עלייתו של המת

ותודה ל-yes. שהגיבה. אשמח כמובן לאוד תגובות~

גופו של תומס רעד עוד יותר. הוא רצה לקום, לדבר ולהפחיד עד אימה, אבל תומס התנגד. הוא רצה לבכות ולצרוח, אך הוא לא הצליח. כל האולם שתק והביט בו, מחכה שיעשה משהו. תומס רק ישב, לא שומע כמעט דבר ורואה במעומעם, מקווה שהסיוט ייגמר.

"מר נוק," פרופסור מקגונגל אמרה בקול שקט, שתומס כמעט לא שמע אותו,"בוא איתי בבקשה."

תומס קם ברעד, הולך לכיוון הפרופסור. הוא היה רחוק ממר פוטר סנטימטרים ספורים. מר פוטר עמד בנוקשות ונעץ בו מבט של חיה כלואה, ואולי.. בהלה? תומס לא היה מאמין שהארי פוטר יכול לפחד, אבל הוא ראה זאת במו עיניו. אלבוס עמד לצד אביו, וכשתומס ראה את הבעת פניו, הוא התמלא ביגון. הוא הלך אחרי מקגונגל, מלווה במבטי האנשים, ושניהם עברו לחדר צדדי. אחריהם יצאו אלבוס ואביו. פרופסור מקגונגל אביו של אלבוס הלכו לחדר צדדי לדבר. אלבוס הלך אחריהם והשאיר את תומס לבד.

ראייתו ושמיעתו של תומס חזרו אליו, הוא התיישב על הרצפה בחוזקה ובמהירות והתחיל לבכות.

כל הכאב שנאגר בו, כל הצער והמחשבות שהיו לו, יצאו החוצה בבכי תמרורים.

נו באמת, אני לא מאמין שנתקעתי עם בכיין.

עד עכשיו תומס חשב שהמחשבות הפסיקו, אבל הם שוב חזרו.

אל תדאג, אני נשאר. הרי אני חלק ממך.

מי אתה? מה אתה רוצה ממני?

עוד לא קלטת? רואים שגדלת בבית מוגלגים. אני הוא וולדמורט.

וולדמורט.

תומס חזר על השם בראשו, לא מאמין למה ששמע. מחשבות של רוצח הסתובבו בראשו.

אם אתה קורא לי רוצח, תצטרך לקרוא להארי פוטר רוצח. אי אפשר לדעת כמה אנשים הוא הרג כחלק מעבודתו, אבל הוא עדייו גיבור. למה? כי הוא הילד שנשאר בחיים, כי הוא נלחם במי שחושבים שהוא רשע.

ואתה לא רשע? לא ניסית להרוס דברים?

תלוי את מי תשאל. אם תשאל אותי אני פשוט רציתי לשפר דברים.

לא. הוא לא הסכים. וולדמורט היה רשע, הוא הרג אנשים. אולי הוא רצה לשפר דברים אבל לא בדרך הנכונה.

תומס החזיק בראשו בשתי ידיו, מנסה להבין איך זה קרה לו.

יש דברים שקשה להסביר.

ברגע זה הוא התחיל לכעוס, על עצמו ועל האדם שנכנס לראשו. וולדמורט ריסק את כל מה שהכיר בעצמו, את כל מה שהוא למד בהוגוורטס. פתאום הוא הבין איך זה מרגיש לחיות בצל מלחמה.

אלבוס חזר לחדר והתיישב לצד תומס.

הוא דומה כל כך לאביו שזה מפתיע. אני מניח שזו ברכה, אבל זו קללה הרבה יותר.

אלבוס הביט ברגליו, מנסה לא לפגוש בעיניו של תומס.

"אני מצטער, אלבוס."

אלבוס נראה מופתע והביט בתומס.

"הפחדתי אותך, פגעתי באבא שלך ו.." רציתי להרוג אותו.

אתה לא צריך להצטער, תהיה גאה במעשים שלך.

אולי תסתום כבר? גרמת לכולם לפחד.

אנשים מפוחדים הם קלים לתמרון.

" תשמע, תומס, בהתחלה באמת הייתי מפוחד. חבר הכי טוב שלי פתאום הפך למישהו אטום, לוולדמורט. העיניים שלך.. הן היו אדומות, והיו לך אישונים מוארכים. פחדתי, כי זה לא תומס שהכרתי. כשהתיישבת הבנתי שזה לא היית אתה, שמישהו אחר פגע באבא שלי. משהו קורה לך, תומס, משהו שלאף אחד לא קרה, אבל אתה לא חייב להיות מול זה לבד."

זה מה שהם תמיד אומרים, ואז הם נוטשים אותך כשאתה נפגע.

תומס התחיל להקשיב לקולות. למרות שהתנגד לכל מה שוולדמורט אמר, תת המודע שלו התחיל לקבל את המחשבות. הוא הניד את ראשו בניסיון לסלק את המחשבות, אבל הן נשארו.

אלבוס כנראה פירש את זה כתגובה למה שאמר.

" תומס, אני אומר את האמת. אני כאן ואני עוד אשאר."

תומס הסתכל בעיניו של אלבוס.
"אתה מבטיח?"

אלבוס חייך חיוך פשוט.

"כן, אני מבטיח".

בוא נראה עד כמה הוא יקיים את ההבטחה.

פרופסור מקגונגל נכנסה גם לחדר, מסתכלת על תומס.

"מר נוק, אני צריכה לבקש ממך דבר שיכול להכאיב לך."

תומס הנהן, תוהה מה היא רוצה.

"אני רוצה שתיתן לאתה-יודע-מי לדבר איתנו".

הפרק הקודם		הפרק הבא