לקום

ואני כבר לא רואה כלום. רק אדום מול העיניים. רק מטרה. להכאיב. אני מביטה אל פניה, שהוגות אליי עוד עלבונות, איך גבותיה נעות בהתנשאות, והזעם הזה... שאני מצליחה לרסן כבר שנתיים... עולה בי. זעם כזה שלא נותן לי לחשוב, לעצור, זעם שגורם לי להתנפל ולרצות להרוג, להכאיב, להרוס... 

אני שולחת רגליים קדימה, מוכנה לזנק, אך יד נלפתת סביב זרועי, ועוצרת אותי. אני לא אתן לזה לקרות. הפעם לא. אני משתחררת ממנה, אך זוגות ידיים נוספות תופסות בכתיפיי ובזרועותיי. לא. הם לא יעצרו אותי. לא הפעם. 

אני נועצת את מרפקיי בגופים שעומדים לידי, מתנערת מכולם ורצה אליה. מאוחר מדי. היא ראתה שהשתחררתי ורצה לפניי. אני יודעת שהששיער שלי פרוע, שיש לי מבט רצחני בעיניים ושאני אדומה. לא אכפת לי. אני רצה אחריה, כמעט תופסת אותה - 

והיא ננעלת בשירותים. 

אני ננעלת בתא שלידה. אני אשמע כשהיא תצא. אני אהרוג אותה כשהיא תצא. 

אני מתנשפת ונשענת על הדלת. השיער העבה שלי מגיע לפניי. אני מסיטה אותו. הזעם  הורג אותי מבפנים. אך לאט-לאט אני נרגעת וקורסת על רצפת השירותים. 

שוב זה קורה לי. אני לופתת את שערי הלח מזיעה. שוב לא הצלחתי לרסן את עצמי. שוב זעם בלתי-נשלט תפס אותי. והוא יעלה שוב ברגע שאראה את פניה. כי אף אחד - אף אחד!- לא יאמר לי דברים כאלה, יירד עליי ככה, יחשוב שהוא יכול לפגוע בי. 

בי לא פוגעים. לא! 

איזה אגו יש לך! אמרה לי פעם תמר. 

אין לי אגו. 

אין לי. 

אבל אני לא יכולה להיות פגיעה. לא מרשה לאנשים לחשוב שאני כזו. אני רק מתעצבנת. לא נפגעת. לא נעלבת. אני לא אתן לאף אחד לפגוע לי בנקודות רגשיות. כי אין לי כאלה. 

אני  שומעת איך כל הבנות מתאספות סביב השירותים, שואלות לכיוון התא שלה איפה אני. היא עונה שבתא שלידה. 

עכשיו הן לא יזוז. בזה אני בטוחה. 

מחכות לרגע שאצא. הן יגינו עליה. 

אני יכולה לצאת ולומר שנרגעתי, לחייך ולתקוע איזו בדיחה. להפיג הכול. 

לא! 

לא אכפת לי מהן. לא אכפת לי שיחשבו שאני מטורפת. לא אכפת לי שיחשבו אני פרא-אדם מסריח. שיחשבו. הן לא יודעות עליי כלום. 

ברגע שאצא, לא אפגוש באף פנים אוהדות. גם הבנים, שהיו רוצים לראות מכות, לא יביעו אהדה. כולן יעמדו נגדי, יהיו לטובתה. יסננו לי מילים. ילבו שוב את הזעם שלי, שעכשיו קצת נרגע. 

כלום לא פוגע בי. שום דבר לא אכפת לי. 

ולמרות זאת יש לי דמעות בעיניים. 

לא אכפת לי מהן, אז אני אצא. 

אני קמה ויוצאת. רוב בנות הכיתה שם, מסננות לי שאני לא נורמלית. אני צועקת משהו, ונכנסת לכיתה. 

כל הבנים וכמה בנות שם. כולם מביטים בי. מכירים את הזעם שלי. שונאים אותי בגללו.

אני צונחת על איזה כיסא. 

כולן, כשהיא ביניהן, נכנסות לכיתה. 

אני קמה. 

אני מביטה אליה. יש לה שנאה בעיניים. ופחד. 

נו, ברור. 

"חכי-חכי," אני אומרת לה ומתקדמת צעד לברה. כולן מתייצבות לידה, שומרות עליה. 

מפניי. 

"לא פוחדת ממך." היא מנסה לשקר. מסכנה. לא עובד לה. 

"כן?" אני צוחקת. יודעת בדיוק איך לגרום לה עכשיו לבוא מרצונה אליי. "את לא מפחדת רק כשיש סביבך קבוצה של שומרות. את פחדנית. לא יכולה לעשות כלום לבד. פוחדת לעמוד מולי לבד ולהסתכל לי בעיניים. חלשה."

זה מספיק.אני יודעת שהיא אדם גאה, לא אוהב לקבל עזרה, אוהב עמצאות וחושבת שהיא עובדת על כולם שהיא אדם חזק. אני יודעת שהיא לא. אני רואה. אז אני יודעת שהיא לא תתן לי להרוס לה את התדמית.

"שטויות."

היא יוצאת מהעדר שמקיף אותה וניצבת מולי. "לכו כולן אחורה, עכשיו זה אני והיא." היא מביטה בעיניי.

אוקיי, הזעם שלי התפוגג כמעט לגמרי וכמוהו גם האנדרלין שבא איתו, ובכללי אני לא כזו חזקה. מה עושים?

ואז היא דוחפת אותי במהירות מפתיעה ואני נופלת וגבי ניטח בשולחן. 

וזה שוב קורה. 

אחרי כל מה שאמרה לי - עשתה לי - ש - ש - לא!

אני לא רואה בעיניים. אני רק מרגישה, רק מרגישה איך רגליי מזנקות, איך ידיי שורטות, חובטות, בזעם בלתי-נשלט, חסר-מעצורים, מרגשיה איך אני פוגעת במשהו- במישהו - משהו סוטר על לחיי, משהו פוגע בבטני, והזעם שלי גודל, ואני לא נשלטת, לא..... אני מכה, מכה, רוצה לגרום כאב, לגרום - 

יש צרחות, וכמה זוגות ידיים מושכות אותי אחורה. הפעם אני לא מתנגדת. רק מתנשפת. 

ואז אני מביטה עליה. 

אופס. 

היא שוכבת על הריצפה, יש לה סימן כחול על הצוואר, ושריטות על הפנים. יש לה דם בזרועות. ודמעות. וכאב בכל מקום. שאני גרמתי. 

חיה.

אני מרגישה איך אני מתחרטת. יופי שנזכרתי! אני מרגישה דמעות עולות בעיניי. חיה. פרא-אדם. 

אני מטומטמת. 

אני רוצה לגשת ולעזור לה לקום, אך לא יכולה. 

משחררים אותי וניגשים לעזור לה. אני רק מביטה, ועכשיו אני עצובה. 

אני סתומה. 

אף אחד לא יבין אותי עכשיו. לא יסלחו לי על זה. לא ישכחו לי. 

האם היא תלשין עליי?

לא אכפת לי! לא! לי שום דבר לא אכפת! אני שואבת סיפוק מפגיעה באנשים שפגעו בי, כי בי אף אחד לא ייפגע!

הצלצול נשמע. סוף היום. זהו. הבייתה. קצת שקט.

		הפרק הבא