אחרי המוות

אחרי שאיבדו את פניקס ונתפסו היא לא חשבה שהמצב יכול להיות גרוע יותר.

כל תקווה שעוד נותרה בהם אבדה. מבחוץ כולם נראו נורא. פצועים ומותשים. אבל נלי יכלה לראות גם את הבפנים. זה היה נסוך לכולם על הפנים. היאוש.

מהיום שבו הגיעו לשם הם ניסו להישאר אופטימיים, הם עלו עם תוכנית בריחה וכמעט שהצליחו. הם היו כלכך קרובים להשתחרר מהם, להיות חופשיים, למצוא את הצוציקים שלה. בסוף זה הפך לאסון.

נלי הייתה מיואשת, שבורה, כועסת ויותר מכל רגש אחר, השנאה ביעבעה בה. שנאה עצומה כלפי השובים שלהם שבכלל לא היה להם איכפת שהובילו ילד קטן אל מותו.

השנאה שחשה מבפנים איימה להרוג אותה ונלי לא חשבה שאי פעם תוכל לשנוא יותר מזה.

מספר ימים לאחר מכן היא גילתה שטעתה.

במקרה של פניקס זו הייתה אשמתם. היא הייתה אמורה להישאר לצידו, לשמור עליו. הם לא גמרו עם התוכנית עד הסוף והכל נהרס.

אבל בפעם הזאת, הם צפו בהם. הם יכלו לעשות משהו, הם יכלו לעזור או לפחות רק למנוע מהנורא מכל לקרות.

כשנלי הביטה באליסטר הגוסס והבינה שבלי עזרה הוא לא ישרוד, היא חיכתה שהם יבואו. הם צופים בהם, הם יודעים מה קורה איתם, הם יודעים שהוא צריך עזרה. נלי האמינה שלפחות אחד מהם יגלה מעט חמלה כלפיהם  ויושיט עזרה. למרות היאוש שהציף אותה היא ניסתה לשכנע את עצמה שהם יבואו. הם לא פשוט יתנו לו למות.

אבל הם לא באו. אף אחד לא בא. הם השאירו אותם להירקב.  

נלי הרגישה כל כך חסרת אונים. לא היה דבר שברשותה לעשות. לא הייתה לה שליטה על המצב. הרגשת חוסר השליטה יחד עם חוסר האונים חירפנה אותה.

ואז נגמר הזמן. הם לא באו לעזור. מה שהיה צפוי לקרות קרה.

ואחרי המוות של אליסטר, הכעס לא התעכב להגיע והשנאה הציפה אותה והתפשטה בכל גופה. היא כעסה על השובים שלהם. היא כעסה על רעה ליבם. היא כעסה על האדישות שלהם. והשנאה שהרגשיה אליהם התעצמה לרמות אחרות.

היא רצתה לצאת משם ולפגוע בהם כל כך חזק והרגישה שאם לא תעשה את זה הגוף שלה לא יעמוד ברמת השנאה שהכילה בתוכה ויתפוצץ.

הפרק הקודם		הפרק הבא