המלודיה של העולם

1. הפאנפיק הזה מתקיים בשנה השישית של הארי, רון והרמיוני. וביקום של פרסי ג'קסון בערך בזמן של "גורלו של אפולו", אבל גורלו של אפולו לא קיים! (בעיקר בגלל שאני עצלנית).

2.ההקדמה לא משהו... אני יודעת. אבל זה חייב לקרות.

 3."כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות (חוץ מה-OC's ) שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינם הרוחני של ריק ריידן וג'יי קיי רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי."

מלודי הסתכלה בשעון היד שלה, והתחלחלה. 

השעה הייתה ארבע ועשרים. ההסעה של קולומבוס מגיעה עוד עשר דקות.
מלודי קיללה בשקט וקמה במהירות מהכיסא. היא חטפה את הכפכפים שלה ממקומם ליד דלת הכניסה לחדרה.
כבר לאחר דקה, היא כבר סגרה את הדלת האחורית של הבניין, ויצאה אל האוויר המזוהם של השדרה השנייה במנהטן.
היום, היה יום חמים של אמצא הקיץ, ממש יומיים לפני תחילת החופש הגדול. היא התחילה לחצות בריצה את שלושת הבלוקים המפרידים בין השדרה השנייה לראשונה.
מלודי עצרה ברמזור, מתנשפת, והסתכלה בשעון. כשהיא המשיכה לרוץ במעלה השדרה הראשונה היא אפילו רצה מהר יותר. רק חמש דקות.
היא כבר ראתה את התחנה... 
פתאום היא הרגישה שהרגליים שלה מסתבכות אחת בשנייה, והיא מעדה. משתמשת באיזה בחור מסכן בתור כרית לריכוך הנפילה. למרות המכה החזקה בברך שלה, היא קמה במהירות, אדומה כולה ממבוכה.
"א-אני כול כך מצטערת." היא הושיטה לו יד רועדת מעט. הוא קם ללא עזרתה. 
"אני בסדר" הוא חייך אליה. 
הוא היה גבוה ממנה במעט, בעל תלתלים זהובים עדינים כמו שלה, ועיניים כחולות צלולות כמו עיניה. חבריו הקיפו אותם. הם היו בערך שמונה. 
"אז מה וויל, זאת התאומה שהופרדה ממך כשנולדתם?" שאל בגיחוך קל נער עם שיער חום וצורה שדונית במעט. 
"אה, לא..." ענה הנער - וויל. 
"למעשה יש לי תאום-" מלודי אמרה לנער, מתגברת במעט על המבוכה. "אתה בטוח שאתה בסדר?" היא אמרה לוויל, בעודה סוקרת אותו. 
"כ-" הוא בא לומר, אבל מלודי קטעה אותו. 
"לא, אתה לא." היא אמרה לו, בעודה רואה אותו צולע לכיוון הספסל. 
היא שמה את ידו על כתפה, תומכת בו. היא הושיבה אותו על הספסל. היא רק הסתכלה במשך שנייה על הפציעה ושלפה יוד ופלסטר ענקי מתיק הצד שלה. היא חיטאה את השפשוף הגדול. הוא אפילו לא עיווה את פניו.
"גמרת,." היא עזרה לו לקום. 
"תודה." הוא אמר לה בעודו הולך כמה צעדים לעבר חבריו.
"על זה? אני הפלתי אותך מלכתחילה!"
מלודי הביטה לעבר התחנה, וראתה את קולומבוס יושב ומחכה שם לבדו. 
"טוב, אני ממש חייבת לזוז," היא התחילה לרוץ לעברו. "נתראה!" היא צעקה לעבר החבורה שהביטה עליה.

~_~_~

החצויים הביטו עליה בעודה מגיעה לתחנה, ומחבקת ילד בלונדיני גם הוא, שנראה בן שבע או שמונה. 
"אז... היא חצויה או מפלצת?" שאלה פייפר .
"היא לא נסתה להרוג אותנו בשום שלב של השיחה-" אמרה אנבת'.
"אז היא כנראה חצויה," השלים פרסי.
והם המשיכו בדרכם לקולנוע, לא מנחשים שבעוד שבוע החצויה הזאת תבוא למחנה, ויתגלו עליה דברים מדהימים.

       *        *        *

*המצאתי שזה שלושה.זה לא מדויק.
**בלוק-מעין כינוי לשורת ביניינים באנגלית.

אשמח מאוד לפידבק ותגובות !

		הפרק הבא