זיכרונות אבודים

הארי בחן את הבית. שום דבר ממנו לא היה ניראה מוכר. הוא הזיז שולחנות, בדק את הקירות ואת המיטה בתקווה למצוא משהו שיזכיר לו, אך לשווא.

הוא היתיישב בכורסא אדומה ונהנח. אולי באמת זה ביתו? אולי הוא פשוט אינו זוכר? הארי ניסה בכל כוחו להיזכר במשהו, אבל כל פעם כאילו חסם אותו קיר, והוא לא הצליח להיזכר בכלום. 

דפיקות נימרצות נשמעו בדלת, ואז שקט גמור.

“כן!” אמר הארי בקול רם. “מי זה?”

“השכן שלך,” נשמע קול מעומם מאחורי הדלת. “באתי לראות מה שלומך”.

הארי קם ופתח את הדלת. לתוך הבית נכנס בזריזות איש קטן, קירח, בעל חליפה שחורה ושפם קטן. האיש הושיט את ידו ואמר “היי. באתי לכאן כשליח. בן דודך רוצה לראות אותך. בוא אחרי בבקשה.”

הארי המבולבל תפס בכובע שהיה תלוי על וו בכניסה, ויצא אחרי האיש.

“הארי! שלום. מה שלומך?” הארי הינהן לעבר איש שמן ומגודל למדי, והמשיך במעלה המדרגות. הוא ניכנס לחדר קטן, שבתוכו היה שולחן, כיסא, מחשב ואיש מבוגר. “אה! דאדלי! איזה יופי לראות אותו!” חשב הארי בשימחה, ואחרי שניה קלט.

הוא ניער את ראשו שוב. “הארי, אתה בסדר?” שאל דאדלי. “כן” הוא ענה, אם כי זה לא היה לגמרי נכון. “סמג'ור, תכין לנו תה בבקשה.” המשרת קד קידה והלך מישם במרץ. “טוב, אז... לגבי העיסקה שלנו, ניראה לי שהיא לא תעבוד יותר. אני יודע שגם אתה חשבת ככה. אז, מבטלים?” הארי הינהן. “מה שלום אישתך וילדך?” הוא שאל. “עברתם דירה? פשוט סמג'ור סיפר לי שלקח לו האבה זמן למצוא אותך.” הארי לא יכל יותר. הוא קם מהכיסא, ניגש אל החלון הקיא, וקרס על הריצפה.

זה כבר היה יותר מידי. אנשים דיברו אליו כאילו הם ידידים שנים, יש שם שחוזר על עצמו כל הזמן, והוא מוצא את עצמו בבית שלא שייך לו.

הזעקת אמבולנס נשמעה, והארי פשוט הרפה את גופו.

הוא הרגיש שלוקחים אותו לתוך המכונית הגדולה, ושמחברים אותו למכשירים.

הוא עצם את עיניו. הנון אנשים היסתובבו סביבו.

“תעשו משהו! הדופק שלו צונח!” צעק מישהו.

“אנחנו מאבדים אותו!” עוד מישהי אמרה.

“אין לו דופק!”

“תעזרו לו!”

שמישהו יעשה משהו....

הארי הצליח להרים את ידו, ולשים באיזור של הלב.

בום...     ...בום...            ...בום....                        ...בום..........   .

וזהו. הארי לא שמע. לא ראה. לא חשב. הדבר היחיד שהיה לו בראש זאת תמונה של מישהי אדומת שיער, זקנה, שברירית ונעימת פנים...

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא