לקום

נכנסת הבייתה. נשכבת על המיטה. ראש כואב. גוף כואב. נאבקת לעצור דמעות. שוב זה קרה לי. שוב נתתי לזעם שלי ככה להתפרץ. אין לי עם מי לדבר אין לי למי לספר.

לשיר. חושב קול קטן בתוכי. שיר היא החברה הכי טובה שלי, שלא לומדת במקום בו אני לומדת. אבל עם שיר... תמיד איכשהו אני מספרת לה הכל, אבל לשיר אין תמיד סבלנות. רוב הסיכויים שהיא עכשיו תעשה לי כזה: "טוב..." מוזר. כמו תמיד. ואז, כמו תמיד, באיזה רגע של גילוי לב א משהו, נוכל לדבר על זה רצני. 

לא, אין לי בשביל מה לספר לשיר עכשיו. אני מתלבטת אם ללכת לחדרו של אחי הגדול ממני בשנה, לנסות לדבר איתו. מן הסתם הוא עם אוזניות ומול המסך, וכל יקשיב לי. 

למה אף אחד לא מקשיב לי?!

למה אף אחד לא מבין?!

אני קמה בזעף ומסתכלת במדף הספרים, מחפשת ספר לקרוא. רק כדי להשתיק את המחשבות שבראש שלי. היא תספר להורים שלה? כאב לה? מה חושבם עליי כולם? לא אכפת לי!

אני מוציאה מבין הספרים את "מפוצלים", למרות שאני כבר  יודעת אותו בעל-פה. אני נשכבת על המיטה כדי לקרוא. פותחת בעמוד אקראי. משום מה, פתח לי דווקא בקטע רומנטי של טוביאס וטירס, ומשש אין לי כח לקרוא את זה. אין לי שום דבר נגד רומנטיקה, ההפך. כשאני מזיעה לדמיין לעצמי רומנטיקה, אני מדמיינת טוב-טוב איך בן-הזוג שלי יאהב אותי באמת, איל הכל בינינו לא יהיה רק דיבורים ריקים, איך הוא יהיה נאמן לי ותמיד יבין ואם אפשר - שיהיה גם דומה לי קצת. שאני אוכל לספר לו את פחדיי, את השריטות שלי. ושהוא יבין. 

אני סוגרת את הספר בטריקה ומשליכה אותו לקצה המיטה בזעף. נמאס לי לדמיין, כי זה לא יקרה. אותי אי אפשר להבין. אף אחד לא יכול. אפילו החברה שהכי קרובה אליי לא מצליחה. 

אני קמה מהמיטה ונעמדת מול הקיר השמאלי בחדר שלי. תלוי עליו ציור גדול וממוסגר של זאבים. אני נוגעת בזכוכית. אני יודעת למה בחרתי דווקא זאבים. 

זאב הוא יפה, חזק ועוצמתי. 

ולא רק זה. 

זאב הוא לוחם בודד, גם כשהוא בלהקה. זאב תמיד יהיה בודד גם בתוך קבוצה. זאב יהיה בשביל עצמו. 

זה אומר משהו עליי. 

טוב, וגם בגלל שהוא חיה מהממת. 

מתישהו, שיר דואגת סוף סוף לסמס לי.

שיר: מקורה?

אני: סבבה, מה איתך?

אני כזאת שקרנית. התכתבות רגילה לגמרי, כמו שתי ידידות רגילות. היא אומרת שהיא תצא עם חברות עוד מעט. שתהנה לה. 

זה לא שלי אין חברים, יש לי. גם אם לפעמים חושבים שאני קצת מוזרה. אבל אם תבקשו מילדים בכיתה שלי להגדיר אותי הם יגידו שאני מצחיקה מאוד ושיש לי חוש הומור. משום מה, שאני לא עם אנשים, אני לא מרגישה מצחיקה במיוחד. כשאני בתוך הכיתה, כמעט תמיד (כשאין לי סיבה להיות עצבנית) יש לי חיוך על הפנים ובדיחות וההערות מוכנות על הלשון. 

אולי אני פשוט אלך לישון. אולי אני אקום קצת יותר שמחה. 

אבל אני לא ארדם. 

אני נשכבת שוב על המיטה. להתנצל בפניה? או פשוט לבוא מחר ולצחוק עם כולם על זה? 

אני בוחרת במה שאני בוחרת תמיד. 

לצחוק. 

אפילו כשאין סיבה. 

תגידו לי מה דעתכם! :)

הפרק הקודם