נבואת הקסם היהודי

בס"ד

אהבתם את גל? יאללה נחזור לאחינועם וחבריה, נכיר דמויות חדשות, ונפגוש דמויות ישנות... מאוד.

אה, ואומרים zamzumim, ולא zumzumim או מה שחשבתם. זה מנוקד בפרק הראשון. מקווה שהפרק הזה יענה לכם על כמה שאלות. קריאה מהנה ואל תשכחו להגיב!

"בית המשפט!"

צחי המסכן לא רצה להגיע לבית המשפט, בהחלט לא לאחר יום העבודה הראשון שלו.

כולם נעמדו, כולל צחי שלבש מעין אוברול אפור שתמיד לבשו הנאשמים שראה בעיתון. מישהו מינה לו עורך דין מהסנגוריה הציבורית.

אל היכל המשפט נכנס שופט בעל רעמת שיער אפורה לבוש גלימת קוסמים שחורה. "שבו, בואו נגמור עם זה," הוא אמר וכולם כולל צחי התיישבו.

"יצחק ישראל גדעוני, אתה חשוד בחשיפת עולמנו הסודי לזמזומים פשוטי העם בניגוד לחוקת ישראל שתיים," אמר השופט, "וכידוע, היחיד שיכול להפר או לשנות את החוקה הוא הפיהרר גולד. האם אתה הפיהרר?"

צחי הרועד הניד בראשו במהירות.

"האם אתה מודע לכך שמעבר לנזק הרב שהסבת למדינתנו, הפרת החוקה משמעה השוואה לפיהרר? והרי ידוע שאין דומה לו," אמר השופט, "זוהי כפירה בקודש."

"אני מתנגד," אמר עורך דינו של צחי, "אינני מבין איך אובליוויאטה חושף את קיומינו בפני הזמזומים?"

"ממעיט כוח נכנס מיד לאחר שהמחדל נחשף," אמר השופט, "הוא פרץ לבית משפחת ליכטר בסביון, אלא שהזוג ליכטר לא היו שם."

"אז איפה הם היו?" שאל עורך הדין.

"איפה אתה חושב שהם יכולים להיות? בתחנת המשטרה, מדווחים לרשויות על הבת הנעדרת שלהם!" התעצבן השופט, "אני גוזר על יצחק ישראל גדעוני כליאה במתקן ארבע אחת ארבע עד שהפיהרר יחליט לשחרר אותו."

"כבודו, אתה לא מצפה מהפיהרר להתעסק בזוטות כאלה," אמר הפרקליט בהרמת גבה.

"אז רק שתדע לך שהוא התעסק, והוא מעורב בתיק באופן אישי. קחו אותו!" אמר השופט, ושני גלמים נכנסו והרימו את צחי מזרועותיו. הם גררו אותו החוצה משם.

"טוב, יש היום ליצ'י בדוכן הקינוחים," אמר השופט ונעמד, "אתה בא, עורך הדין יעקבי?"

"אני מגיע," אמר יעקבי וארז את נייריו לתוך התיק, "תגיד, באמת הפיהרר גולד מעורב בתיק הזה?"

"משום מה הוא התעניין בזה," אמר השופט, "בחיי שאני לא יודע למה. הוא אפילו בא אליי הביתה וביקש שאגזור על צחי עונש שנראה לי מתאים."

"באמת?" התפלא עורך הדין.

"כן," גיחך השופט, "היית צריך לראות את הבת שלי."

"מה שלומה, אגב?" שאל יעקבי כשהשניים יצאו מהיכל המשפט וצעדו לעבר המזנון, "היא כבר מצאה מישהו?"

"אהה... אסנת שלי תישאר רווקה נצחית בסוף," גיחך השופט, "באמת חבל עליה. מסכנה. דווקא יש לה אחלה עבודה."

"תזכיר לי?" ביקש יעקבי.

השופט פשט את גלימתו ונשאר בחולצה מכופתרת ומכנסי אלגנט. "אוי, קובי, היא לא החליפה עבודה מאז שיצאת איתה והיא לא מפסיקה להתלונן על זה. אני לא מאמין ששכחת."

"אה, עדיין בשליחויות?" נזכר יעקב יעקבי (שם מאוד מיוחד ללא ספק).

"ששש... אל תגיד שזה שליחויות, זה... משימות בשירות המדינה," גיחך השופט, "והיא גם קיבלה אחלה רכב."

יעקב יעקבי נעצר במקומו.

"רכב רכב? כלומר, אשכרה מכונית?" הוא נדהם.

"כן, נותנים לה מלא ארגזים, והמטאטא הישן ההוא כבר לא מתפקד," אמר השופט, "אבל טוב שיש לך אבא שקצת דוחף מרפקים, אה?" הוא קרץ.

יעקב המשיך ללכת. "מה שתגיר, רובי," הוא אמר לשופט.

"והאמת, מזל שחיליק גולד תפס את אסנת בבית. אם הוא היה מגיע ולא היה בבית אף אחד היינו אוכלים אותה," אמר רובי השופט, "אבל כרגיל דיברתי יותר מדי."

"תמסור לה ד"ש," אמר קובי כשהשופט נעצר מול המזנון וקובי המשיך הלאה. "אסנת..." הוא מלמל.

באותו הזמן, אותה אסנת נסעה לה ממוצא כלשהו לאיזשהו יעד, זה לא באמת הפריע לה. נמאס לה מהרכב הקטן והחנוק הזה עם המזגן שלא עובד, ושלא היה אף קסם שהכירה שהיה יכול לתקן אותו. לימודי הכישוף והקוסמות שלמדה בבית הספר הקהילתי לא השתוו למעט שהספיקה ללמוד בעפלי"ם לפני שנסגר, אבל אם מישהו ישמע אותה מתלוננת על זה היא אבודה. אז היא מוציאה את התסכול שלה על המזגן.

"התקבל דיווח על ג'יני ירוק, מי שראה מתבקש להודיע למוקד," נשמע קול מהטבעת שענדה על אצבעה. אסנת נאנחה ברוגז ומלמלה "סילנציו". זה ישתיק את הטבעת לזמן מה.

היא חנתה בחניון של מחנה הפליטים "מקהלות", איפה שבעבר היה אצטדיון רמת גן. שם מישהו היה אמור להעביר לה אספקה שהיא הייתה אמורה לתת למחנה שאחרי "מקהלות". משום מה היא לא זכרה את השם שלו, אלא רק את המיקום שלו בגני יהושע בתל אביב. ובכלל, כל מחנות הפליטים האלה נראו אותו דבר - מלא בועות בטון אפורות. הו, השיעמום.

"אוך, אני מזיעה כמו היפוגריף בקסטלוברושו," היא נאנחה. הטי-שרט הלבנה שלבשה לא הועילה לה כל כך. היא רק בת 28, לא אמורים להיות לה גלי חום. היא אספה את שיערה השחור למעין גלגול בקודקודה והמתינה לאדם כלשהו שיבוא לתת לה ארגזים כבדים מאוד. לפחות היא לא צריכה לסחוב אלא רק לנסוע ממקום למקום.

היא ראתה גבר עם עגלה מלאה ארגזים מתקרב אליה. היא שמחה שזו לא אישה. תמיד הן היו בוחנות את הגוף שלה בכל פעם שהתקרבו אליה, והיא ראתה על הפנים שלהן את הרחמים על האישה השמנה שנוהגת ברכב. לגברים לא היה את המבט הזה. לא היה אכפת להם עד כמה היא שמנה, הם תמיד מחפיצים כל אישה במבט. הגבר ההוא הגיע אליה עם העגלה.

"תא מטען," היא קראה את שפתיו. היא פתחה חלון ואמרה לו, "אין לי מקום בתא המטען וגם לא במושב האחורי, שים לידי."

הגבר נאנח והתכונן לסחוב את הארגזים לכיוון הצד השני. היא ראתה שהמסכן הזה מזיע יותר ממנה, אם כי הגוף שלו היה חטוב ומסוקס. היא כבר מזמן הניחה שהיא מזיעה כל הזמן בגלל המשקל העודף שלה.

"הגעתי," הוא אמר והפעם היא שמעה את קולו ואת המבטא הערבי שלו, "תפתחי את הדלת בבקשה."

היא נאנחה. הכל היא צריכה לעשות, אה? היא שיחררה את חגורת הבטיחות ומתחה את ידה לעבר ידית הדלת של המושב שליד הנהג.

"את מגיעה?" הוא שאל אותה.

"הו, תודה שאתה מתעניין," היא אמרה בסרקזם כבד.

"אני יכול לעזור לך," הוא אמר ועצם את עיניו כי הזיעה נכנסה לו לעיניים. מסתבר שתמיד מזיעים כשסוחבים ארגזים כבדים, גם אם זה בקור הנורא של אוגוסט.

הוא גישש בעיוורון אחר ידית הדלת.

"נו, למה שלא תשתמשי בטבעת שלך?" הוא שאל אותה, "יש לך טבעת, לא? את לא פליטה."

"אוי, אני כזאת מטומטמת. מטומטמת!" היא מלמלה לעצמה, הצביעה על הדלת ולחשה: "אלוהומורה!"

הדלת נפתחה והתנגשה באיש שנפל על הרצפה.

"אני בסדר, אני בסדר, אני קם," הוא אמר ונעמד, מנגב את הזיעה מעיניו. הוא ציפה שהאישה הזאת תבוא לעזור לו, אבל כשהוא ראה שהיא לא עושה דבר הוא העדיף שלא לפצות פה.

הוא החל להעמיס את הארגזים לתוך הרכב. להפתעתה של אסנת, הוא היה הגבר הראשון שלא ניסה להפשיט אותה במבטיו. להפך, היה לו מבט מאוד ענייני וחשדן.

"אני מכיר אותך?" הוא שאל.

"איך קוראים לך?" היא שאלה אותו. היא מעולם לא הכירה ערבים. המבטא שלהם הרתיע אותה, ואלה שלא היה להם מבטא היו הכי מסוכנים לדעתה! ככה אי אפשר לדעת מי הם באמת!

"מוחמד עוואד," הוא אמר, "את לא פליטה, נכון?"

"אני נראית לך כמו פליטה?!" היא התעצבנה עליו.

"למדת בעפלי"ם?" הוא שאל אותה בעודו דוחף ארגזים.

"כן..." היא ענתה ברוגז.

"איזה בית?" הוא שאל אותה, "פרס? אני למדתי בפרס."

"רהב," היא אמרה.

הוא בחן אותה שוב. "אולי ראיתי אותך במסדרונות מדי פעם," הוא מלמל, "טוב, היה נחמד לפטפט."

היה משהו לא הגיוני בסיפור שלו. אם הוא למד בעפלי"ם זה אומר שהוא נמצא לא מעט זמן בישראל 2, והוא לא ממתנגדי הטבעות אם הוא הציע לה להשתמש בה והודה בעצמו שהוא רוצה שתהיה לו טבעת.

"אתה לא פליט, נכון?" היא שאלה אותו, "אין סיכוי שאתה פליט..."

מוחמד העמיס את הארגז האחרון. "אני למדתי בעפלי"ם עד כיתה ט ואז אבא שלי העביר אותי לירדן בגלל חבר שלי ש... לא משנה, סיפור ארוך. בכל מקרה, ברגע שישראל 2 קמה אני ברחתי הנה ומאז אני פליט."

"מה אתה מחפש פה?" היא שאלה בהרמת גבה. אמנם היא לא מתחקרת, אבל אולי היא תעצור היום מחבל ואז סופסוף יקדמו אותה לעבודה נורמלית יותר מזו שאבא שלה הצליח להשיג לה.

"את החבר, זה לא ברור?" שאל מוחמד וגיחך, "אם תמצאי את אילון מלמד תגידי לי."

"אני מכירה אותו," היא אמרה כמעט מיד.

"ב-באמת?" נדהם מוחמד, "באמת? מה? איפה הוא?"

"אני לא יודעת," אמרה אסנת, "אבל הוא למד שנה מעליי בעפלי"ם, ובהמשך כשעפלי"ם נסגרה והפיהרר הקים את בתי הספר הקהילתיים אז הוא למד איתי בבית ספר, גם שנה מעליי."

"מה את אומרת... ואת לא יודעת איפה הוא?" שאל מוחמד באכזבה.

"הכרתי אותו רק בפנים ובשם," ענתה אסנת במשיכת כתפיים, "סורי."

"בסדר, לא נורא, שתזכי לברכת הפיהרר," בירך אותה מוחמד, "תודה."

"על לא דבר," ענתה אסנת, סגרה את החלון ונסעה משם. רק זה היה חסר לה, להיזכר בתקופת בית הספר שם תלמידים רבים לעגו לה בשל משקלה העודף. היא זכרה את אילון מלמד משום מה, כמו את כל תלמידי בית הספר. הייתה לה נטייה משונה שכזאת לעשות סטוקינג לכל אחד, ומכיוון שבית הספר הקהילתי שבו למדה היה קטן במיוחד היא הכירה די מהר את כל התלמידים בשמות ובפנים. היא לא הייתה בטוחה שגם הם הכירו אותה.

הטבעת שלה הבהבה. זה אומר שמישהו מנסה להשיג אותה. דבר אחד טוב בכל הרפורמות שהפיהרר עשה זה אימוץ רעיון זמזומי של טלפון. אמנם זה לא נעשה באמצעות חוטי טלפון אלא באמצעות קסם, אבל זה היה יעיל אפילו יותר. אסנת ביטלה את לחש ההשתקה על הטבעת וענתה לשיחה.

"היי אסנתי," היא שמעה את קולו של אביה.

"מה אתה רוצה?" היא התעצבנה.

"סתם, לשאול מה שלומך," הוא ענה לה, "את זוכרת את יעקב יעקבי, נכון?"

"אוך, אבא, אל תזכיר לי אותו," התעצבנה אסנת. היא שנאה להיזכר באקסים שלה, אפילו באלה שיצאה איתם רק לדייט אחד.

"אז פגשתי אותו היום במשפט שעשיתי לחוטף שלא השתמש במיעוט כוח," אמר אבא שלה, "איזה קטע, אה? את חושבת שההורים הזמזומים של הילדה הזאת באמת פנו לרשויות?"

ובכן, הם באמת פנו לרשויות. הדבר הראשון שעירית ועידו עשו לאחר שהבחינו שהבת שלהם נעלמה היא נסיעה לתחנת המשטרה הקרובה. בכניסה לשם, עירית הציגה את טבעת הזיהוי האלקטרונית שלה בפני המאבטח בכניסה, כשעידו שלא ענד טבעת שכזו היה צריך לעבור סדרה של בדיקות בטחוניות. עירית שלחה לו חיוך עצוב מבפנים.

"שיקנה כבר טבעת וזהו," אמרה היומנאית שהשקיפה על עירית משקיפה על עידו, "באמת מסכן. גם ככה עוד מעט יעבירו את החוק טבעות הזה והוא יהיה חייב לענוד אחד, אז שיקדים מכה לתרופה."

"התכוונת לומר שיקדים תרופה למכה?" שאלה עירית.

"מש'תגידי," ענתה היומנאית שלעסה מסטיק בקולניות, "כן, אז מה את עושה פה?"

"רציתי לדווח על חטיפה," אמרה עירית.

"חטיפה? חטיפה זה אישום חמור מאוד, גברתי," אמרה לה היומנאית.

"טוב, אולי לא חטיפה, אבל היעלמות. היעדרות," אמרה עירית, "של הבת שלנו. אחינועם ליכטר."

"מתי ראיתם אותה בפעם האחרונה?" שאלה היומנאית וניפחה בלון מהמסטיק שהיה לה בפה.

"הבוקר היא הייתה, ואז קצת לפני הצהריים היא פשוט נעלמה. לא זמינה בסמארטפון, ולא נמצאת אצל אף אחת מהחברות שלה."

"ניסיתם לחייג אליה לטבעת?"

"אין לה טבעת עדיין," אמרה עירית בזמן שעידו נכנס והצטרף אליה, "טבעת לקטין מתחת לגיל 16 דורשת אישור של שני ההורים."

"חכו עד שחוק הטבעות יעבור," אמרה היומנאית, "וכולם יקבלו טבעות ברגע שהם נולדים. ילדים תמיד חוזרים בערב, את יודעת."

"לא אחינועם שלנו, היא אחראית," אמר עידו, "ובדקנו אצל כל החברות שלה. היא איננה. ועכשיו כבר עשר בלילה, זה ממש מוגזם!"

"טוב, בעיקרון היעדרות זה רק אחרי שעוברות 48 שעות, אבל אני אבדוק מה אפשר לעשות," אמרה היומנאית, "אני אשלח לטבעת שלך, גברת, את פרטי איש הקשר שיהיה אחראי על הילדה הנעדרת שלכם. תביאי את הטבעת לסריקה בבקשה."

עירית הורידה את טבעת הנישואין מאצבעה, מלמלה "אופס" וענדה את הטבעת בחזרה.

"טבעת התקשורת שלך, גברתי," גלגלה היומנאית עיניים.

"כן, אני פשוט קצת לחוצה כי הבת שלי איננה," מלמלה עירית בחוסר סובלנות והושיטה ליומנאית את טבעת התקשורת.

"מעניין איפה אחינועם," מלמל עידו.

"כן, מה היא עושה עכשיו?" נאנחה עירית.

מה שאחינועם עשתה באותו זמן היה לצאת מהמשאית ולהביט לשמיים האדומים ולגני יהושע שנראו ממש מוזר.

"אני אמור לחכות איתך פה עד שיבוא מישהו שידריך אותך," אמר צחי. זה היה בערב שלפני המשפט.

"ידריך אותי? אתם חטפתם אותי!" צעקה אחינועם.

"ששש.... לא צריך לצעוק דברים נוראיים כאלה," נשמע קול עמוק ואיטי. לאחינועם וצחי התקרב גבר גבוה עם גלימה בצבע כחול עמוק. היה לו שיער בלונדיני קצר ופנים חלקות כמעט לגמרי מלבד קצת זיפים שהיו בלונדיניים גם הם, ומשקפיים עגולים עם מסגרת דקה על עיניו.

"את אחינועם ליכטר?" הוא שאל אותה.

האיש הגבוה הזה נראה כל כך מרשים שאחינועם לא הייתה יכולה לדבר. היא הנהנה בדממה.

"מצויין. תפקידך הסתיים להיום, צחי, ואולי גם לתמיד. עלה על המשאית וחכה להוראות מהפיהרר."

"הפיהרר?" שאל צחי בחשש, "אין לו משהו חשוב יותר להתעסק בו?"

"הפשלה הגדולה שלך היא משהו מאוד רציני להתעסק בו," אמר הגבוה בקול מאיים, "אני ואחינועם הולכים. שלום."

אחינועם הביטה בגבוה ההוא. הם באמת הולכים?

"אולי אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה ולמה חטפתם אותי ומה זה כל המילים המוזרות שאתם משתמשים בהם ומתי אני מגיעה הביתה ומה אתם רוצים בתמורה לשחרור שלי?"

הגבוה נראה מזועזע. "משתמשים בהן, ליכטר, לא בהם. העברית הזמזומית שלך טעונה שיפור. בכל אופן, שמי דן ואני כאן בדיוק בשביל זה. נשלחתי מטעם הפיהרר, אמנם לא באופן אישי אבל מטעם מי מאנשיו, להסביר לך הכל. את בוודאי מבולבלת כהוגן."

אחינועם הנהנה ולא הוסיפה דבר. היא פסלה במוחה את האפשרות שמדובר במתיחה מרושעת, כי אף אחד לא יגרום לה להיפצע במתיחה.

"אז את, יקירתי, אובחנת כמכשפה," הוא אמר והתחיל ללכת לעבר אותן כיפות בטון בהמשך. אחינועם לא באה אחריו.

"בואי אחריי," הוא פקד באיום. אחינועם הלכה אחריו בחשש והשניים התקרבו לעבר הכיפות הגדולות כבתים.

"האם קראת את ספרי הארי פוטר?" הוא שאל אותה בקולו הקר.

"לא, ההורים שלי דיברו על זה מדי פעם, אבל אני-"

"מה את יודעת על הארי פוטר?" הוא שאל אותה.

"רק שבספרים האלה יש קוסם זקן שקוראים לו דמבלדור והוא עונד משקפיים בצורת חרמשים, זה הכל, אני נשבעת!" היא אמרה במהירות.

דן נאנח. "אוי, הדור של היום. בזמני לא היה מי שלא קרא את הארי פוטר. אולי קראת פרסי ג'קסון? קצת מיתולוגיה יוונית?"

"לא," היא אמרה. היא מעולם לא שמעה על כך.

"שר הטבעות? הבריון של ארצ'ר? ההוביט? בון? המהלכים בקצוות? הטירה הנעה של האול? כפר אשמדים? עולם הדיסק?"

אחינועם הנידה בראשה.

"מקרה קשה," אמר דן, כמעט בשיעמום.

"זו אני," היא אמרה באומץ ועמדה בפיתוי לחרוץ לעברו לשון.

"טוב," הוא המשיך בקולו המתנשא והמשועמם, "את, דארלינג, בעלת כוחות כישוף. כל מה שאת רואה סביבך," הוא אמר והחווה בידו לעבר הדברים החיוורים והחצי שקופים שריחפו באוויר בזוהר מסתורי או זוגות העיניים שריחפו להם ללא מטרה, מנותקות מכל גוף, או סתם מכונית שעצרה לפני מעבר החצייה כדי לתת ליצור שחציו אדם וחציו סוס לחצות את הכביש, "כל זה מכושף. גם את מכושפת. אני רואה שאין לך עדיין טבעת זמזומית."

"מה זה זמזום? אני לא מפסיקה לשמוע את המילה הזו! וחוץ מזה, אומרים זימזום, לא?"

על פניו של דן הייתה הבעה שחציה חיוך וחציה יאוש.

"זמזומים, מתוקה, הם אנשים חסרי כוחות קסם. בעבר קראנו להם מוגלגים, שזה השם שהעניקו להם הקוסמים הבריטים, אך כשהפיהרר עלה לשלטון הוא קבע להחיות את העברית הקסומה ולהבדיל אותנו מהבריטים. בכל אופן, את היית עד כה בעולם הזמזומים. כל מכשפה וקוסם, ברגע שמתחיל חודש אב הראשון לאחר שמלאו לו 14 שנים, נרשם אוטומטית לאחד מבתי הספר הקהילתיים שלנו לחינוך קוסמים ומכשפות צעירים. במידה והקוסם חי בישראל הזמזומית, הוא מועבר לישראל הקסומה."

"מועבר?! אתם חטפתם אותי!" נזפה אחינועם פתאום.

"אוי, אחינועם," הוא גער, "את הועברת למקום אליו את שייכת. בעבר ישראל הקסומה אל הייתה קיימת והקוסמים והמכשפות הישראליים חיו בסתר ובמחתרת בישראל הזמזומית, אך ברגע שהפיהרר עלה לשלטון הוא הקים את ישראל הקסומה שמתקיימת במקביל לישראל הזמזומית. רק קוסמים ובני זוגם יכולים להיות כאן."

"רגע, יש עוד ישראל?" שאלה אחינועם בהלם.

"בהחלט," אמר דן בזחיחות, "ישראל קיימת פעמיים. פעם אחת בעולם הזמזומי והרגיל, ופעם שנייה, בדיוק באותו מקום אך עם זאת במקום שונה לחלוטין, ישראל המכושפת. בוודאי בדרכך הנה חשת כיצד הרכב מתהפך בשלוש מאות ושישים מעלות."

"נכון," אמרה אחינועם בחשד.

"היה זה המעבר לישראל הקסומה שאותה הקים הפיהרר, הקוסם החזק ביותר בעולם. הוא זה שאחראי על החוקים של המקום הנפלא הזה, הוא זה שסיפק עבודות רבות לכולנו, הוא זה שהוציא את הקוסמים הישראלים מהאפלה ומהמחתרת."

"הוציא? אתם בכלל לא קיימים בישראל הרגילה!" התפלאה אחינועם.

"אה אה אה," אמר דן, "יישראל הזמזומית. ישראל הרגילה היא כאן, עבורך, החל מעתה ועד מותך."

"אתם לא יכולים להחליט עליי!" צעדה אחינועם, "יש לי הורים שמחליטים עליי!"

"יש לי רישיון להשתמש במיעוט כוח, אחינועם, אל תגרמי לי להשתיק אותך," הוא איים.

אחינועם רצתה לשאול מה זה מיעוט כוח אבל מה שזה לא יהיה, היא פחדה שהוא ישתמש בזה נגדה.

"אז הפיהרר, או בשמו המלא, יחיאל גולד, מגן עלינו מפני הסכנות שממתינות לנו בחוץ."

"מה הסכנות שממתינות לנו בחוץ? אני הייתי בחוץ," הזכירה לו אחינועם.

"לא מחוץ לישראל הקסומה, מחוץ לישראל באופן כללי," הסביר לה דן. הם כבר היו ממש קרובים לבועות המתכתיות האלה.

"מה יש מחוץ לישראל?" היא שאלה בחשש מה.

"אף פעם לא יצאת, אה?" הוא שאל אותה, "עכשיו סלחי לי רגע..."

הם הגיעו למעין שער כניסה שמאחוריו היו מלא בועות כאלה, מלא חצאי בועות שהיו חלולות מבפנים ואנשים הצטנפו מתחתיהן כמו איגלואים, והמוני אנשים שפשוט הסתובבו שם, לבושים יותר או םחות, גברים ונשים, נערים, ילדים, זקנים ומבוגרים מכל הצבעים והסוגים, וגם כמה יצורי פלא משונים. והשמיים האדומים שכבר נהיו כהים מאוד לא גרמו למקום להיראות חביב במיוחד. בשער הכניסה חיכה להם אדם עגלגל, גם הוא לובש גלימה, שהייתה שחורה וחלקה.

"טבעת בבקשה," הוא אמר בשיעמום. דן הסיר את טבעתו, שהייתי בצבע ירוק לימוני, והושיט אותה לאדם עם הגלימה השחורה.

האדם הביט בטבעת הקיש עליה קלות באצבעו העונדת את הטבעת הקסומה שלו, ואז הביט בדן.

"דן אסולין, בן 34, מחדרה הקסומה?" הוא שאל בשיעמום.

"יש חדרה לא קסומה?" שאל דן בזלזול, "כן, זה אני, והבאתי אחת חדשה."

"נו, שיהיה בהצלחה," אמר השומר בכניסה מבלי להסתכל אפילו באחינועם. השער נפתח והם נכנסו, חולפים ליד שלט שעליו כתוב "מחנה פליטים ת..." המשך השלט היה מקושקש בתרסיס שחור, ומעליו נכתב בכתב יד באותו תרסיס "המחנה שאחרי מקהלות".

"אתה לוקח אותי למחנה פליטים?" שאלה אחינועם בחשש, "למה?"

"מחוץ לישראל יש מזיקים," התעלם דן, "או שדים. היחיד שהצליח לנצח אותם אי פעם זה הפיהרר, גולד. הוא גזל מכוחם והקים את ישראל הקסומה על טהרת הקסם העברי, גם בהענקת שמות תנ"כיים למחנות הפליטים שהקים, שיתוף מלא של יצורי קסם עבריים, חוק ומשפט עברי, טכניקות קסם עבריות כמו מיעוט כוח, מתקן ארבע-אחת-ארבע שבוודאי הספקת לשמוע עליו מצחי, וכמובן, הטבעות. שיטת הקסם היהודי המקורית והראשונה. הטבעות מכילות על הקוסם מידע רב, ולאחרונה נעשים מאמצים להחדיר את הטבעות גם ל-"

"-לעולם הזמזומים," קטעה אותו אחינועם בחרדה, "זו יוזמה שלכם!"

"את לא צריכה לראות בזה משהו שלילי," הוא אמר, "הזמזומים חושבים שמדובר בפיתוח טכנולוגי. מדובר בקסם טהור. הם אמים לא יכולים להשתמש בו, אך הוא מגן עליהם."

"אז למה מי שעונד טבעת זוכה להטבות בחוק? ולמה מנסים להעביר חוק חדש שמי שלא יענוד טבעת לא יזכה ל-?"

"הו, זה קיים פה כבר שנים," חייך דן בשעה שצעדו בין הבועות השונות ואנשים רזים עם שקיות מתחת לעיניים נעצו בהם מבטים מורעבים, "זו הדרך היחידה להבטיח את השלום הארצי. מי שמסרב לענוד טבעת מאיים על השלום."

"למה?!" שאלה אחינועם. דן לא ענה.

"בתור אחת שבאה מישראל הזמזומית, את בוודאי יודע שמזג האוויר הוא חם ומהביל כמעט תמיד. הפיהרר הצליח לשלוט במזג האוויר ולהפוך את החורף למשמעותי יותר. הנה, אנחנו בשיאו של הקיץ, והשלג הפשיר רק לפני כמה שבועות."

אחינועם הצטמררה לשמוע את זה.

"והשמיים האדומים?" היא שאלה בדאגה.

"תופעת לוואי," משך דן בכתפיו, "נראה לי שכיסיתי הכל... אה, המקום בו אנו נמצאים! ברגע שהוקמה ישראל הקסומה על ידי הפיהרר, לפני כארבע עשרה שנים, והקוסמים יצאו אל החופש, ובעתיד גם ישלטו בישראל הזמזומית, בכל מקרה, התעוררה בעיה שהיא הפיכת מקומות רבים למוסדות שלטון, והקמת בתי ספר רבים בכל הערים והישובים במקום בית הספר הארצי שהיה קיים עד אז, ושהפיהרר דאג לסגירתו."

"למה?" שאלה אחינועם.

"כי הוא היה סמל לישראל הישנה והמקולקלת," ענה דן, "ובהקמת בתי ספר רבים, כל תלמיד יזכה ליחס אישי ממוריו ללא אפליות על רקע דם. את יודעת כמה ילדים רגישים בקטעים האלה, וגם הפיהרר הרחמן יודע. לכן הוא הקים את בתי הספר הקהילתיים. כתוצאה מכך, ישראלים רבים גילו שאין להם איפה לגור בישראל החדשה, ולכן הוקמו מחנות הפליטים האלה לשימושיהם. לכל מחנה כזה יש שם של מקום שבו חנו בני ישראל במסעם במדבר, כדי להדגיש שמדובר במצב זמני. למשל, למחנה שהוקם לפני המחנה בו אנו נמצאים קוראים 'מקהלות' על שם אחד המקומות בו חנו בני ישראל. אני לא זוכר את השם של המחנה הזה, אבל אם תפתחי את התנ"ך תראי מה המקום הבא שבני ישראל חנו בו וזה השם של המחנה אליו נשלחת. כאן נמצאים כל הישראלים שלא נמצא להם פתרון דיור מסודר בעקבות המעבר לישראל הקסומה, ישראלים קוסמים שמסרבים לענוד טבעת, וכן גם בני זמזומים שהועברו לכאן בגיל 14 החל מהרגע בו ישראל הקסומה קמה ואין להם בית מסודר. אני אמור להעביר אותך למשפחת אומנה שתקבל אותך עד שתעברי לבית מסודר, אם בכלל, והם ידאגו לשלוח אותך לבית הספר הקהילתי החל מאחד בספטמבר."

"ומתי אני אראה את ההורים האמיתיים שלי?" שאלה אחינועם.

דן צחק. "את לא," הוא אמר.

בתור השליט הבלתי מעורער של ישראל הקסומה, חיליק הרשה לעצמו לחיות כמו מלך. הוא הקים לעצמו ארמון מפואר בעיר הבירה בו גר ובו פעלו כל משרדי ומוסדות המדינה הרשמיים. אך מלך, או מנהיג, או פיהרר אם תרצו, לא חי חיי מותרות. הוא עסוק בשמירה על המדינה. כך, למשל, בארוחת ערב עם הזוג שחר, הוא נאלץ להיקרא לדגל.

"ומה שלום נגה הקטנה? מתי נראה אותה אצלנו בבית הספר הקהילתי של עיר מגוריכם?" הוא שאל את בני הזוג שישבו מולו בשולחן האוכל המפואר.

איילת צחקה. "היא עוד צעירה, אדוני, אתה בוודאי זוכר ש-"

"-הו, קראי לי חיליק, אין צורך בכל הגינונים הטקסיים המיותרים האלה," הוא צחק באלגנטיות. "ומה חדש בעולם הפעוטות?"

הילל ניגב את פיו במפית לפני שענה לחיליק. "האמת שנגה הסתדרה מבחינת סידור, היא ישנה אצל חברה, אבל היה לנו קשה למצוא מטפלת לבת הקטנה שלנו אחרי יום הנישואין האחרון."

חיליק הנהן. "יש לה שם מעניין," הוא אמר, "לו הקמתי משפחה, הייתי רוצה להעניק לילדיי שמות רבי משמעות כמו אצלכם. כולם אצלכם קשורים בדרך כזו או אחרת לוונוס."

דלת חדר האוכל נפתחה ואדם לבוש גלימה הדוקה רץ לעבר הפיהרר עם פתק ביד.

"אציו פתק!" הצביע חיליק באצבעו העונדת טבעת לעבר הפתק והוא עופף אליו.

"קרה משהו?" שאל הילל בן שחר בסקרנות את חיליק, "אתה נראה מודאג."

חיליק סיים לקרוא את הפתק. "לא משהו שצריך להדאיג אתכם," הוא אמר מבלי להביט להם בעיניים, "אבל אנחנו נסיים מוקדם את הארוחה."

הוא קם ממקומו. "טפל באורחים ולווה אותם לביתם," הוא אמר למשרת ויצא מהחדר בסערה. אם מה שכתוב בפתק נכון, זה אומר שלא נותרה לו ברירה... והכל בגלל הצחי ההוא. זה פשוט איום.

לאחר שימוש במעלית שהובילה אותו לקומה כלשהי, הליכה במסדרון ושימוש במעלית אחרת שהובילה אותו לאגף שונה של הארמון, עלייה בגרם מדרגות אחד, ירידה באחר, יציאה לחצר, כניסה לבניין אחר, ירידה למרתף, התעתקות למגדל, מעבר במסדרון, צניחה באומגה למסדרון אחר ורכיבה קצרה על מטאטא, חיליק הגיע למסדרון עם שלוש דלתות. הוא בא לפתוח דלת שעליה התנוסס שלו עליו נכתב "רומי אופיר". ידו ריחפה מעל הידית, אך אז הוא ניער את ראשו.

"לא, לא לשם," הוא אמר לעצמו. הוא פתח דלת אחרת במסדרון ההוא והגיע לחדר די גדול, מלא בשולחנות, כיסאות, מדפים, ניירות, צלחות, בקבוקים, צנצנות, מלא חומרים משונים, צבעוניים ומעלי עשן במגוון מצבי צבירה, ודמות אחת עוטה ברדס ירוק כהה שהפנתה את גבה אליו וישבה בסמוך לשולחן. היא החזיקה בפינצטה איזשהו גושיש ירוק ורוטט והכניסה אותו לתוך בקבוקון שהחל להעלות עשן סגול.

"לא!" הוא אמר והדמות קפצה במקומה בבהלה, "את תיצרי את שיקוי השאיבה!"

הדמות נעמדה והפנתה אליה את פניה, אם כי היא לבשה מסכה בצבע בז' שכיסתה לה את הפה, האף ועין שמאל. רק עין ימין, קטנה, שחורה ורוטטת, הייתה חשופה.

"ס-ס-ס-סליח-סליחה, אד-אדו-חיליק, שכח-שכח-שכחתי שאתה כ-כ-כ-כל כך מו-מומח-מומחה שיק-שיק-שיק-"

"-שיקויים, אני לימדתי אותך להשתמש בשיקויים בעפלי"ם, זוכרת? אני כאן כי קרה אסון."

דלת החדר נסגרה מאחוריו מעצמה.

"יופי, לפחות את החדר שלך למדת להפעיל," הוא אמר בזלזול, "זוכרת את הקרייסיס הקטן שהיה לנו עם חוטף בני-זמזומים ששכח להפעיל מיעוט זיכרון על הורים זמזומים שחטף מהם את הילדה הקוסמת שלהם?"

הדמות הנהנה.

"אז תנחשי מי ההורים האלה?"

הדמות הנידה בראשה.

"ההורים המאמצים של אחינועם, את מאמינה? אני פגשתי אותם כשמסרתי להם את הילדה. הם לא טיפשים. ואם הם זוכרים שהייתה להם בת אז אנחנו בבעיה גדולה. את מבינה מה זה אומר?"

הדמות הנהנה בפחד והתחילה לרעוד.

"שבי," אמר לה חיליק, "יותר משאנחנו צריכים לעצור אותם, אנחנו צריכים לגדוע את התקווה שבוודאי כבר קיימת באחינועם."

"אנ-אנ-" החלה הדמות לגמגם.

"בוודאי שאנחנו יודעים שזה אפשרי, זו הסיבה שחטפנו את אחינועם ואת אחיה התאום מלכתחילה," אמר חיליק והתיישב על אחד הכיסאות, "וזו גם הסיבה שהתיידדנו עם הילל בן שחר ואשתו המוסדניקית לשעבר, היינו חייבים לשבור את המתנגדים הכי גדולים שלנו, לשבור להם את התקווה."

הדמות הנהנה במהירות.

"אבל יחד איתך," הוא נגע בכתפה, "יחד איתך אני יודע שנצליח. יש לי תכנית ואני צריך אותך. ואני צריך גם..." הוא נעמד, "אני צריך את נוה אופיר, את יודעת, אח שלה..." הוא הצביע על הקיר הסמוך, איפה שהיה החדר שעל דלתו התנוסס השלט "רומי אופיר".

הדמות עם המסכה הנהנה.

"יופי, אז תיערכי בהתאם, את יודעת מה לעשות," הוא אמר לה ויצא משם. הדלת אחריו נסגרה בטריקה, והדמות ניגשה לשולחן אחר והחלה לערבב חומרים ולהשתמש בידע השיקויים שרכשה מחיליק גולד. כי אם יש משהו שהיא רוצה לעשות, זה לרצות אותו הכי טוב שאפשר.

הבטחתי 5 דמויות שכבר הופיעו בעבר. אז בטח את חיליק, הילל, איילת ומוחמד לא פספסתם. הדמות החמישית הוא נוה אופיר, האח הקטן של רומי. ראינו אותו בסוף הפאנפיק הקודם, כשהוא ביקר עם הוריו את רומי בבבית החולים כשהיה בן 11 בלבד.

הפרק הקודם		הפרק הבא