מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק שני:

השעה הייתה עוד מוקדמת מידי בכדי לצאת מהביתן אבל פרסי כבר היה ער.
הוא שכב על מיטתו, בוהה בתקרה שהשתלשלו ממנה סוסי ים ודגים יפיפיים מארד שטייסון תלה שם לפני שנים. הסדינים היו קרים אחרי שאל השמש נעלם והבוהק הימי שבדרך כלל אפף את החדר כבר לא הרגיש לפרסי מנחם.
פרסי הפנה את מבטו הצידה מהתקרה ועיניו לכדו תיק ארוז בזווית אחת המיטות הריקות. הוא שנא כשאפולו השאיר את המחוות הקטנות האלה, זה גרם לו להרגיש כאילו בכך אפולו נפטר ממנו אחרי שקיבל עוד לילה על פי מבוקשו.
כל שפרסי רצה הוא שאפולו יישאר עוד קצת לצידו, יחמם אותו בכדי שיצליח להירדם, ינשק את מצחו לפני שילך, יאהב אותו רק לכמה רגעים.
הו לא, לא אפולו. דיי בכך שישאיר תיק ארוז מזדיין כאילו אומר "היה לי אחלה סקס, תתקשר אחרי המסע שלך אם לא תמות לפני זה." פרסי לא הצליח לראות בזה שום דאגה או אכפתיות. הוא הכיר את אל השמש טוב מידי.
אחרי עוד כמה רגעים כאלה פרסי התרומם בכבדות מהמיטה, הוא דחה בכוח את עיני הענבר האלה מראשו כי ידע שעוד זיכרונות כואבים פירושם ראש לא צלול, והיום כמו לכל אורך מסע החיפושים המקדם את פניו עליו לדאוג שראשו יישאר צלול לחלוטין.
אחרי התארגנות זריזה, חמוש באנקלוסמוס ובתיק שלא יכול היה לסרב לו פרסי יצא מביתן שלוש לאור הבוקר החיוור שקרניה הראשונות של השמש הפיצו.
פרסי נשא את עיניו לראש גבעת החצויים וליבו נפל בקרבו.
לא היה ניתן לטעות בדמותו הארוכה והכהה של אל המלחמה על יד העץ של תאליה.
אפילו מהמרחק הזה הצליח פרסי לראות את החיוך הזחוח של ארס, עומד בבגדיו השחורים ובמעילו הארוך.
פרסי אפילו לא הפנה את מבטו אל עבר הבניין המרכזי, הוא שם פעמיו אל האל המעצבן הזה שחיכה לו מי יודע כמה זמן כדי להתחיל במסע שהיה בשמחה מוותר עליו מראש.
"בוקר טוב גם לך אפס." בירך אותו ארס, אומד אותו בעיניו.
עיניו. פרסי בהה בפניו של ארס בטמטום.
איפה שהתרגל כול כך לראות ארובות עיניים ריקות אשר להבות מרצדות בהם היו עתה זוג עיניים רגילות שהביטו בו בזלזול.
זה לא שפרסי לא ידע שאלים יכולים לשנות את חזותם אבל מראה עיניו הממוסגרות להפליא בריסים שחורים קצרים וצפופים והצבע המהפנט הזה שנראה כמו אש נוזלית על כל גווניה המסחררים ריתק אותו.
"אתה לא יכול להמשיך להסתכל כל היום, יש דרך ארוכה לפנינו." ארס גיחך בלגלוג, בוחן את פרסי שהתנער מקיפאונו.
"מה קרה? נמאס לך לנסות להיראות מפחיד?" הוא הקניט.
"אם ארצה שתפחד ממני ג'קסון, זאת לא תהיה בעיה."
פרסי לא הפגין שום רגש למילותיו של ארס אבל הוא הזכיר לעצמו שאולי על יד אפולו הוא כבר מרגיש חופשי, אבל אל הוא אל וארס גם ככה לא סובל אותו, מספיק כדי לרצות להפוך אותו לחזיר.
"בוא נזוז." הוא סינן, ואז מבטו לכד את כלי התחבורה שעמד לרשותם.
"כול כך להוט לחבק אותי פרחח? מה יגיד על זה המאהב הזוהר שלך?" ארס צחק בקול והפנה את גבו למחנה, מתקדם אל עבר האופנוע האופנתי והגדול שלו.
"אין מצב ארס! אתה יכול לשכוח מזה, תמצא חצוי אחר שיצא איתך למסע המפגר הזה." עוד לא התחיל הבוקר וכבר פרסי הרגיש את דמו מתלהט.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב חתיכת חצוי עלוב, אפרודיטה צריכה להיות נוכחת במפגש האלים ביום אמצע הקיץ, שזה עוד שבוע וחצי. מסיבות מסוימות שאף אחת מהן לא צריכה לעניין את האף החטטן שלך לא כל כוחותיי האלוקיים עומדים לרשותי בזמן האחרון, וביחד עם זעמו של הפייסטוס כדאי מאוד שתתחיל להזיז את התחת שלך לכיוון האופנוע שלי." בהבזק של תנועה מהירה ארס עמד לפתע סנטימטרים ספורים מפרסי שעוד לא הספיק לשלוף את אנקלוסמוס, "ואני מקווה מאוד שזו תהיה הפעם האחרונה שאבקש ממך לפנות אלי בכבוד, נער ים." הוא הוסיף בקול נמוך וסב על עקביו בחזרה לעברו של האופנוע.
פרסי מלמל כמה קללות והלך בעקבות ארס, הוא הרגיש כל כך עלוב לשבת ככה מאחורי אל המלחמה על האופנוע הגדול וקיווה שאף אחד מאויבו הגדולים לא צופה בו בדרך כלשהי משפיל את עצמו בצורה כזו.
ארס חייך והתניע את האופנוע שהתעורר בשאגת מנועים רמה.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאל פרסי, מרכיב את הקסדה שכבר חיכתה לו שם על ראשו. שלא כמו ארס, הוא אינו בן אלמוות ואין בו שום רצון למות מתאונה. הוא כבר יכול היה לדמיין את זה על המצבה שלו- "כאן קבור פרסאוס ג'קסון שמוחו נמצא מרוח על הכביש אחרי שהועף מהאופנוע של אל המלחמה."
הו לא, לא הוא.
"אני לא יודע מי או מה הצליח לחטוף את אפרודיטה, אבל זה מוכרח להיות מישהו מאוד חזק. מה שאני כן יודע הוא מי יכול לגלות לנו מי החוטף, יש רק אחד שבוודאות ראה את הכול." השיב ארס, מרים רגל אחת לאופנוע ומגחך כשפרסי בחר במופגן להחזיק בצדיי האופנוע במקום בו.
"מי זה?" שאל פרסי, מברך על הקסדה שהסתירה את הבעות פניו.
"הליוס." נהם ארס, "ברכותי פרחח, אתה נוסע איתי לקליפורניה." ובשאגת מנועים נוספת האופנוע נעלם משם בהבזק של מהירות.
***
פרסי נשבר בערך אחרי העשר דקות הראשונות.
ידיו נשלחו בתנועה לא רצונית ונכרכו סביב מותניו של ארס, הוא רעד מהמהירות ובחילה הציפה אותו.
"נהנה מהרוח, אפס?" צחוקו של ארס חדר את הקסדה ואת רעש המנועים ומילא את פרסי בתסכול. מה עוד הוא עומד לסבול במסע החיפושים הזה??
פרסי חשב לבקש מארס שיאט אבל הוא לא רצה לתת לאל עוד סיבות לצחוק עליו. אם כי האמת היא שהוא האמין שבקצב הזה בלאו הכי הוא ימות, אז מה זה משנה?
האופנוע נסע במהירות שקראה תיגר על הרכבות המהירות ביותר. שום שטח לא היווה לו לאתגר, סלעים, יערות, כבישים, הרים, אגמים. האופנוע של ארס נסע על כולם כמעט כאילו הוא עף, ועם זאת כל זינוק היה זינוק, כל פנייה הייתה פנייה ומהר מאוד פרסי האמין שחייו באמת תלויים בגאווה שלו אם להחזיק בארס או להתרסק בראווה אל מותו.
כשהאופנוע נעצר לבסוף בקול טרטור ארוך פרסי התפתה לנשק את האדמה שלרגליו.
"ארס חתיכת אידיוט!" פרסי תלש את הקסדה מראשו וזרק אותה בכוח על הרצפה. הוא התנודד מעט עד שמצא משהו להיאחז בו והתייצב.
ארס התעלם ממנו, הוא הסתובב סביב האופנוע במבט בוחן ומעט עצבני וניסה להתניע אותו כמה פעמים.
"עד קליפורניה??" המשיך פרסי בכעסו, "על הדבר הזה?! תשכח מזה, אני לא עולה על האופנוע הזה לעוד דקה אחת מזורגגת."
ארס טרק את מכסה המנוע העליון בכעס גובר והישיר את מבטו החד אל הצעיר יותר, "שזה לא ידאיג אותך אפס, הוא התקלקל."
פרסי פתח את פיו בכדי לענות אך סגר אותו במהרה.
התקלקל? אופנוע של אל יכול להתקלקל?
באותו רגע נשא פרסי את עיניו והביט סביבו, הוא הבחין כי הדבר בו נאחז מלפני כן היה עמוד תאורה גבוה.
הוא וארס עמדו על חלקת אבן רחבה לא רחוק מבריכת מים ענקית שאורכה היה אולי שש מאות מטרים. מסביבם קיטרו אותם גנים ירוקים ושלל עצים ומרחוק פרסי יכול היה לראות אנדרטאות נישאות אל על.
"אנחנו..." הוא מלמל בהשתאות, "אנחנו בוושינגטון??"
"ברוך הבא לוושינגטון די. סי. אפס, אף פעם לא ביקרת פה?" ארס נשמע עדיין מעוצבן בשעה שנשען על האופנוע שהיה עתה דומם ותמים למראה, כאילו לא נסע עתה נסיעה שהייתה אמורה להיערך לפחות כמה ימים ובוודאות לשתות כמות נכבדה של דלק בקצת פחות מחצי יום ובלי עצירת תדלוק אחת.
פרסי הביט באנדרטת וושינגטון הארוכה והגבוהה שהיתמרה מעברה השני של הבריכה שעתה ידע שהיא בריכת ההשתקפות של אנדרטת לינקולן, הוא הגניב מבט אל האופנוע ביראה, אולי הוא מיהר מידי לשנוא אותו?
"הוא באמת התקלקל?" תהה פרסי וכשארס קישת את גבתו הוא הבין שחשב את זה בקול רם.
"כן הוא באמת התקלקל, יקולל זאוס, האופנוע הזה קשור לכוח האלוקי שלי." נהם ארס, מחכה לראות אם פרסי יעז להתגרות בו על כך.
פרסי זכר את מה שארס אמר לו לפני שיצאו מהמחנה, שלא כל כוחותיו האלוקיים עומדים לרשותו לאחרונה אבל הוא לא העז לצחוק על ארס, לא כעת בכל אופן.
"אז זאוס הוא שאחראי ל- אממ... היחלשות שלך עכשיו?" הוא לא מצא דרך עדינה יותר לשאול זאת.
ארס בחן את פרסי במבט ארוך, עיני האש המותכת שלו נצצו ברגשות שפרסי לא ידע לתת להם שם.
"שלא תטעה נער ים," הוא אמר אחרי רגע מתוח, מזדקף, "אני עדיין מספיק חזק כדי למחוץ אותך לאבק אם יתחשק לי. למזלך אני צריך אותך אבל אל תתגרה במזל, אני עלול פשוט-" הוא נקש באצבעותיו באיום "-לשכוח." חיוך לגלגני נמרח על שפתיו העבות.
פרסי שלף את אנקלוסמוס ברגש הולך וגובר מכיסו, מסיר מהעט את הפקק ונותן ללהב לצמוח "אל תאיים עלי ארס." הוא סינן, פחד לא ניכר בו. "כולך דיבורים."
ארס נאנח בחיקוי עלוב של כאב, "אחח ג'קסון... עכשיו אתה סתם מתגרה בי." עיניו ניצתו בהנאה גלויה נוכח אומץ ליבו של פרסי לקרוא עליו תיגר. זה היה כאילו מישהו הדליק מצית בארובות עיניו. האש הנוזלית זינקה והפכה ללהבות חיות. גם הוא שלף את חרבו.
"אתה אוהב את זה קשוח, אם כך, אפס?" חיוכו המזלזל לא מש מפניו.
פרסי התעלם מהרמיזה העבה, "לא יכול לסרב להפסיד קצת?" הוא השיב בעקיצה משלו. המתח בשעות האחרונות בתוספת נוכחותו של אל המלחמה והנסיעה מהגיהינום הכניעו אותו. הוא לא חשב פעמיים ורצה לשחרר קצת קיטור. משחק חרבות קטן היה יכול להיות פתרון נהדר ופרסי לא התכוון להרגיע את רוחות המלחמה שנשבו עתה בגבו של ארס, הוא ינצל כל רגע להוציא עליו את תסכולו.
פרסי בדיוק הסתער על האל שעיניו יקדו בציפייה כשהם שמעו את הצרחות.
הוא לא הצליח לעצור את ההדף בזמן אבל ארס חסם את המכה במהירות והפך את שניהם בגלגול עד קו הדשא.
הוא גהר לרגע מעל פרסי כאשר רק חרבותיהם המוצלבות מפרידות ביניהם, "מפלצות." סינן.
שניהם התרוממו במהירות מהקרקע.
במרחק כמה עשרות מטרים מהם מה שהיה נראה כמו סתם חבורה גדולה של בריונים הפכו וצמחו במהירות, מעיפים אנשים מדרכם במכה אחת פשוטה.
פרסי הריח את סירחון הזיעה ובשר שרוף עוד לפני שראה את כדורי המתכת הבוערים שהענקים נשאו בידיהם.
"שיט," הוא קילל, "ענקים לסטריגונים."
פרסי נתקל בכמה כאלה כשהיה רק בכיתה ז' בערך, הוא וטייסון פוצצו חצי אולם ספורט לפני שהצליחו להימלט משם. אם כי פרסי התבגר והתחזק מאז.
הענקים היו גבוהים ומכוערים, הם יכלו להרים סלעים ודברים כבדים אחרים בקלות והיו חסינים לאש. אבל הכי גרוע, הם היו קניבלים.
"אלה אינם סתם לסטריגונים פרחח, אלה אנטיפטס וחבורתו." המה ארס בזעם.
פרסי הכיר את השם אם כי לא במדויק, הוא זכר שאנטיפטס היה קשור איכשהו לחצוי אודיסאוס ואם הוא עתיק כמו האגדה, הוא גם מסוכן לא פחות.
"חצוי פספוס ואל חלשלוש," שאג הענק הגבוה מכולם שפרסי הימר שהוא אנטיפטס. כל הענקים פנו לכיוונם עתה, הם היו חמישה.
"איזו ארוחת צהריים מושלמת." הם צחקו בטמטום, מניפים את כדורי המתכת הבוערים.
"ג'קסון, אני לא גאה להגיד, אבל האופנוע גזל ממני לא מעט מהכוח שגם ככה חסר לי, תחזיק חזק את החרב שלך." ארס מעולם לא היה נשמע לפרסי קר ורציני כול כך, כעס בעבע ממנו כך שפרסי לא חשב אפילו לנסות להקניטו.
"היי! אנטיפסטי!" הוא קרא, "בוא תתפוס אותי!", אנטיפטס שאג בזעם וכדור מתכת בוער ראשון שרק ליד אוזנו של פרסי.
הו כן, הוא לא שכח, הלסטריגונים מכוונים וזורקים היטב, הם אפילו דיי מהירים.
חרא בריבוע.
פרסי וארס הסתערו.
במטרה למנוע מהענקים לשרוף את העצים מסביבם ולפגוע במעט האנשים שלא היה להם שכל ובחרו להישאר, למרות שברור שלא משנה מה הם ראו זה היה מספיק מפחיד בכדי להבריח כל אחד, פרסי ניסה למשוך את הקרב קרוב יותר למים של הבריכה.
לארס זה לא עניין את קצה הבוהן האלוקית שלו.
כן, בטח, שתשרף אנדרטת לינקולן ובריכת ההשתקפות המטופשת, הוא ימשיך לחיות עוד מספיק זמן כדי לראות אותה נבנית מחדש.
אנטיפטס זרק על פרסי כדורים בוערים שנפלו בנתזים אל תוך בריכת ההשתקפות הענקית.
"חצוי קטן וזריז, אני אוכל אותך ראשון!" הוא שאג כשפרסי התחמק מנחת זרועו.
הוא התגלגל וקפץ, נועץ את חרבו עמוק בתוך גבו של ענק אחר שניסה להפתיע את ארס מאחור. הענק התפוצץ לאבקת מפלצות צהובה.
ארס לא נשאר חייב, בתנועה מהירה הוא שיסף את ראשו של ענק אחר.
היה נדמה שארס גבה והתרחב במהלך הקרב, לפתע פרסי שם לב שארס כמעט מגיע בגובהו לאנטיפטס.
-פריווילגיות של אלים- הוא חשב במרירות, מתחמק כמעט ברגע האחרון ממתכת בוערת.
"טיפש!" הרעים אנטיפטס, "הרגת את המברגריוס! אתה תשלם על זה בבשרך!" הוא היה כבר לגמרי עצבני, פרסי אפילו לא היה צריך לציין שלחבר שלו יש שם של המבורגר.
אנטיפטס שלח את אחד מכדוריו בהטעיה לכיוונו של פרסי וכשהאחרון היה עסוק בלהתחמק מהמתכת הכבדה ידו של הענק חבטה בו מהצד והעיפה אותו לאחור בעוצמה.
פרסי התרסק בכוח על האבן הקשה שהקיפה את בריכת ההשתקפות, הוא שמע את צלעותיו נסדקות וכאב זינק במעלה גבו.
לרגע הכול סביבו החשיך אך בטלטול ראש אחד העולם שב והתאזן. אנטיפטס היה קרוב אליו עתה, ארס היה עסוק עם שני הענקים הנותרים ואנקלוסמוס עוד לא שבה אל כיסו אחרי שנפרדה מידו כשהועף לאחור.
"יאמי יאמי." צחק אנטיפטס, הוא הקפיץ את כדור המתכת האחרון שלו בידו, פרסי באמת תהה מאיפה הם הביאו כול כך הרבה כדורים.
"אני עומד לאכול אותך חצוי קטן, ואז אנקה את השאריות שלך משיניי בעזרת העצמות הדקיקות שלך." תיאר אנטיפטס, חיוך מטומטם מרוח על פניו המכוערות.
מקרוב הבחין פרסי בציצית השיער השחור שהזדקרה מקרקפתו הגלויה, הוא לבש רק מכנסי עור קצרים ותלתלים הזדקרו מחזהו. פרסי חשד מאיזה עור עשויים בגדי חלציו.
פרסי גנח בכאב, צעקת זעם מאחורי אנטיפטס בישרה שעוד ענק מצא את הנתיב המהיר אל השאול.
הוא הביט באנטיפטס במבט מלא כעס ואז קפא בהבנה.
הוא החצוי הכי טיפש בעולם ואם הוא היה פוסידון הוא היה מתבייש בו.
בריכת ההשתקפות. בריכה.
"בוא אליי חצוי טעים." אנטיפטס רכן אליו, בטוח לגמרי בניצחונו.
"תחשוב שוב." סינן פרסי. הוא ריכז את כל כוח רצונו והטיח את אגרופיו בכוח באדמה.
גל מים ענק פרץ מהבריכה והוטח בכל הכוח בחזהו של אנטיפטס.
"אאאארררגגגג!" שאג הענק, הוא הוטח בעוצמה בחברו שנותר מאחוריו ושניהם התרסקו בבליל של איברים על העצים הסמוכים אליהם, רחוק מהבריכה.
פרסי קם במאמץ ושלף את אנקלוסמוס שחזרה אל כיס מכנסיו.
הוא חלף על פני ארס בלי להעיף בו מבט ובאבחה חדה ערף את ראשו של הענק השני כשניסה להיחלץ בזחילה מכובד משקלו של אנטיפטס.
אנטיפטס שלח מבט חטוף בחברו שהתפוצץ לאבק ואז עיניו המטומטמות הביטו בפרסי, מבין שנשאר לבדו.
"אין בך טיפת רחמים?" הוא ניסה בייאוש.
פרסי שמע את ארס צוחק מאחוריו וגם הוא חייך.
"אפילו לא קמצוץ." אנקלוסמוס שקעה בליבו של אנטיפטס עד הכת וכל מה שנשאר שם היה אבק מפלצות צהוב.

פרסי כבר כמעט התמוטט מחוסר חמצן כשארס התקדם לעברו.
"אתה רטוב." ציין פרסי, משתנק מכאב. צלע שבורה, ללא ספק.
"ספר לי על זה, אפס." נהם ארס אם כי חיוך עדיין השאיר עקבותיו על פניו. "לא תבזבז רגע בלהשוויץ בכוחות שלך, מה?"
"לא רואה סיבה שלא, הצלתי לנו את התחת." השיב פרסי במאמץ, מחייך. לשניהם היה ברור שפרסי לא הציל אף אחד, הוא רק זירז תהליכים, באלגנטיות אם מותר לציין.
"תמשיך לחלום נער ים." ארס הועיל בטובו לזרוק אליו סוף סוף בקבוקון מלא בנקטר, משקה האלים, שכמויות קטנות ממנו יכולות לרפא.
פרסי שתה את הנקטר, טעמו כשל עוגיות שוקולדצ'יפס מותכות מבית היוצר של סאלי ג'קסון, אימו.
הכאב בצלעותיו התעצם לרגע ואז שכח בהדרגה, הוא הצליח לנשום שוב.
ארס נקש באצבעותיו, בגדיו התנופפו לרגע כבמשב רוח ואז דממו, יבשים לחלוטין.
"לא הרגשתי בענקים עד שלא שמעתי את הצעקות." הוא ציין, כמעט לעצמו.
פרסי הביט בו לרגע ארוך. האל הזה, השחצן והנפוח הזה, למה הוא חלש כול כך פתאום?
לפתע שניהם היו מאוד מודעים לרעש הסירנות שהגיע ממרחק ולעיניהם של האנשים שנותרו שם ובהו בהם.
"תמיד כול כך איטיים." קיטר ארס, הוא פרש את ידיו והפנה את גבו אל פרסי, אבל פרסי לא היה צריך לראות בכדי להרגיש את החום בוקע מהאל ולדמיין את להבות עיניו משתוללות.
"לא ראיתם כלום." הרעים קולו של אל המלחמה. גל אנרגיה חלף על פני האדמה וכל הקהל שעוד נותר ברדיוס הקרוב התפזר.
"אל תסתכל עליי ככה ג'קסון, אמרתי לך, אני עדיין חזק מספיק כדי להרוס אותך."
לפרסי לא נותרו כוחות להתווכח.

הם החליטו להקים מחנה בצל העצים ליד בריכת ההשתקפות.
"אני עדיין לא זקוק לשינה, אפס. אז תלך לישון ותשמור על הכוחות שלך, אני אשמור ראשון." אמר ארס.
פרסי לא התווכח, אם ארס רוצה להתייבש בשמירה ראשון אז מי הוא שיסרב להצעתו? הוא נכנס לשק השינה ומיד הרגיש את העייפות משתלטת עליו.
"ארס... כשאמרת קודם שהולכים לקליפורניה למצוא את הליוס... אני מתכוון, הליוס עדיין קיים? הוא לא, כאילו, הישות העתיקה יותר של אפולו?" פרסי סיכל את ידיו מאחורי ראשו והביט בכוכבים שהחלו להופיע בשמיים, צלליתו הכהה של ארס לצידו לא נעה כשהשיב.
"כירון הזה לא לימד אתכם כלום? ישויות לא נעלמות, הן מזדקנות, נשכחות, אבל תמיד נמצאות איפשהו. הליוס השמש, שדבר לא נעלם מעיניו. גם הוא זז יחד עם כל הכוחות האלוקיים אל תרבות המערב. אני יודע שהוא בקליפורניה, והוא יודע מי חטף את אפרודיטה.
פרסי שתק. מי כמו ארס יודע על יכולותיו של הליוס? היה זה הליוס שתפס את ארס ואפרודיטה פעם נואפים וסיפר על כך להפייסטוס. ככה הפייסטוס ידע לתפוס אותם וכל יושבי האולימפוס הוזמנו לצחוק עליהם.
הליוס היה השמש, מביא החמה והרואה- כל. דבר לא נעלם מעיניו. אם הוא אכן עדיין קיים כמו שארס אומר, הוא יידע מי חטף את אפרודיטה.
אחרי רגע ארוך של שתיקה פרסי נרדם.
ארס התבונן בנער שחור השיער בשנתו.
שיערו היה פרוע סביב ראשו וריסיו הארוכים רפרפו כשחלם, מסתירים את העיניים הירוקות יוקדות האלה שארס ידע שיסתכלו בו בתיעוב ברגע שיתעורר.
דבר לא נעלם מעיניו של האל היום. לא ידיו החזקות של פרסי שנכרכו סביב מותניו בכדי לא ליפול מהאופנוע, לא המבט הלוחמני ששלח בו כאילו באמת האמין שהוא יכול לו, לארס, בקרב.
גופו הגמיש, הזריז, מתחמק מהענקים וקורא תיגר על כל נושאי החרבות. יפיפה.
"פרחח." המהם ארס, אין ספק שלאפולו יש טעם טוב. ארס עשה בשכל כשהרחיק ממנו את פרסי, הוא לא יכול היה להמשיך לאפשר למתת החדשה של הנער שאפילו הוא עצמו לא יודע עלייה להמשיך לשרת בעקיפין את אפולו המטופש.
לא, במקום זאת פרסי ישמש אותו, ואולי כוחו המושבת של ארס יחזור אליו מהר יותר משזאוס מצפה.
***

הפרק הקודם		הפרק הבא