הקונדסאים עוברים בזמן

הפרק  מוקדש לכל אלא שנרשמו לפאנפיק: 

Allieson S, anna levy, gagako,ג'יניוויזלי, גפן פוטר וחתול הצ'שר

נקודת מבט- ג’יימס

הלכנו אחרי סבר מאוס הגדול ברחבי הטירה, שהיתה מוכרת אבל באותו הזמן לא מוכרת. הוא לקח אותנו למשרד של הפרופסור דמבלדור, בזה לא היה ספק. היינו במשרד שלו מאות פעמים. "צפרדעי שוקולד." סבר מאוס הגדול אמר. הגענו לדלת וסבר מאוס הגדול התפרץ לחדר,פרופסור דמבלדור היה שם.   

הוא דיבר עם הפרופסור מקגונגל. 

ניראה שהם היו באמצע דיון סוער במיוחד על משהו. ברגע שסבר מאוס הגדול נכנס לחדר שניהם השתתקו: "מה מביא אותך לפה סוורוס?” 

שאל דמבלדור שהפר את הדממה. החלפנו מבטים. לא יכול להיות שזה באמת סבר מאוס המעצבן. מי היה מאמין שהוא יהיה פרופסור בהוגוורטס. סבר מאוס הגדול סימן לנו להכנס כשאמר:"יש פה משהו שכדאי שתראה אלבוס." נכנסנו לחדר  וברגע שפרופסור דמבלדור ראה אותנו הוא נהיה וחיוור: "בשם התחתונים הכחולים של מרלין! לא יכול להיות! מה אתם עושים פה לעזאזל??? איך הגעתם לפה??? אם הארי יראה אותם הוא יחטוף התקף לב.” הוא תקף אותנו בשאלות, את המשפט האחרון הוא מלמל לעצמו אבל בכל זאת שמעתי אותו. ניסיתי לענות לו אבל עדיין הייתי המום מזה שסבר מאוס הוא פרופסור בהוגוורטס.

 בסוף רק שאלתי: "מי זה הארי?" זה המשפט היחיד שהצלחתי להוציא מהפה. "עם מי אתה מדבר?" שאלה הפרופסור מקגונגל שכניראה לא ראתה אותנו בגלל          שפרופסור דמבלדור הסתיר לה אותנו.פרופסור דמבלדור זז קצת והיא ראתה אותנו. ברגע שפרופסור מקגונגל ראתה אותנו היא החווירה ונראתה כאילו ניק כמעט בלי ראש  עבר בתוכה. “מה קורה כאן?” היא הצליחה להגיד.

“מי זה הארי?” חזרתי על השאלה שלי.

“קודם תגידו לי איך הגעתם לכאן ואז אני אענה לכך פוטר.” אמר הפרופסור דמבלדור  שניראה ששב לעשתונותיו. 

“ניראה לי הוגן.” אמר רמוס “טוב, עברנו בזמן 20 שנה קדימה.” רמוס אמר. 

“באיזה שנה אתם בהוגוורטס?” פרופסור דמבלדור שאל

“חמישית.” עניתי. 

“כבר הפכתם לאנימאגים?” שאלה אותנו פרופסור מקגונגל בסקרנות.

“כן. לפני חודשיים בערך.” עניתי באדישות.

“רגע איך אתם יודעים שאנחנו אנימאגים?” שאל סיריוס בחשדנות.

“נכון. לא גילינו לאף אחד כשהפכנו לאנימאגים!” אמרתי

“אפשר לומר שסיריוס אמר לנו.” פרופסור דמבלדור אמר בזמן שסנייפ גיחך. סיריוס התעלם מסנייפ. “אני? לא אמרתי לכם כלום על זה!” ספק אמר ספק צעק סיריוס. הדיוקנאות בחדר המנהל התחילו להתעורר.

“לא כשהפכתם לאנימאגים. אחר כך, הוא היה חייב להגיד לנו.” אמר דמבלדור כשסנייפ מגחך שוב. הפעם סיריוס לא יכל להתעלם.

“משהו מצחיק אותך סבר מאוס?” שאל סיריוס בציניות.

“אתה לא תקרא לי בשם הזה בלק!” אמר סנייפ.

“או שמה?” שאל סיריוס בהתגרות. נהנה להכעיס את סנייפ.

“או ש-“ סבר מאוס התחיל לדבר, אבל דמבלדור קטע אותו. “אתה לא תקרא לסוורוס בשם הזה בלק.” 

“אני לא אקרא לו פרופסור!” אמר סיריוס. אני ורמוס הנהנו בהסכמה.

“אני לא אכריח אתכם לקרוא לסוורוס פרופסור, אבל אתם לא תקראו לו סבר מאוס!”   אמר דמבלדור ואחרי שנייה הוסיף "אתם יכולים לקרוא לו בשמו הפרטי." 

"כן בטח," אמר סיריוס בגיחוך והסתכל עלי.

"בשמו הפרטי?!" שאלתי בתדהמה "אפילו ללילי התחלתי לקרוא בשמה הפרטי רק לפני כמה חודשים!" סיריוס גיחך.

"בסדר. תקראו לו סנייפ." סיכם דמבלדור.

"מה לגבי השאלה שלי?" שאלתי את דמבלדור.

"אני אגיד לך מי זה הארי. אבל קודם תשבו." פרופסור דמבלדור אמר וזימן חמישה כיסאות מרופדים. התיישבנו והקפדנו להתיישב     בכיסאות הכי רחוקים מסנייפ.

“טוב. אז הארי הוא הבן שלך.” דמבלדור הפיל את הפצצה. הייתי המום, וכנראה כולם   ראו את זה כי סנייפ גיחך וסיריוס תפך לי על השכם. סיריוס אמר בסקרנות: "אם ג’יימס  אבא שלו, מי האמא?" רמוס דרך לסירוס על הרגל, סיריוס קפץ ואמר: "מה? זה מתבקש.” הייתי חייב להסכים איתו. 

"האמא היא, לילי." 

"לילי??? לילי אוונס? איך זה יכול להיות??? רק היום בבוקר היא אמרה שהיא שונאת  אותי." אמרתי בתדהמה. רמוס וסיריוס הנהנו, המומים.

"כן פוטר. לילי אוונס." אמרה פרופסור מקגונגל. 

אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה, סיריוס צחק.

"קרניים, רצינו לבדוק מה יהיה בינך לבין אוונס בשנה השביעית שלנו. לא עשרים שנה אחרי!" סיריוס אמר לבסוף כשחיוך מרוח על פניו.

"רציתם מה לעשות???" שאלה פרופסור מקגונגל.

"לעבור בזמן לשנה השביעית שלנו בהוגוורטס כדי לבדוק מה יהיו חיי האהבה של החבר הכי טוב שלנו. למה? יש בעיה?" שאל סיריוס בציניות.

"לא, חוץ מזה שהפרתם בערך עשרים חוקים של בית הספר תוך כדי זה!"

"טכנית עשינו את זה בעבר. מה שלא מקנה לך אפשרות להעניש אותנו, פרופסור." אמר רמוס. פרופסור מקגונגל התפלאה, גם אני התפלאתי. לא ככה הכרתי את רמוס. רמוס הוא אחד שמקשיב בשיעורים ושלא מתחצף למורים. להתחצף למורים  היה התפקיד שלי ושל סיריוס.

"צודק אדון לופין." אמרה פרופסור מקגונגל להפתעתנו הרבה.

"חסר לנו שדולורס תגלה על זה" מלמל פרופסור דמבלדור "יש לי רעיון. אתם יכולים להשאר בנתיים בחדר הנחיצות עד שנוכל להחזיר אתכם לתקופה שלכם. מינרווה, את יכולה ללוות אותם לשם בבקשה?"

"בטח אלבוס." היא ענתה לו.

"רגע, חדר הנחיצות? מה זה חדר הנחיצות?" רמוס שאל. שלושתנו הסתכלנו עליו בסקרנות.

"עוד מעט תראו" ענתה הפרופסור מקגונגל ויצאה מהחדר. החלפנו מבטים. הרגשתי שיש משהו שהם מסתירים מאיתנו משהו. תכננתי לגלות מה זה.

הגענו לקומה השביעית מול שטיח הקיר המתאר את ניסיונו של ברנבס ביש-המזל ללמד טרולים בלט. עברנו במקום הזה מיליון פעמים בעבר ולא ראינו בו כלום, אבל פרופסור מקגונגל ידעה כנראה משהו שאנחנו לא יודעים בגלל שכשהגענו למקום, היא הלכה שלוש פעמים מול הקיר ומלמלה משהו. לא קרה כלום. מקגונגל נראתה מופתעת, אחרי דקה היא התעשתה: "מה השעה?" היא שאלה אותנו.

"אין לי שעון." אמרתי לה בעצבנות.

"שמונה וחצי." רמוס ענה לה.

"מה?!" סיריוס אמר "הגענו בצהריים!"

"כנראה היינו הרבה זמן במשרד של דמבלדור..." רמוס ענה.

"הם בטח עדיין לא סיימו את הפגישה..." מקגונגל מלמלה והתחילה ללכת שוב פעם מול קיר שלוש פעמים כשהיא ממלמלת משהו שלא שמעתי. אחרי שמקגונגל סיימה עם הטקס המוזר הזה הופיעה ידית לדלת. מקגונגל דפקה בדלת.

מקווה שנהנתם!

הפרק הקודם		הפרק הבא