מורדים

פיטר פייתון

"... את מתכוונת לקחת עבורו?" אני שומע קול של נער, לא יותר מבן חמש עשרה. "אני אקח בעבורו הכל, המלך יעשה הכל עבור הבן שלו." קול נשי, בערך בת תשע עשרה, כמוני. הקול שלה נשמע מלא ביטחון, מנהיגה זה ברור.

פתחתי עיניים, אני על כיסא, ידי קשורות מאחורי גבי ורגלי קשורות לרגליים של הכיסא. חדר אפלולי חסר רהיטים חוץ משולחן עץ ישן שעומד בפינה, עליו הונחו כמה סכינים ופגיונות.

מולי עמדו שני אנשים עם הפנים זה לזו, הנערה ששמעתי, בעלת שער שנצבע בשחור ובקצותיו באדום בוהק עובר מעט את הכתפיים, אני רואה מהצד שהעין שלה שחורה כאילו אפשר ליפול לתוכה ולמות, על לחיה מתנוססת צלקת בצורת קו. הנער שמולה באמת נראה צעיר, לחיים כחושות ושער חום פרוע ומלוכלך, פניו מלאות שריטות ואבק, עיניו החומות שקועות בתוך גולגולתו.

שניהם לובשים גלימה שחורה בעלת ברדס שמונח על גבם. בגדים שמאפיינים את המחתרת. הם מדברים בשקט, כך שאני לא יכול לשמוע את המשך השיחה, ואז הנער מבחין בעיני הפקוחות. "ריי." הוא קוטע אותה בקול שקט.

היא מפנה אלי את ראשה, כעת אני רואה גם את עין ימין שלה, מכוסה רטייה שחורה שמוסיפה למראה המאיים שלה. "אבל בתור התחלה אני רוצה להוציא קצת מידע מהדבר הזה." היא מדברת אל הנער.

"ג'י, תשאיר אותנו לבד קצת, ותעדכן את בי שהוא ער." הנער מחייך לעברי חיוך מרוצה, רגע לפני שהוא יוצא אני שומע אותו אומר לי משהו,  "חלאה.". זה מעצבן אותי, אבל לא מספיק כדי לדבר אליו חזרה.

הנערה שעונה על השם ריי מתקרבת אלי ומחייכת את אותו חיוך שג'י חייך, חיוך מוטרף מעט, כמו חיה, חיוך אכזרי.

"בוקר טוב פיטר לי פייתון." השם המלא שלי בין שפתיה נשמע כמו קללה. היא שותקת ומביטה בי, פיה מתוח כקו דק על פניה. חסר הבעה פתאום.

"אין לך מושג כמה זמן אנחנו מתכננים את החטיפה שלך.." היא אומרת ועינה מביטה ישירות בעיניי, זה מרגיש.. כואב.. כאילו היא משדרת זעם דרך הקו שעובר בין העיניים שלנו, אני חייב להשפיל את המבט לרצפה, מרגיש את החיוך האכזרי שלה גם מבלי שאראה אותו.

"יפה, אל תרים מבט, לעולם אל תרים מבט, כי מעכשיו הכל הולך להשתנות, תגיד שלום לכס המלוכה הקטן שלך, תגיד שלום לכל מה שהכרת כי מעכשיו הכל הולך להשתנות," בכל פעם שהיא אומרת את זה אני מתכווץ, כל כך הרבה כוח עצור במילים האלו.

אני רואה את רגליה היחפות מתקרבות עלי עד שהיא נעמדת מולי. אצבעות קרות מרימות את סנטרי, מאלצות אותי להביט בעין ההאפלה שלה. אני מנסה להתנגד אבל היא חזקה.

לעזאזל היא חזקה. ממש חזקה. "תעשה מה שאומרים לך אם אתה רוצה לחיות ברור?" היא עוזבת את סנטרי ומחטיפה לי סטירה, אני מרגיש את לחיי מתחממת כשהכאב מתפשט בפני.

אני מביט עמוק לתוך עינה, לא להירתע אני מזכיר לעצמי, על תסית מבט. "מה אתם רוצים ממני." חשקתי שינים. פתאום היא נראית מהורהרת, באמת מהורהרת. "אתה מסקרן אותי חלאה." היא אומרת.

המילה מרתיעה אותי אבל אני רק חוזר על השאלה. "מה את רוצה ממני?"

"מה אני רוצה ממך? אתה הנסיך פיטר לי פייתון, המלך ישלם עליך בכס מלכותו. הוא ייתן הכל שנשחרר אותך בחיים. עוד לא הבנת? הגיע הזמן שלכם ליפול. ניצחנו. תתכונן, מעכשיו הכל הולך להשתנות." היא מחייכת, היא רואה שהמשפט הזה עושה לי משהו.

"לא תצליחו לעולם." אני מסנן בזעם, היא שולפת פגיון מחגורתה ומכה בפני. הרגשתי כאב עז באפי, טעם דם התפשט בפה שלי. אני יורק ליד הרגל שלה. "חלאה." היא אומרת ומכה בי שוב.

הכאב בלתי נסבל, אבל אני חייב להראות חזק.

"תשתוק כל עוד לא פונים אלייך." היא אומרת בזעם. בדיוק אז נכנס לחדר אדם כבן עשרים וחמש, יחד עם הנער בשם ג'י. ריי מנקה את הפגיון ומחזירה אותו לנדן. "בי, טוב לראות אותך, אתה יכול לטפל בחלאה." היא יוצאת ומסמנת לג׳י לבוא אחריה.

בי ניגש לשולחן עם כלי הנשק.

הפרק הקודם		הפרק הבא