אליס פטרסון, בת זאוס

יצאנו מהבניין המרכזי, ואני הייתי מוטרד. "איך אתה מרגיש?" כריס שאל אותי פתאום. מצמצתי. "למה אתה מתכוון?" שאלתי. הוא זז באי נחת. "בגלל הנחש ההוא," הוא מלמל. חייכתי. "זה עבר לי." הרגעתי אותו, והוא מצמץ. "ילדי אפולו הם קוסמים," אמרתי לו, והוא חייך. "אז אני יהיה מכשף," הוא אמר, וצחק. צחקתי איתו.  "הנחש באמת עזר לך לנצח?" שאלתי אותו כשנרגעתי. הוא הנהן, והסתכל עליי מוטרד. "מה?" שאלתי בהתגוננות. "פשוט... כשהיית חולה, אמרת שאני טעות." הוא מלמל. קפאתי. "טעות?" דרשתי לדעת, והוא הנהן לדשא. ניסיתי להיזכר. באמת זכרתי שמלמלתי משהו בזמן ששרפה לי הרגל מכאבים, אבל לא זכרתי מה. "מצטער בכל אופן," אמרתי. הוא הנהן והלך חזרה לביתן אסקלפיוס בצעדים כבדים. נשארתי קפוא במקום, עד שסמנתה באה אליי ושילבה ידיים על המותניים שלי. קפצתי בבהלה. היא צחקה. "היי ברנדון. מרגיש יותר טוב?" היא שאלה אותי, והנהנתי. יצאתי אתמול מהמרפאה. היא חייכה. "מה פספסתי?" שאלתי, והלכנו במחנה. "כלום," היא אמרה.  הסתכלתי עליה. היא מעולם לא נראתה יותר יפה מעכשיו. "אתה יכול כבר להתאמן בהכל, נכון?" היא שאלה אותי, והנהנתי. "אז קדימה. בוא נלך לקיר טיפוס," היא אמרה בשמחה, ועשיתי פרצוף. "אבל אני רק עף למעלה," התלוננתי. היא צחקה. "אז תטפס כמוני," היא אמרה בחיוך. חייכתי. "בעצם, עדיין כואב לי. תראי" אמרתי, והעמדתי פנים שאני צולע וסובל במקום שהנחש הכיש אותי. היא גיחכה. "תנסה לעוף" היא ביקשה, וחייכתי והתרוממתי לאוויר. היא חייכה, לפחות עד שחטפתי אותה. סמנתה צרחה. "תעזוב אותי!" קראה, ונופפה בידיים שלה בפראות. רק החזקתי בה חזק יותר וצחקתי. ואז ראיתי את כירון דוהר אלינו, ואיתו החצוייה החדשה, אליס. מיהרתי לנחות, סמוק כולי. "מה קורה?" התנשפתי, וסימנתי לסמנתה לשתוק. אליס הסתכלה עליי. "זאוס הכיר בה," כירון אמר, ונרתעתי לאחור. סמנתה חייכה לאליס. "ברוכה הבאה," היא אמרה לה, ואליס חייכה בביישנות. "תודה," היא אמרה. כירון בהה באגם, שהיה רגוע סוף סוף. "ברנדון, אתה יכול לעשות לה סיור במחנה ולהביא אותה לביתן אחת?" הוא שאל אותי, והנהנתי. "סמנתה יכולה לעשות איתיי את הסיור?" ביקשתי, וכירון חייך והנהן. חייכתי לאליס וסימנתי לה לבוא. היא באה בלי היסוס. "אז אתה אח שלי," היא אמרה, והנהנתי. "ואת?" היא שאלה את סמנתה, שחייכה. "אני בת אפרודיטה." היא אמרה. אליס הנהנה. הגענו לביתן זאוס, ונכנסנו אליו. אליס נכנסה בפליאה. סמנתה נגעה לי ביד. "מה?" שאלתי אותה. "בת זאוס חדשה הגיעה. זה לא קצת חשוד?" היא שאלה בלחש, ונכנסנו לביתן. משכתי בכתפיים. אליס בחרה לה מיטה. היום היה ה20 באוגוסט, ועוד עשרה ימים שוב ההורים של כולם יבואו. התרגשתי. "היי, אליס. בואי, עכשיו אני יראה לך את המחנה כולו" אמרתי, והיא הנהנה ויצאנו החוצה. עשינו לה סיור בכל המחנה, והיא הכי אהבה את האמפיתיארון. עפנו קצת בשמיים. "את אוהבת מקומות פתוחים, נכון?" שאלתי אותה באוויר, והיא חייכה. "כן, אני לא סובלת מקומות סגורים וקטנים" היא אמרה ועשתה פרצוף. חייכתי. "את כמוני." אמרתי, ונחתנו. סמנתה חייכה.  "זאוס הכיר בך?" היא שאלה את אליס, שהנהנה. "כן. היה לי ברק קטן מעל הראש והוא הסתובב מהר כזה" היא אמרה, וסובבה את האצבע כדי להדגים. חייכתי. "גם בי הכירו ככה" אמרתי. אליס חייכה. 

"אמא שלך לא הסתירה ממך את זה שאת חצוייה?" סמנתה שאלה אותה, וקימטה את המצח. אליס הנידה בראשה. עשיתי פרצוף. "מה הבעיה בזה?" אליס רטנה. סמנתה נאנחה. "כי לחצויים כמוך יש ריח מאוד חזק. הם מריחים אותנו, המפלצות. במיוחד ילדים של שלושת הגדולים- שהם האדס זאוס ופוסידון, להם יש את הריח הכי חזק, שלא לדבר על ילדי זאוס." היא הסבירה, ואליס פערה את הפה. "וזה נס שאת בחיים בכלל." הוספתי לה. היא נהייתה מודאגת. 

הפרק הקודם		הפרק הבא