עלייתו של המת

והנה עוד פרק! אני ממש שמחה שאתם מגיבים^^

"לדבר איתו? למה?" שאל תומס.

"אנחנו לא מבינים איך הוא חזר ומה הוא רוצה, אז אנחנו רוצים לשאול אותו".

"מה אם הוא ינסה לתקוף?"

"ניקח את השרביט שלך, כדי להיות בטוחים."

הדבר לא נשמע טוב לתומס, מה אם הוא ייפגע במישהו שוב? מה אם יקרה משהו?

"תומס"

זה היה קולו של אלבוס, שקט וצרוד. תומס הביט באלבוס.

"אל תדאג, אני מאמין בך."

תומס שמח לשמוע את זה. הוא קם ונתן את השרביט לפרופסור. הוא עדיין רעד והיה עייף, אבל הוא היה מוכן. פרופסור מקגונגל התרחקה וקראה למר פוטר.

הפעם תומס היה מוכן לשמיעה המעומעמת ולראייה המטושטשת , אבל למרות זאת הוא ראה ושמע מצוין, אבל רק את מה שרצה לשמוע. הארי התקרב אליו ועמד מולו. נראה שצלקתו אדמומית במקצת.

"שלום, טום." אמר בקול נמוך מהרגיל.

תומס, או יותר נכון וולדמורט, בחן את פרצופו של הארי והבחין במגוון צלקות על פניו. הוא הרגיש כעס נוראי כלפי האדם.

"הארי פוטר, שוב נפגשים. התבגרת." המילים יצאו מהפה של תומס, אך אלו לא היו מילותיו. הוא הרגיש כמו כלי חלול שמדברים דרכו.

"עברו 21 שנים מאז, הרבה השתנה. אבל.. איך חזרת,טום?"

טום, אני שונא את השם הזה כל כך.

"אני לא טום יותר,הארי פוטר, אני בטוח שאתה מודע לזה."

"אני לא מפחד ממך, אני לא צריך לעשות כרצונך."

"באמת? דווקא נראית לי מאוד מפוחד קודם."

עיניו של הארי התרחבו, תומס הבחין ברעידות בשפתיו, והבין שגם להארי פוטר יש פחדים,למרות שהוא מנסה להסתיר אותם. השקיות הסגולות מתחת לעיניו הראו שלקח לו זמן להתאושש אחרי המלחמה, ושעבר הרבה בחייו למרות גילו הצעיר. הארי כחכח בגרונו והמשיך לדבר.

" זה לא משנה, אם כבר, זה קצת משעשע שאתה שונא את שמך אבל נמצא אצל אדם שהשם שלו כל כך דומה."

"לא אכפת לי, בשבילי הוא לא יותר מבובה."

בובה. הוא רק בובה. ככה הוא הרגיש באותו רגע. הוא רצה לבכות ולהילחם, אבל השתעל במקום זה וניסה להירגע.

"רק עוד קצת, תומס, בבקשה אל תוותר". אמר אלבוס.

"הייתי שמח לבחור מישהו אחר, שיהיה פחות נמושה."

"לפחות הוא מראה רגשות," אמר הארי, מרגיע בכך את תומס," ובאמת, איך חזרת?"

"אני לא בטוח בעצמי, עמדו בפני אז שתי אפשרויות- להמשיך הלאה או לחזור כרוח. לא התעניינתי בשתיהן, אז נשארתי במקום, מחפש דרך אחרת. הרבה זמן פשוט עמדתי, חסר מעשה, ופתאום מצאתי את עצמי בגוף הזה."

מר פוטר נראה מבולבל, אך נאנח מייאוש.

"אני מניח שיש דברים שאי אפשר להסביר."

זה הפתיע את תומס, כי וולדמורט אמר דבר מאוד דומה.

"אבל.. למה חזרת?"

"כדי לנצח. כדי להראות שזה לא נגמר. כדי לגבור על המוות."

"אבל זה לא משנה שחזרת, אוכלי המוות התפרקו, לא נותר איש שנאמן לך."

"אני יכול ליצור מאמינים, ובכל מקרה, אני לא צריך מאמינים."

וולדמורט, בלי להזיז שריר, הצליח לזמן אליו את שרביטו של תומס. הוא הרים את ידו וכיוון לעבר הארי במהירות.

"אבדה-".

"אקספליארמוס!"

השרביט עף מידו של תומס, נוחת על הרצפה. מקגונגל מיהרה להרים אותו.

"אני רואה שיש דברים שלא משתנים."

"אני לא אתן לך לנצח, גם לא הפעם". אמר הארי במבט נוקב.

"אל תדאג, הארי פוטר, כבר ניצחתי."

השליטה בגופו חזרה לתומס, ראייתו הפכה שחורה, והוא התמוטט בתשישות.

הפרק הקודם		הפרק הבא