יציאה להוגסמיד

קייטי צחקה עם שאר משפחתה מבדיחה שנונה שסיפר אביה. זה היה ערב קריר מעט, ומרגש.

כל ארבעת אחיה כבר למדו עם הוגוורטס, חלקם עם הילדים של חבר של אבא, ג'יימס ואלבוס. אני אהיה בשכבה עם לילי.

היא חמודה, המשפחות שלנו נפגשות מידי פעם.

אני הקטנה במשפחה, מצד אחד מפונקת מצד שני עם מטלות מתווספות משנה לשנה, כשאחד מאחיי או אחייותי הולכים להוגוורטס.

מחר אבא יחזור לעבוד כמעט כל שעות ונראה אותו בלילות, בשבתות וחגים.

אבל לא כמו השנים שעברו, שלא ראיתי את אחים שלי במשך שבוע שבועיים כל פעם, אני אצטרף אליהם.

לראשונה-אני בת 11, ואני אלמד אצל אבא תורת הצמחים ואפגוש את אחיי בין השיעורים!

אני מתרגשת. אני אוהבת את הערב הזה הכי מכל השנה. כולם שמחים במעין אוירת פרידה שמחה. תחילת שנת לימודים.

אחותי הגדולה, ג'יין, כבר סיימה את הוגוורטס ויצאה ללמוד באוניברסיטה של מוגלגים כחלק מחקר על שיטות למידה שונות, התפתחות בתחום המדע.

אמא ישבה שם צוחקת בעונג, ואז שאלה את השאלה שעולה כל שנה, האם ליסוע ברכבת או רק להיפגש עם התלמידים בלילה בתחנת רכבת של הוגסמיד.

"אוו, קייטיל'ה, הוגוורטס!" קוראת אחותי ג'יין.

אני מחייכת ונותנת לאחים שלי להתווכח על הנושא.

אבא שולח אל אמא מבט ואומר, "קייטי חייבת את החוויה של הרכבת. השנה קייטי תיסע ברכבת ומי שארוצה ייצטרף".

סו, האח השני אחרי ג'יין, בן 17, אומר שהוא רוצה לנצל את שנתו האחרונה עד תומה ולכן ייצטרף אליי. והוא מוסיף כמובן שהוא צריך לשמור עליי. אני מגכחת. אבל גאה.

מאיה לא תלך ברכבת, היא בת חמש עשרה, ולופ יהיה עם מאיה.

אני כל שנה צופה מהצד בויכוח החוזר, וכל שנה כל אחיי משנים את דעותיהם.

"אני כבר לא בהוגוורטס" קוראת ג'יין בחיוך.

"אבל את באונסביטה, שאת צריכה לקום ממש מוקדם ולהמנע מקסמים" אומר לופ (ע"ש לופין).

"אונברסיטה" מתקנת אותו ג'יין בגלגול עיניים.

"היא אפילו לומדת על צמחים רגילים של מוגלגים!" אומר אבא בהתלהבות.

"ועל בישולים מגניבים בשבילנו!" אומרת אמא.

"חנונית" אני מוסיפה. כולם צוחקים. וכולם הכי אוהבים אותי כי אני הילדה הקטנה והמתוקה של המשפחה.

אחרי הארוחה כל אחד הולך לחדר ומסדר אותו, מארגן תיק ודברים לחדרים בהוגוורטס.

אני כבר מקולחת לפני כולם, והולכת לישון בתשע, שלא אהיה עייפה. האחים האחרים יכולים ללכת לישון מתי שהם רוצים.

אבא נכנס לחדר שלי ושל לופ, אני לבד בחדר מלבד אבא. הוא מתיישב לידי ומעביר יד בשערי הרטוב. "יפה שלי אל תעזבי אותנו".

"אני דווקא אראה אותך יותר מאשר את אמא!"

"כן, אבל אני אתגעגע אלייך, את יודעת? אל תפשלי בתורת הצמחים!" הוא אומר ונושק לי ללילה טוב.

אמא נכנסת ובידה תמונה של כל המשפחה. "שלא תשכחי אותנו כשאתם יוצאים להוגסמיד!" היא קוראת ודוחפת את התמונה לתוך המזוודה.

"אמא," אני לוחשת. 

"כן מתוקה" היא מתיישבת לצידי.

החדר חשוך ורק מנורת הלילה מאירה את החדר.

"מה אם אני לא..אני לא אהיה שייכת לאף בית?" אני מגלה את הטורד אותי.

"מתוקה! קייטוש, זה לא עובד ככה. את הבן אדם שנראה לי שאת מתאימה לכל הבתים ככה שהמצנפת לא תדע מה לעשות עם עצמה. את אמיצה, את תמיד שואפת להגיע למקומות, טובת לב באופן לא רגיל אל אחייך, וחכמה שזה מעצבן שאת ככה קולטת" הלב שלי מתחמם, אני נהנת לשמוע את אמא אומרת את זה אבל אני עדיין דואגת. הקור חודר את החלון, אמא נעמדה וסגרה אותו והדליקה אש באח.

"את יודעת שיהיה לי קשה בלעדייך, את כמו יד ימין שלי, אני לא יודעת איך אסתדר" היא אומרת ומלטפת אותי ברכות. היא מקריאה מהזיכרון את הסיפור האהוב עליי שכתבה פעם על ילדיי משפחת לונגבוטם (עלינו!) בהרים, מבוסס על סיפור אמיתי.

אני עוצמת עיניים ומקשיבה לקול הצלול שמתאר את התחושות הכיף והפחד, יחד עם הסיפור מתחברות לי חלקי זיכרון מאותו המקרה. חלקי הזיכרון הופכים לחלום.

		הפרק הבא