הזירה

האוזניים התעוררו ראשונות.

תחושת עקצוץ הופיעה באופן פתאומי והתגברה ככל שעבר הזמן. בתחילה, הוא שמע רק קטעי צלילים. קולות שהתנפצו בתודעתו והפריעו לו להירגע בתוך החושך המנחם. עם התארכותן של הדקות הוא שם לב שהוא שומע הכול. טיפוף קל של רגליים קטנות רצות על הקרקע, שריקה חרישית- שדמתה לרוח המתגנבת אל תוך חדר כמעט סגור.

והמהום. המהום חרישי אך בלתי פוסק שמשום מה טרד מאוד את מנוחתו.

ואז היכה בו הריח.
הצחנה הייתה מורכבת ממגוון רב של ריחות בלתי מוכרים. בתוכם הוא זיהה ריח של זיעה שהתערבב עם ריחו החריף של בשר חרוך שהתמזג עם ניחוחם המוזר של חול ושל עובש. ההופעה הפתאומית והעצמה העזה של הריח גרמו לגופו להגיב בעווית בלתי רצונית שהוציאה אותו לגמרי מהחושך המרגיע וגרמה לו לפקוח את העיניים.
לקחו עוד מספר רגעים עד שמוחו הצליח לתרגם את הצלליות הארוכות לצורות. באיטיות רבה הוא הפנים שהוא שוכב על צדו. מה שנגלה לעיניו היה בעיקר צבע. החום שלט בסביבה. חום אדמדם, כהה ומדכא.

בהתחלה הוא היה אדיש למצבו. שום דבר לא עניין אותו והוא רק רצה להמשיך ולשכב על הצד. אבל כשהשניות הפכו לדקות וההמהום החל להתחזק הוא החל להרגיש בלבול. כאילו משהו חסר. לקחו לו כמה רגעים כדי להפנים את העובדה שאין לו מושג איפה הוא נמצא. הבהלה שלוותה לתגלית הזו גרמה לו להתיישב בצורה חדה. טעות. העולם החל להסתחרר והוא נאלץ להשתמש בידיו כדי לייצב את עצמו ולא ליפול אחורנית. בזווית עינו הוא קלט את אחת מזרועותיו. היא הייתה רזה וחיוורת מהרגיל ולאורכה הופיעה שריטה ארוכה, אדומה ומודלקת למראה. חזיון השריטה גרם לו להיזכר באחת איפה הוא ותחושת הבהלה הציפה אותו בשנית וביתר עוצמה. כל כוח הרצון שלו נדרש ממנו כדי למנוע מגופו לזנק ולרוץ בפאניקה אל מקום מבטחים. במקום זה, הוא החל לנסות לעמוד. לאחר זחילה קצרה אל הקיר ושימוש בו כמייצב, הוא הצליח לקום. בעודו סורק את סביבתו החלו הזיכרונות מציפים אותו.
הוא היה בתוך חדר קטן. מאין תא כלא צפוף, מחניק וחסר כל תחושת חמימות. סורגים מתכתיים חסמו את פתח היציאה. הכניסו אותו לחדר הזה אחרי הפעם האחרונה. הפעם האחרונה הייתה קשה יותר מכל מה שחווה עד אליה. היא השאירה לו את הסימן האדום לזכר על היד...

לפתע, מקל דק וארוך נזרק כאילו משום מקום על רצפת התא. הרעש הקפיץ אותו וגרם לו להתנער ממחשבותיו ולנסות להכין את עצמו לפעם הבאה. בצעדים איטיים הוא פסע אל המקל והרים אותו מהרצפה. כמה היה רוצה להשתמש בו כעת. אבל הוא ידע שבתוך התא אין לשרביט שום ערך. כמה היה רוצה להשתחרר מפה, לפרוץ את הכבלים ולשוב אל ביתו. אבל הוא ידע שרחמים עצמיים לא יעזרו לו עכשיו. בראש ובראשונה עליו פשוט לשרוד. הוא חזר להישען על הקיר וניסה לנשום נשימות עמוקות ומרגיעות.
פרוסות עבשות של לחם וכוס מים הופיעו יש מאין וריחפו מול פניו. בידיעה שאין לו ברירה, הוא קטף את המזון והמים מהאוויר ודחס אותם אל פיו. כמו תמיד, לכול היה טעם של חול.

ניסיונו להעביר לאט את הזמן היקר בתוך התא הכולא אך גם המגן, לא צלח ותוך מה שהיה נדמה כרגעים ספורים סורגי תאו התמוססו באוויר והוא חש כאילו יד בלתי נראית דוחפת אותו החוצה מהתא.

במקום להתנגד אל הדחיפה הוא פשוט נתן לה לשאת אותו הלאה. הוא היטיב את אחיזתו בשרביט וחרק את שיניו. הוא החליט שהוא ישרוד עוד יום. הכוח דחף אותו לעבר מקור אור קטן שהלך וגדל ככל שהוא התקרב אליו. ההמהום התגבר ככל שהלך האור והתקרב.
כשהגיע אל מקור האור שהיה פשוט פתחה של מערה גדולה, סנוור אור היום את עיניו. בעודו ממצמץ ההמהום הגיע אל שיאו. צרחות ושאגות נשמעו מכל עבר. קריאות חייתיות של מאות בני אדם והשד יודע עוד אי אלו יצורים נישאו באוויר הצהריים המחניק.
הוא לא ציפה להסבר או להנחיות כמו בפעם הראשונה. העניין היה מאוד פשוט.
להישאר בחיים.

הוא הניח שהשדרן כבר הצביע על גרונו בשרביטו ומלמל את לחש הסונורוס, כי קולו המתלהב והמחליא חדר בחדות אל כל פינה במערה.
"אחחח איזה סיבוב מרגש! מי היה מאמין שהוא יהיה כל כך ארוך! תצוגה משובחת ביותר, מסכימים?", את המילה האחרונה הוא צעק והקהל שמסביבו השתגע.
"תבורכו כולכם, ועכשיו, מצד אחד עולה פרעוש קטן. כלב אשפתות שזו הפעם השלישית שהוא מופיע מולנו," קריאות בוז נשמעו מכל עבר.
"אך אל דאגה- הוא כבר הוכיח את עצמו כקשוח למדי. קדמו את פניו בתשואות. כי אם זו אכן הפעם האחרונה שהוא עולה לפה, שלפחות יהיה מרשים. כן כן, הריעו וקבלו אותו אל האמא של כל הסיוטים- קבלו אותו אל הזירה!"

ובעוד ליבו מאיים להתפקע מחזהו, היד הבלתי נראית דחפה אותו אל תוך מגרש חול הררי וענק המוקף באלפי מושבים שעליהם אלפי יושבים צורחים.
מרוב פחד הוא לא הצליח לשמוע את ההצגה של יריבו. האחרון, עלה אל הזירה מתוך האדמה עצמה. זה היה בן אדם. מבוגר יותר ממנו ללא ספק. שניהם החזיקו את שרביטיהם בהיכון ולמשמע קול הנפץ הגדול- הקרב החל.

בזירה, לא נלחמים כדי להמם או כדי לפרוק מנשק. בזירה רק אחת מהישויות מסיימת את הקרב. אין רחמים. אין דרך חזרה.
לכן הוא הרגיש כל כך חסר אונים כשהוא מצא את עצמו לפתע על הרצפה, פיו מלא בחול ושרביטו מוטל כשני מטרים ממנו. זו הייתה התחושה האחרונה שהוא הרגיש כי אחרי זה הכול החשיך.

במרחק אלפי קילומטרים משם פביאן נפרד ממשפחתו. הוא בדיוק סיים לחבק את אמו הדומעת ואביו ניגש אליו ולפת אותו בחיבוק חזק ואחרון.
"מה הייתי נותן בשביל לחזור לפה," הוא לחש באזנו של פביאן, "אל תפחד בן. הכול מתחיל כאן, זה מקום קסום. ואם אתה מרגיש אבוד, פשוט תחפש, התשובה והעזרה מוצאות את מי שרודף אותן." האבא הוסיף טפיחה קלה על השכם ואמר לו, "אל תשכח מאיפה באת פביאן" ובמילים אלו דחף את בנו אל שערי בית הספר לכישוף ולקוסמות.

עד שפביאן הסתובב הוריו ואחיו כבר נעלמו ורחובותיה של הוגסמיד היו שקטים וריקים מתמיד. רוח של סוף הקיץ הרעידה את צמרות העצים וגרמה לענפים לחרוק. פביאן לא היה רגיל לנוף, הכול היה חדש לו ועם זאת מוכר ומנחם כל כך. הוא בהה אל עבר ההרים הגבוהים שהתנשאו מעבר לכפר הקטן ומילאו את קו האופק. הוא שאף את האוויר הקר של בריטניה ועבר בשער לכיוון מוסד הלימודים שעליו שמע רק בסיפורים.

זה היה כל כך קל. כל כך קלאסי. הנער לא הפנה את מבטו אפילו לשבריר שניה. הוא לא שם לב לחזירים המכונפים. שני פסלים עשויים אבן אפורה העומדים על סף בית הספר לכישוף ולקוסמות. פביאן לא שם לב שעיניי הפסל נעו ועקבו אחר תנועותיו ולא שם לב לחיוך הדק שנמתח על פני האבן.

		הפרק הבא