה גבריאל." אמר אוליבנדר, מביט באייבי בחיוך פרוע.
"השרביט הוא זה שבוחר בקוסם, וכדאי שלא תשכחו זאת."
אייבי נראתה מעט מזועזעת מהשיגעון שבחיוכו, אבל התאוששה עד מהרה וחזרה להביט בעיניה הגדולות במנהל כשהוא דיבר.
"ועכשיו, למען הצלחת התהליך וכמובן גם למען הבטיחות, נבקש מכולכן לחכות בחוץ בזמן שאחת מכן תשאר כאן ותראה איזה שרביט בוחר בה."
'למען הבטיחות?' חשבה דבי, אבל צייתה למנהל ויצא ממשרדו ביחד עם כולן, משאירה שם את רייצ'ל לבדה.
היא הסתובבה לאחור ושלחה לרייצ'ל חיוך מעודד אחרון, מספיקה לראות את רייצ'ל מחייכת לה חיוך לחוץ בחזרה לפני שסגרה את הדלת בעדינות.
ה'תהליך' (כפי שקרא לזה דמבלדור) של בחירת השרביט את הקוסם לא נמשך יותר משתי דקות לכל אחת. דבי בחנה את השרביט של כל אחת מחברותיה בדקדוק, תוהה איך הן אמורות לתעל את כוחן דרך מקל מעץ,מהודר ומקושט ככל שיהיה, כך שמבלי שתשים לב היא נותרה האחרונה שלא קבלה עדיין שרביט.
היא הרגישה לא מוכנה כשפסעה דרך הדלת בחזרה למשרדו של דמבלדור, ולראשונה היא גם תהתה איך בכלל התהליך הזה עובד.
מיד כשנכנסה לחדר היא הרגישה את כל המבטים (כן, גם אלו של הדיוקנאות) מופנים אליה, ובמקום להשיב להם מבט היא בחרה לבהות בעקשנות בקופסת השרביטים, שעמדה כעת פתוחה והשולחן מסביבה מלא בשרביטים בכל הגדלים והגוונים.
"טוב, אז גשי אליי, העלמה...?" שאל אותה אוליבנדר, שנראה היה שהוא מחפש משהו בין סבך השרביטים.
"דברה מייקלסון." אמרה דבי וניגשה אליו, מביטה בידיו שמצאו לבסוף סרט מדידה ישן למראה.
היא ראתה בזווית עינה את הפרופסור דמבלדור נדרך במקומו, אבל אוליבנדר כנראה לא שם לב לכך ושחרר את הסרט, שלהפתעתה של דבי ריחף באוויר והחל למדוד את גובהה, רוחבה ואף את רוחב צווארה.
"מהי יד השרביט שלך, העלמה מייקלסון?"
דבי שיערה שהוא מדבר על היד הדומיננטית שלה.
"אממ, יד ימין." היא ענתה בפיזור הדעת (לא שאתם הייתם מצליחים להתרכז כשסרט מדידה מנסה למדוד לכם את המרחק בין האוזניים).
הוא רשם לעצמו משהו בפנקס קטן ודהויי למראה, והורה לה להושיט קדימה את ידה הימנית.
דבי צייתה, והסרט עשה מדידה אחת אחרונה לפני שחזר לנוח על השולחן בחוסר חיים.
"מממ, מעניין, מעניין מאוד." פיזם אוליבנדר, כנראה לעצמו. הוא שלח מבט קצר לכיוון השרביטים שעל השולחן ואז הזיז אותם הצידה בחוסר שביעות רצון והוציא קבוצה נוספת של שרביטים.
הוא הושיט לה את אחד השרביטים.
"קחי, נסי אותו. שרביט קצר, לא גמיש, עשוי מעץ אלון ומכיל נוצה של עוף חול וקשקש מזנבו של דרקון."
דבי לא ידעה מה לעשות עם המידע שנחת עליה, אז היא הנהנה חלושות ולקחה את השרביט בידיים רועדות מעט.
"נו, תניפי אותו." הוא אמר בקוצר רוח. היא בקושי הספיקה להזיז את זרועה כשהשרביט נחטף מידה והוחלף בשרביט אחר, גם הוא מלווה בתיאור הייצור שלו.
אוליבנדר החליף את השרביטים בקצב כה מסחרר, עד כי דבי לא יכלה להבין למה הוא מחכה.
אחרי בערך חמש דקות, כל השרביטים בארגז נוסו, ואף אחד מהם לא בחר בדבי.
הדיוקנאות החלו להתלחשש, מתעלמים ממבטי האזהרה שדמבלדור שילח בהם, ודבי התחילה לחשוד שהיא קצת חורגת מגבולות הנורמה שבבחירת השרביט.
אוליבנדר חזר לנבור בקופסא שדבי שיערה שהייתה כבר ריקה, ולבסוף הוא הוציא שרביט בודד, כשהבעה קצת מפוחדת על פניו.
" זה שרביט די מיוחד למען האמת," הוא אמר, ודבי חשבה ששמעה קצת רעד בקולו הזקן.
"את מבינה-הוא נוצר מניסוי שעשיתי, ולמען האמת שאני קצת מופתע שהוא מצא גם את דרכו לקופסא אבל-"
הוא הושיט לה את השרביט בזהירות.
"זה עשוי מתרכובת של עץ מהגוני ובמבוק, 2 שיערות מזנבות של זוג חדי קרן ונימי לב של דרקון. ארוך, ולא גמיש."
היא לא התרשמה מהתיאור, שהיה יכול להאמר בשפה אחרת מבחינתה, אבל נראה היה שדמבלדור זה מכיסאו, והיא הרגישה שמבטיהם של הדיוקנאות חוזרים אליה.
היא לקחה את השרביט בזהירות. בהתחלה הוא היה בדיוק כמו שאר השרביטים, ואז היא הרגישה חמימות מתפשטת בכל חלק בגופה, וביחד עם החמימות באה גם הרגשה של הקלה, כאילו השרביט הזה מצא סוף סוף, אחרי שנים ארוכות מנשוא, את המכשפה שחיפש.
הדיוקנאות השתתקו לפתע, ודבי הרגישה את המבטים ההמומים של כולם ננעצים בה.
"מממ, מעניין, מעניין מאוד." נראה היה שעיניו הגדולות של אוליבנדר לא מסוגלות לזוז מדבי.
"אממ, אפשר להבין מה כל כך מעניין בזה?" דבי הרימה סוף סוף את מבטה, נועצת את עיניה הירוקות בעיניו של אוליבנדר.
הוא לא ענה מיד.
הוא לקח את השרביט שלה בעדינות, בסובב אותו בידיו בעיניים חולמניות.
כחכוח מצידו של דמבלדור העיר את אוליבנדר ממחשבותיו, והוא הזדרז להחזיר את השרביט בחזרה לדבי המסוקרנת.
הוא הוציא מגלימתו את השרביט שלו, שרביט קצר וכהה למדי, והניף בו פעם אחת. השרביטים חזרו למקומם בקופסא ואוליבנדר הרים אותה וצעד בחזרה לכיוון האח בצעדים איטיים ומדודים.
הוא לקח קמצוץ של אבקה שהוציא מכיס מעילו והשליך אותה לאש, גורם לה להתלקח בירוק, והסתובב להביט בחזרה בדבי.
"אני מניח שאני לא אתפלא אם תצא ממך מכשפה למופת, העלמה מייקלסון. חזקה במיוחד, הייתי אפילו אומר."
הוא חייך אליה חיוך קטן, ואז אמר בקול רם "לקלחת הרותחת!" ונעלם בתוך הלהבות.

הפרק הקודם		הפרק הבא