אליס פטרסון, בת זאוס

הלכתי ברחובות ניו יורק, באפר איסט סייד, מנהטן. משום מה ברחוב הזה תמיד קרו דברים מוזרים, ולא חשוב כמה הם קרו- זה מעולם לא הגיע לחדשות. מוזר. במיוחד כמה בתים לידי. הלכתי והלכתי, והייתי מהורהרת. למזלי לא היה לידי אף אחד, כי גם ריחפתי מידי פעם. כן, שמעתם נכון- ריחפתי. אולי מזל שהייתי מהורהרת כל כך, כי ככה לא שמתי לב לשאגות שליוו אותי כל הדרך, או לעובדה שנכנסתי ליער עד שנפלתי בגלל ענף מעצבן. "אחח," מלמלתי ושפשפתי את הרגל. פתאום קלטתי שאני לבד, ביער גדול ואין לי מושג איך לחזור הבייתה, לאמא ולמיטה הנעימה שלי. רעדתי כולי. הסתכלתי על השמיים, והרגשתי חום נעים בבטן מיד. חייכתי קצת, ואז שמעתי שאגה נוספת, וקפצתי. "היי!" שמעתי קול של בן אדם צועק. נשמתי לרווחה. זחלתי לעבר הקול. "יש כאן מישהו?" צעקתי, ושמעתי צעדים. רעדתי שוב. הרגשתי שיש יצור גדול מאחוריי, ולא העזתי להסתכל."איפה את?" הקול צעק שוב. "אני כאן!" עניתי בצעקה, ונתקלתי ברגליים של מישהו. הרמתי את הראש וראיתי שזה מישהו עם שיער בלונדיני וחולצה כתומה, הולך עם עוד מישהו, שנראה בן שלוש עשרה. חייכתי ונעמדתי. הם נרתעו לאחור. "מי את?" הנער עם השיער הבלונדיני שאל. הוא נראה בן ארבע עשרה. "אליס," אמרתי. "את חצוייה, אליס?" הוא שאל וסקר אותי. התבלבלתי. "אני מה?" שאלתי. הם החליפו מבטים, ושמעתי שוב שאגה, וכולנו קפצנו. הנער נשם נשימה עמוקה. "טוב, חייבים לזוז. אני ברנדון, וזה כריס. אם את כאן אז כנראה יש סיבה. בואי" הוא אמר, וגרר אותי ביד. נגררתי אחריו, והסתכלתי אחורה. לא ראיתי כלום. "היער הזה מלא מפלצות," ברנדון אמר לי תוך כדי ריצה. עזבתי לו את היד ורצתי לידו. כריס רץ מצידו השני של ברנדון. פתאום ראיתי גבעה, מה שהיה מוזר כי לפני רגע היינו ביער. התבלבלתי עוד יותר.  "מה קורה פה?" דרשתי לדעת כשברנדון הכריח אותי להתכופף מאחוריי שיח. "מה את יודעת על האלים?" הוא שאל אותי בלחש.

כריס התרומם קצת מעבר לשיח, עם יד אחת בכיס המכנסיים שלו. שתקתי. "האלים היוונים?" שאלתי בלחש, וברנדון הנהן בדיעה מוסחת. גם לו היד הייתה בכיס של המכנסיים. "אני יודעת רק על זאוס," מלמלתי. ברנדון קפא, וכריס נדרך. "תהיו בשקט," הוא התחנן. "מה אתם עושים כאן בכלל?" שאלתי והתכופפתי עוד יותר. "אנחנו מסיירים ביער. כירון מבקש את זה מידי פעם," ברנדון מלמל. "מי מבקש?" דרשתי לדעת. כריס הסתכל עליי. "מה את יודעת על זאוס?" הוא שאל אותי. ניסיתי להיזכר. "שהוא מלך האלים, שאמא שלי התחתנה איתו אבל הוא עזב לאולימפוס-" התחלתי להגיד, אבל ברנדון השתנק. "אמא שלך מה עשתה?" חרחר. כריס צחק עליו. התבלבלתי. "אממ, התחתנה איתו" חזרתי. ברנדון בהה בי המום. כריס סימן לנו להיות בשקט עם אצבע על השפתיים. "יש כאן מישהו, אנחנו לא לבד," הוא אמר בלחישה וכרע על הברכיים עוד יותר. "בואו נזחל למחנה," ברנדון לחש, ועבר לארבע. כריס נשאר מרותק במקום, אבל אני הצטרפתי לברנדון. לא רציתי לדעת מה רדף אחרינו. "כריס!" ברנדון סינן לו בלחישה בהולה, אבל כריס נשאר במקום. "בבקשה בוא, כריס," ברנדון התחנן, וכבר נשמע ממש מבוהל. הלב שלי דפק. "טוב," כריס רטן ובא סוף סוף. זחלנו עד שראינו פסל לבן של אישה באופק, וברנדון עבר לעמידה.  נכנסנו למה שנראה כמו מין מחנה יווני עתיק, אבל חדש בו זמנית. הסתחררתי מזה. "קדימה, בואי לכירון" ברנדון אמר בקול מעוניין, והמעבר היה חד מקול מפוחד וקפצתי. הלכתי אחריו לבניין אדום. היה שם איש בכיסא גלגלים, והוא הסתכל לכיוון של היער כאילו הוא מחכה למישהו.

היה לו זקן אפור, אבל הכיסא גלגלים נראה מוזר. כשהוא ראה שבאנו הוא חייך אלינו. כריס גם הצטרף. "ברנדון! אני שמח שחזרת. איך היה ביער?" הוא שאל.  ברנדון חייך. "היער כרגיל מלא מפלצות, והכל חזר לשגרה. מצאנו גם חצוייה חדשה" הוא אמר, ושמתי לב שהקול שלו רועד. מהתרגשות? מפחד? לא ידעתי. האיש- שכנראה- נקרא- כירון הסתכל עלי, ואז הנהן. "זה בסדר. אתם יכולים ללכת, אני שמח שאתם בריאים." הוא אמר, והסתכל עליי. הם הנהנו והלכו, אבל ברנדון הסתכל עליי במבט מוטרד. הם יצאו, ואני נשארתי לבד עם כירון. הוא חייך אליי. "רוצה תה?" הוא שאל, והצביע על קנקן. "לא תודה," אמרתי בביישנות והתיישבתי מולו. הוא הנהן. "אז, איך קוראים לך?" הוא שאל אותי. "אליס פטרסון." אמרתי. הוא הנהן. "מה את יודעת על האלים?" הוא שאל. נאנחתי. "שאמא שלי התחתנה עם זאוס," מלמלתי. הוא הרים גבה. "היא לא הסתירה את זה ממך?" שאל. "למה שהיא תסתיר?" שאלתי. הוא חייך. "אז את יודעת שאת חצוייה," הוא אמר, והנהנתי. 

		הפרק הבא