יציאה להוגסמיד

בנסיעה אנחנו מדברים, על הבתים, אני מבקשת שיתאר לי אך הוא מחייך בערמומיות ואומר שאגלה בעצמי.

אחר כך הוא נרדם. אני יוצאת מהתא, מחפשת את סו.

"בו!" ידיים תופסות אותי וגוררות אותי לתא צדדי. אני נאבקת ומדגדגת את סו.

"חצוף!" אני מתפתלת בצחוק בין זרועותיו.

"שש, כל החבר'ה שלי ישנים, בואי נלך לתא שלך"

"אבל אלכס ישן שם"

"מי זה אלכס?"

"מישהו שפגשתי, הוא שנה שלישית, מוזר כזה, תמיד כזה שואל דברים שהוא כבר מכיר את התשובה, אבל נחמד".

"לופ אף פעם לא הזכיר אותו!"

"בטח בבתים שונים" אני אומרת.

"לא אכפת לי, בואי נלך"

אנחנו הולכים לתא שלי, ואלכס ישן שם בשקט.

"מעולם לא ראיתי אותו" הוא לוחש לי. אני מרימה גבה.

"אבל אמרת שאתה מכיר את כל התלמידים, לא?"

"אותו מעולם לא ראיתי" הוא חוזר בחשדנות.

האישה עם הממתקים מגיעה. אנחנו קונים ביחד, וסו משאיר חלק לחבריו.

"את תהיי בסלית'רין!"

"אל תהיה לי לופ!"

"את סלית'רנית!"

"מציק!" אני מנסה לדגדג אותו אבל הוא מחזיק את שתי הידיים שלי ביד אחת, לא משחרר.

אני נאבקת, ואחרי כמה דקות משתחררת.

"אתה יכול לזמן לי כרית?" 

"אני יכול לזמן הכל"

"אז תזמן"

"אני בן שבע עשרה!" הוא טופח על חזו בגאוה ומזמן לי כרית.

"טוב בשבילך?"

"מצוין! עכשיו עוף לחברים המסריחים שלך!"

"היי, התקלחנו כולנו לפני שבוע"

"מגעיל"

"סתם, ביי, ניפגש במיון!"

אלכס נפרד ממני, והצטרף לתלמידי השנה השלישית, הייתי צריכה לדחוף אותו.

"האגריד!" רצתי וחיבקתי את האגריד שקרא לכל התלמידי שנה ראשונה. עמדנו במרחק 15 דקות מהבית שלנו. בתחנת רכבת של הוגסמיד, תמיד יש שלט עם מס' אנשים בעייירה, וכשמאיה היתה בת 6 והיא למדה לכתוב היא הוסיפה מתחת 5 ילדים, בשבילנו.

"קייטי!" הוא טפח לה על הגב והוביל את הילדים אל הסירות.

בחנתי את התגובות של הילדים כשראו את הוגוורטס, חלק הלם, חלק השתאות ופליאה. תמיד כשהיינו שטים פה בקיץ הייתי רואה את הוגוורטס.

נכנסנו לאולם הגדול. טיפה פחדתי. מצאתי את מאיה, לופ וסו ליד שולחן גריפנדור.

התחלתי להאדים מלחץ.

הקריאו שמות. לא ממש שמעתי.

שמעתי לפתע קייטי לונגבוטם.

רצתי אל השרפרף.

היא מלמלה המון בתוך הראש שלי. ופתאום שמעתי גריפנדור.

קפצתי משמחה וכמעט שכחתי להוריד את המצנפת.

רצתי אל לופ, חיבקתי אותו, העפתי מבט אל שולחן המורים, וראיתי את אצבעו הזקורה של אבי.

פתאום לילי פוטר התיישבה לידי.

"היי!" חיבקתי אותה. היא הייתה בערך החברה היחידה שלי חוץ מהמשפחה, פשוט לא יצא לי להכיר ילדים, אנחנו הילדים היחידים בהוגסמיד, ואנחנו חברים של הפוטרים (וגם וויזלי).

"היי!" היא חיבקה חזרה, מחייכת בהתרגשות לכל המשפחה שלה שבשולחן.

הוגו גם מצטרף אלינו. מגניב.

הארוחה היתה מדהימה.

"תקשיבו, יש אחד מוזר כזה מהשנה השלישית, חתיך!"

"קייטי, האם אני מנחשת נכון?" 

"לאלא, סתם מוזר מבולבל תמיד לא בטוח בעצמו כזה"

"קייטי, באיזה שנה הוא שוב?"

"שלישית"

"לילי שכחי מזה שהם ביחד"

"אנחנוקטנים!!" אני כמעט נחנקת כשאני אומרת את זה. השיחה ממשיכה ואנחנו ממשיכים אל המחר, יום הלימודים הראשון.

סליחה ממש, זה היה פרק ממש משעמם, אבל זה הכנה למה שיהיה, הוא ממש הכרחי, הבא יהיה הרבה יותר מעניין.

ותודה למשקפופרית, המנויה והמגיבה!

הפרק הקודם