זיכרונות אבודים

הארי לא רצה לפקוח את עיניו. הוא לא ידע למה לצפות. הרבה מחשבות היתערבבו לו בראש. מי הוא? מאיפה הגיע? מה קרה לו?

הארי שמע מישהי מתקרבת אליו, ובבת אחת המיטה גרמה לו להיזדקף.
הארי פקח את עיניו סוף סוף. האישה ניגשה אליו, ובידה כפית מלאה בסירופ סגול. היא דחפה אותו לפיו, ורוקנה אותו.
הארי הרגיש פיתאום כאילו שתה רעל. כל גופה רצה לצרוח, והוא התחיל משתעל ומפרכס. הארי הקיא, ולפתע הרגיש שהיא מזריקה לו משהו. “תירגע! אני מצטערת. הייתי חייבת. יש לך משהו מוזר בדם. הסירופ הזה ברגעים אלה נילחם בו. אתה בסדר?” היא שאלה. הארי הינהן. משום מה הוא הרגיש בטוח שם, על המיטה הלבנה. 

"איפה אני?" הוא שאל. רק עכשיו הוא שם לב שהחדר לא דומה לשום חדר שהוא ראה מימיו. "אתה נימצא בבית בחולים. הובאת למירפאה קטנה, והיתעלפת שם. לקחו אותך לכאן מהר. עברת ניתוח כי יש לך, כמו שאמרתי, משהו בדם שנלחם בחלק של המוח שלך שאחראי על הזיכרונות." היא סיימה, ותוך כדי עירבבה חומרים למעיין עיסה חומה ומגעילה.

הארי הביט סביבו. החדר היה קטן, קירותיו בצבע לבן בוהק, וחוץ מהמיטה הייתה רק שידה אחת בחדר.

"בבקשה" היא אמרה ונתנה לו צלחת מלאה במרק חם. "אל תידאג, אין בזה שום סירופ מגעיל. הוצאתי מזה את כל הדברים ה... לא טובים" היא שלחה מבט בעיסה החומה.

האישה רשמה בפתק את שמה וטלפונה למיקרה שיצטרך אותה, ויצאה מהחדר. הארי הרים את הפתק וקרא:

סילומנה חדובויץ'

ט'ל - 0377597651

קומה שלישית דלת חמישית.

"טלפון?? אה.. זה בטח כמו שיש לדאדלי" חשב הארי. "רגע. מי זה דאדלי ביכלל???" הארי קם מהמיטה וניער את ראשו. דאדלי היה נישמע כמו שם של מישהו מוכר.. אבל הוא לא הצליח להבין מי זה.

"אני צריך ללכת לאכול" חשב, פתח את הדלת, ויצא.

למטה היה מיזנון קטן, ובתוכו ישב מוכר עצבני למדי, שהכין סנדוויץ' עם נקניק.

לפתע ביטנו קירקרה, והוא ניזכר כמה היה רעב קודם.

הארי ניגש אל המוכר ואמר "שלום. אני וצה להזמין בבקשה.. אמ.. משהו טעים". הארי היה נבוך כל כך שפשוט הצביע על כמה דברים, ואמר למוכר לדחוף אותם יחד לתוך הלחמניה. "לשלם?" שאל הארי. "לא". אמר המוכר. אני מתנדב פה." הארי משך בכתיפיו ופנה חזרה אל המדרגות.

בעוד הארי אוכל את הסנדוויץ' הוא חשב שמוזר מאוד שהוא אינו זוכר כלום. היכן אישתו וילדיו? יש לו בכלל כאלה? בן כמה הוא? היכן הוא גר? מה יקרה כשישתחרר?

השאלות היתרוצצו במוחו ולא עזבו אותו בשקט.

הארי פתח את דלת חדרו הזמני, נכנס למיטה, ונירדם.

"הארי. הארי, תתעורר." הארי פתח את עיניו, מיצמץ, והיזדקף. סילומנה רכנה לידו ובידיה ערמת דפים.

"מצאנו. אנחנו יודעים מי אתה. יש לנו פה טפסים ודברים ששייכים לך. קח". אמרה, והושיטה לו את הדפים. הארי לקח אותם ובחן אותם בקפידה. הוא גר בלונדון ברחוב ששמו "לדירי", יש לו בית משל עצמו, ומכונית יקרה מאוד. "אמ... כניראה שזה זה. אם כי למען האמת אני לא זוכר דבר מיזה. בעצם, אני לא זוכר דבר בכללי."

"אני יודעת". היא אמרה. "אבל עד כה יש לנו לפחות את זה. לדעתי כדאי לך לחזור הביתה, ולהירגע. יהיה בסדר."

הארי  הינהן, קם, היתלבש, ויצא מבית החולים אל עבר מכונית יוקרה שמעולם לא הייתה שייכת לו, ולעולם לא תחזור לבעליה הקודמים.

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא