פלאות הקסם היהודי

בס"ד

רק מזכיר לכם שבפרק הראשון עומר ביטל את מחסומי השפה באמצעות כישוף, וזה בכלל מה שהסב את תשומת ליבו של ההומלס ההוא מלכתחילה.

לא פעם עומר תהה, בינו לבין עצמו, מי הוא עומר האמיתי? האם זה העומר הקשוח והמחוספס שהכירו תלמידי עפלי"ם? אולי זה העומר הג'נטלמן והמנומס שהכירה אימא שלו? ואולי זה בכלל העומר השברירי והמרוסק והעדין, כמו שהכירו אותו חבריו למסע לכוח הקסם היהודי? ובאופן כללי, כל מי שהיה מעורב בסוד בדרך כזו או אחרת הכיר את הצד הזה של עומר? ואולי בכלל עומר האמיתי הוא מה שקורה לו כשהוא לבד? עומר שמחפש כיצד לפעול, וזה יכול לבוא גם מחשיבה שקולה וגם מפעולה פזיזה של רצח קומיקאי כושל.

עומר עדיין לא תפש שהוא רצח מישהו. והוא גם לא תפש שהוא יצא מזה בזול. לפעמים הוא תהה על קנקנו שלו עצמו, במחשבה האם כדי להצליח להיכנס לישראל עליו רק לתקן את דרכיו השדיות משחת? אבל עומר הוא לא אדם רע, ישנם אנשים גרועים יותר ממנו שמצליחים להיכנס לארץ ישראל. לא, כנראה זה משהו גנטי או משהו שדבק בו משום שבתקופת ההיריון שלו הוא היה בהר השדים. הוא כנראה לעולם לא ידע.

כל המחשבות האלה על מי זה עומר האמיתי התחילו בכל התקופה הארוכה הזו בה היה לבד, באותו חדר מלון בו התעורר ביומו השני בניו יורק, ובה הוא חשב לעצמו האם עכשיו הוא עומר האמיתי, או שמא גם זו מסכה ועומר האמיתי לא ייחשף לעולם. ואולי עומר האמיתי הוא מכלול כל העומרים האלה? והוא גם שם לב שלכל עומר יש טון דיבור וחיתוך דיבור משלו, וגם אוקטבה שונה לקול. מדהים שאותו פה ואותם מיתרי קול מסוגלים להפיק מגוון כל כך שונה של קולות.

מדי כמה ימים הוא קיבל תקציב כלשהו מהאנה קראון שמשום מה הרגישה חובה מוסרית לדאוג לו, והיא גם סיפקה לו אוכל ובגדים נורמליים שהם לא הבגדים המלוכלכים שלבש כשיצא מהים לניו יורק. אמנם הוא לא ראה אותה באופן אישי, אבל הוא ראה לא מעט את באי כוחה ובכללם ג'יימי ואלכס המשעשעים שהיו אלה שעצרו אותו לאחר שרצח את דון קורי. ושוב, עומר עדיין לא קלט שהוא רצח אדם חף מפשע.

מדי פעם הוא נפגש עם רייצ'ל לוקהארט. הוא סיפר לה את מה שהוא יודע, והיא שיתפה אותו במה שהיא יודעת.

"ההומלס ההוא אמר שקטב מרירי מקשיב כל היום, ושהוא אדון הצל," אמר עומר לרייצ'ל לאחר כשבוע וחצי שבו היה גר בניו יורק. הם ישבו במזנון של קונגרס הקסמים, שנראה כמו שילוב בין בית קפה עירוני לדיינר'ס עם חלונות שהשקיפו לרחוב שלא קיים.

"אתה לא צריך להאמין לכל מה שההומלס אומר," ענתה לו רייצ'ל, "קטב מרירי שולט רק בצהריים ולא בלילה. לכן, לפחות כרגע, בבוקר, אין לנו סכנה ממנו. הוא באמת נמצא בצל, אבל הוא לא אדון הצל."

"ומה לגבי ההקשבות?" שאל עומר.

רייצ'ל עילעלה בכמה דפים שנחו מולה. "יש שישה עקרונות בסיסיים אצל השדים, בשלושה מהם השדים דומים לבני אדם ובשלושה מהם הם שונים מבני אדם," אמרה רייצ'ל, "הם אוכלים ושותים כמונו, מתרבים כמונו ומתים כמונו. לעומת זאת, הם נבדלים מאיתנו בכך שיש להם כנפים, הם טסים מסוף העולם ועד סופו, והם שומעים מאחורי הפרגוד מה שעתיד להיות."

"אם אין לי כנפיים זה אומר שאני לא שד, לא?" שאל עומר.

"אולי יש לך כנפיים ואתה לא יודע," ענתה רייצ'ל, "שדים יכולים גם לשנות את גופם למה שירצו, כמו מטאמורפאגוסים, ולהפוך בכל הגוף או בחלקו ללא נראים. אולי אתה לא שולט ביכולת שלך להסתיר את הכנפיים ולכן אתה לא מודע לקיומם."

"ומה לגבי הפרגוד ההוא? ההקשבות?" עומר לא הרפה.

רייצ'ל משכה בכתפיה. "זה באמת קצת מעורפל, אבל זה מה שכתוב במדרש רבה," היא ענתה, "לא יודעת מה זה הפרגוד הזה בדיוק אבל אם קטב מרירי מקשיב למשהו זה חייב להיות זה."

עומר נראה מהורהר לרגע. "יכול להיות שהוא האחראי על הסוהרסנים בביוב?" הוא שאל.

"אני לא יודעת, אני לא מתעסקת בזה," רטנה רייצ'ל וסידרה את שיערה, "אגב, מה עם הנסיונות ליצור קשר עם מדינת ישראל?"

"עדיין לא הצלחתי להפיק פטרונוס," ענה עומר, "כאילו קורה שם משהו לא טוב."

רייצ'ל נראתה מהורהרת. "ימי בין המיצרים בדיוק הסתיימו, אתה בילית כאן את כל התקופה הזאת וגם קצת אחריה," היא אמרה, "עכשיו קטב מרירי לא אמור להפריע להעביר הודעות. ואתה עדיין לא הצלחת ליצור פטרונוס? ואנחנו גם עדיין לא יצרנו קשר עם מדינת ישראל... זה לא טוב..."

"מה, את חושבת שיכול להיות שקורה שם משהו?" שאל עומר בחשש, "מה כבר יכול לקרות?"

"כן, סהו, מה כבר יכול לקרות?" היא שיתפה איתו פעולה, "האיום הממשי שאני רואה שימנע כניסת פטרונוסים לשם או הפקת פטרונוסים משלך שמויעדים לשם זה משהו שיכול לינוק את השמחה משם."

"טוב, זה לא יכול להיות שדים, כי אין שדים בארץ ישראל," אמר עומר, "אולי פשיטה סוהרסנית?"

"אני לא בטוחה שזה אפשרי," ענתה רייצ'ל, "אין מספיק סוהרסנים כדי לעשות דבר כזה. רובם המוחלט נמצא באזקאבן, והשאר בביוב של ניו יורק. אין סוהרסן שלא יודעים איפה הוא, ואם הייתה פשיטה סוהרסנית כבר היינו יודעים על זה."

עומר שפשף את כפות ידיו זו בזו בתסכול. "אז מה עוד אפשר לעשות?" הוא שאל.

"אין עדויות לקורידון," אמרה רייצ'ל, "אין קצה חוט."

"אז מה עושים?"

הם ישבו ושתקו למשך עוד כמה דקות, אובדי עיצות.

עומר נמצא בניו יורק כבר חודשיים. בוקר אחד האנה קראון בעצמה הופיעה בחדר המלון שלו.

"בוקר טוב, עומר לוי, מה שלומך?" היא שאלה אותו.

"טוב תודה," הוא ענה לה, "מה איתך?"

"תראה, אני לא אשת בשורות," אמרה האנה קראון, "אבל קונגרס הקסמים האמריקאי לא יכול להרשות לעצמו להמשיך ולהחזיק בך."

"מה? מה זאת אומרת?" שאל עומר בהתרסה.

"זאת אומרת שאין לנו די תקציב ופנאי," אמרה האנה קראון, "ואתה צריך להמשיך במסע שלך."

"אבל אני לא יודע לאן או איך להמשיך מכאן!" ענה עומר.

"אז לרייצ'ל עלה רעיון," אמרה האנה, "אנחנו הולכים לתפוס שד."

עומר הרים גבה. "איך נעשה את זה?" הוא שאל.

"נלך להר השדים," היא אמרה.

"לא לא לא," סירב עומר, "קורידון צריך להיות איפשהו כאן, בניו יורק."

"אם קורידון יהיה איפשהו בארצות הברית, הוא כנראה יהיה בהוליווד, אתה לא חושב?" שאלה האנה קראון, "והאם אנחנו יודעים מיקום מדוייק שלו? לא, אנחנו רק משערים. אז ניצור קשר עם אחד השדים."

"זה יכול להיות מסוכן להתעסק עם שדים," ענה עומר.

"זה בדיוק מה שרצית לעשות מלכתחילה, לא?" האנה קראון הרימה גבותיה, "זו לא אמורה להיות בעיה בשבילך, וזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות. אתה צריך להיות בבית הספר עכשיו, עומר, כי שנת הלימודים מתחילה בישראל וכדאי שנתקדם במשימה הקטנה שלך."

"אני לא חוזר להר השדים," הכריז עומר, "הייתי שם והמקום הזה לא יעזור לנו בעליל."

"אז איך אתה מציע לתפוס שד ככה באמצע הרחוב?" הקשתה האנה קראון.

עומר הירהר לעצמו. הוא נזכר במה ששיר והילל סיפרו לו (עומר לא ידע את שמה האמיתי של שיר, אז הוא חשב עליה בתור שיר). איך הם דיברו עם יוסף בהר העזאזל, אילו סיפורי שדים הם שמעו, ואיך מביאים את עצמך לידי סיכון כדי להיתקל בשד.

"אנחנו צריכים לאכול משהו זוגי," אמר עומר, "או לשתות משהו זוגי, ולהתכוון לכך שאנחנו עושים משהו זוגי."

האנה קראון הרימה גבות. "תסביר," היא אמרה.

"אני בטוח שרייצ'ל תוכל להסביר לך את זה יותר טוב ממני, אבל יש איזשהו קטע עם לאכול ולשתות דברים אי זוגיים כדי להימנע מהיתקלות במזיקים. אז חשבתי... בואי נאכל משהו זוגי."

"איפה שמעת את זה?" שאלה האנה קראון בשעשוע.

"עזבי, סיפור ארוך, משהו עם יוסף שידא שסיפר להילל את הסיפור על הדקלים המתפוצצים... לא משנה, זה קרה לפני שנה."

"טוב, אז נניח ואכלנו שני המבורגרים, מה הלאה?" שאלה האנה קראון.

"למה דווקא המבורגרים?"

"כי אני מתה על המבורגרים," היא ענתה, "אז נניח ואכלנו שני המבורגרים, מה הלאה?"

"השדים אמורים לבוא," אמר עומר, "את באה לעשות את זה?"

"זה לא התפקיד שלי," ענתה האנה קראון, "אתה תעשה את זה עם רייצ'ל."

תוך כמה שעות, מצא עומר את עצמו יושב בספסל פיקניק בגינה ציבורית כשרייצ'ל יושב מולו, שניהם מחזיקים לחמניות עם המבורגר בפנים.

"לחיינו," אמרה רייצ'ל והשניים השיקו את הלחמניות שלהם זו בזו לפני שהחלו לבלוס.

"טעים הדבר הזה," מלמל עומר בפה מלא. אימא שנדנדה עגלת תינוק וישבה בספסל סמוך הביטה בו בגועל.

"זה לא טעים," ענתה רייצ'ל, גם היא בפה מלא, "זה מקדונלד'ס. זה דוחה."

"זה טעים," פסק עומר, "בשביל החיך הישראלי שלי זה טוב."

רייצ'ל משכה בכתפיה וניגבה מעט רוטב משפתיה בעזרת מטלית. מנקה רחובות שטיאטא את העלים היבשים בסביבה העיף בה מסט נגעל.

"למה מסתכלים עלינו?" לחש עומר, "אנחנו לא כל כך בהמיים..."

"שיסתכלו, זה לא צריך להפריע לך," אמרה רייצ'ל ודחסה לפיה את המעט שנשאר מהלחמניה עם ההמבורגר, הרטבים ומעט הירקות, "אהי הוכהה הההיך ההבוגה הבא."

"מה?" שאל אותה עומר.

רייצ'ל בלעה את המ שהיה לה בפה ואמרה, "אני מוכנה להמשיך להמבורגר הבא."

"טוב, בהצלחה," הוא אמר. הוא עוד לא סיים את ההמבורגר הראשון שלו.

"למה בכלל היינו צריכים גם לחמניות והכל?" הוא שאל, "ולמה פשוט לא שתינו שתי כוסות קולה וזהו?"

"האנה קראון מימנה לך מקדונלד'ס, לא תרצה לאכול מזה?" היא שאלה.

"את בכלל לא אוהבת מקדונלד'ס!" הוא ענה כשהחל לנגוס בלחמניה השנייה שלו.

רייצ'ל משכה בכתפיה ולקחה עוד ביס לפיה המלא ממילא. אישה לבושה בחליפת עסקים הלכה לה בשביל בפארק הציבורי ודיברה בטלפון שלה בבהילות תוך כדי נעיצת מבט ברייצ'ל ועומר.

"גם כשאני אוכל בצורה הכי חזירית שיש לא מסתכלים עליי ככה," התלונן עומר ודחף בכוח חצי לחמניה עם המבורגר בפנים לתוך פיו.

"הממ... מיץ ענבים היה בא לי טוב עכשיו," רייצ'ל נאנחה, "הפה שלי כל כך יבש אחרי שני ההמבורגרים האלה, אני בקושי מסוגלת לדבר."

"איך כבר סיימת?" שאל עומר ואז הקדים קנה לוושט והשתעל קמעה.

"אל תמות לי פה," העירה רייצ'ל.

עומר נשם עמוק והמשיך, "איך את בכלל מצליחה לחשוב על להכניס עוד משהו לפה שלך? עוד לא סיימתי את ההמבורגר השני שלי ואני מפוצץ!"

"לא יודעת..." ענתה רייצ'ל, "אני תמיד עושה את זה."

ילדה קטנה בשמלה ורודה שרצה לה בדשא הביטה בעומר הבולס בזעזוע עמוק.

"מה נסגר איתם?" הוא הזדעזע עמוקות בחזרה.

"די," אמרה רייצ'ל, "תסיים."

עומר סיים. בשאריות כוחותיו הוא בלע את כל הלחמניה השנייה.

"טוב, עכשיו אין לי מקום בבטן ואני בקושי יכול לזוז," הוא ציין, "אני צריך קצת מים... קצת הרבה..."

"מה עושים עכשיו? אכלנו מספר זוגי של דברים ולא הפסקתי לחשוב על שדים כל הזמן הזה," שאלה רייצ'ל.

"גם אני... לא יודע, אני מניח שפשוט ניתן לדברים לקרות מעצמם, לא?" שאל עומר כשחבורת בני עשרה שעברה שם הסתכלה עליהם.

"היי, האיש הזה לא היה פה כבר?" שאל עומר והביט באדם לבוש בגדי ספורט שרץ באחד השבילים תוך נעיצת מבט חודר בעומר ורייצ'ל.

"הוא בהחלט היה פה כבר..." מלמלה רייצ'ל כשהאיש ירד מהשביל והתחיל לרוץ לעברם.

"היי, תראי," עומר הסב את תשומת ליבה של רייצ'ל לעברהאישה בחליפת העסקיפ שהתקרבה אליהם גם היא. גם האימא עם העגלה נעה לכיוונם. מנקה הרחובות אפילו כיוון לעברם את המטאטא שלו.

"את חושבת שזה קשור לזה שאכלנו משהו זוגי?" שאל עומר.

"עומר... בוא נלך מפה... זה לא מוצא חן בעיניי," רטנה רייצ'ל. עומר ורייצ'ל קמו והסתובבו לכיוון המנוגד לכל האנשים שצועדים לעברם, ונתקלו בחבורת בני העשרה ההיא.

"צריכים עזרה להימלט מפה?" שאל אחד מהם שלבש בגדים קרועים, מהחולצה ועד הנעל הקרועה שחשפה טופר של תרנגול במקום בו הייתה אמורה להיות אצבע אנושית.

עומר ורייצ'ל החליפו מבטים מבועתים.

"הם רבים מדי," אמרה רייצ'ל בקול רועד, "רוץ."

עומר ורייצ'ל התתחילו לרוץ משם והאנשים רצים אחריהם בדממת אלחוט.

"אוי, הבטן... לא טוב לי," אמר עומר.

רייצ'ל התנשפה בכבדות. "אני חייבת לשתות! אי אפשר להמשיך!"

עומר נעצר.

"כבר התעייפת?" שאלה רייצ'ל. הם אפילו לא יצאו מהפארק.

"לאכול שני המבורגרים ואז לרוץ..." מלמל עומר, "לא... הבטן שלי... חייב..."

אנשים נוספים מכל רחבי הפארק התקרבו אליהם.

"מה עושים? מה עושים? אני לא יכולה להשתמש בקסם כי אני בציבור מוגלגי, אבל אם כולם שדים... אבל איך אני יכולה לדעת? אוי, אוי ואבוי," מלמלה רייצ'ל, "טוב, אין ברירה, אה?"

"מה? מה זאת אומרת?" שאל עומר, "מה נעשה?"

"עזוב את זה שהם רבים מדי," אמרה רייצ'ל "רצינו שהם יובילו אותנו לקורידון וזה מה שנעשה."

דפיקה קטנה על גבו של עומר הקפיצה אותו במקומו. הוא הסתובב וראה את הילדה עם השמלה הוורודה.

הילדה חייכה אליו ומלמלה דבר מה, משהו שנשמע כמו "ש. שי. שינ. שינה.", ועומר נפל על הדשא ונרדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא