חצוי אנושי

וויתור זכויות לריק ריירדן שכתב את הסדר המדהימה הזאת.

סתם שתדעו, אני יודע שהשם של הפאנפיק לא ממש הגיוני בגלל שכל חצוי הוא אנושי... אבל אתם תבינו את הקטע של השם פשוט לא הייתה לי דרך אחרת לרשום את זה.

---

האישה החזיקה את התינוק הקטן ביד רועדת מהכעס שחשה. "אתה אפילו לא נותן לו הזדמנות!" היא צרחה. הקול שלה היה צרוד מהצרחות שלה ועינייה היו אדומות מבכי.

"אני כן נותן לו הזדמנות," אמר הגבר בקול מרגיע, למרות שהיה נראה שהוא עצמו מתאפק לו לצעוק עליה. "הדרך היחידה היא לתת לו ללכת. הם מחפשים אותו."

"ובדיוק בגלל זה אנחנו צריכים להגן עליו!! היא התעקשה. היא לא התכוונה לוותר בקלות כזאת.

"אנחנו לא יכולים להגן עליו. הוא חזק מדי. את חייבת להבין את זה." הוא ניסה להתקרב אליה, אבל היא התרחקה ממנו, מצמידה אליה את הילד.

"הוא רק תינוק! הוא לא יכול להיות חזק כל כך!" התעקשה האישה הצעירה, אבל התחילה להבין בעצמה שהיא טועה. הם לא היו יכולים לשמור אותו.

"הם יהרגו אותו!" הגבר איבד את סבלנותו. "את באמת חושבת שאת תוכלי להתמודד עם העובדה שנתת לו למות בגלל השגיאה האיומה שלך?" הוא אמר שוב בקול רגוע, מתבייש מההתפרצות שלו קודם.

"אבל אין מישהו שהוא יוכל להיות בטוח אצלו יותר מאצלנו!" היא הטיחה בו.

"תתני לו ללכת. הוא מסוכן. עדיף שהוא לא יסכן אף אחד," אמר. מנסה שוב להתקרב אל האישה, ללא הצלחה.

"אם הוא הולך, אני הולכת איתו." היא אמרה והסתובבה בכיוון הדלת. לפני דהספיקה לעשות חצי צעד היא התמוטטה על הרצפה. היא שחררה את נשמתה האחרונה, ונדמה.

לתוך הבית נכנסה אישה. היה לה שיער כהה ארוך ועיניים בצבע ירוק-דשא. הגבר בהה בה בשתיקה כשנכנסה ושחררה מידי הגופה את התינוק הבוכה, לפני שגם הוא התמוטט על הרצפה חסר תנועה.

"הפעם הוא באמת הגזים." היא אמרה לעצמה. היא יצאה החוצה מהבית, ונעלמה.

		הפרק הבא