המנצח הראשון

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של סוזן קולינס. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

                                                  ******

"שלום".

"אהה!" אני קופץ בבהלה, ותוך כך מכוון את סכיני הארוכה אל עבר הקול. "זה את." אני אומר בהקלה.

"כן, זה אני. מתי תלמד לבטוח באנשים היימיטץ'?" עונה אנה אוורדין.

"זה מה שהשאיר אותי בחיים עד עכשיו." אני אומר במעין חצי חיוך. "אם הקפיטול היה תופס אותי, מה היה עוזר לי העובדה שאני בוטח באנשים? הם יהרגו אותי בכל מקרה".

"אם לא תעסוק בפעילות לא חוקית, אולי תוכל לבטוח באנשים." אומרת אנה.

"איך אני אמור לשרוד בלי הציד? ההורים שלי ואחי מתו בידי הקפיטול. אין מי שישמור עליי. אני חייב לקחת אחריות ולעשות מה שצריך כדי לחיות. חוץ מזה, גם להיות מחוץ לגדר זו עבירה, אז מה את, האישה ששומרת הכי טוב בעולם על חוקי הקפיטול, עושה כאן?" אני שואל.

אנה שותקת. אני יודע שזה היה לא במקום. אני יודע למה היא כאן.

"דאגתי לך. אסור לי לדאוג לחבר שלי?". היה משהוא מתנשא בקולה, כאילו היא גאה בעצמה על כך שיש לה חבר.

"ברור שמותר לך" אני אומר בעודי מתקרב אליה. שנינו מתקרבים לאט אחד לשני והיא מצמידה את שפתיה לשלי.

כעבור כמה שניות היא מתנתקת ושואלת בחיוך "אז למה שלא תבוא אלינו היום בערב? ההורים שלי ישמחו לקבל את בשר הציד שלך ותוכל לאכול קצת מהקצבה השבועית שאנחנו קונים ב'כירה'."

"אני אשמח".

"יופי. אני חוזרת לפני שההורים יבינו לאן הלכתי. ביי" ובמילים אלה היא מסתובבת וחוזרת לגדר, זוחלת מתחת לפרצה הקטנה ומתרחקת חזרה אל התפר.

היא באמת משהוא מיוחד אני אומר לעצמי. היא היחידה שאכפת לה ממני. למה שלמישהו אחר יהיה  אכפת אם איזה ילד בן 17 מהתפר חי? לקפיטול בטוח לא. אין לי חברים מלבדה. ובזמן שאני חושב על הדברים האלה, אני מתקדם פנימה אל תוך היער. אני שומע רשרוש מהשיח הקרוב. אני מסתובב במהירות הבזק ותחיל להתקרב עם סכין שלופה. אם זה תרנגול הודו אז תהיה לי ארוחה טעימה השבוע. אני חושב. אבל אם זה כלב בר אני אצטרך לטפל בכמה שריטות מאוד כואבות. אני מתקרב לאט ועוקף את השיח. זה לא היה כלב בר. וזה גם לא היה תרנגול. את מה שראיתי שם בהחלט לא צפיתי למצוא.

		הפרק הבא