אליסיום

פרק 1

ניקו

- - - - -

ניקו הביט מבעד חלון הביתן החשוך. הוא סרק את המדשאות. את הביתנים. את רחבת

האוכל. איפה הוא? ניקו הרגיש טפיחה קלה על הכתף. 

הוא הסתובב בבהלה, ידיו על חרב המתכת הסטיגאית השחורה שלו. 

הוא הסתובב למראה החיוך השובב של חברו, העיניים הכחולות שלו מנצנצות בעליזות 

מתחת לשיערו הבלונדיני. "שלום, ניקו." ציחקק.

"הו, וויל.." נאנח ניקו. "קדימה, ניקו! המירוץ בשלוש רגליים כמעט מתחיל." חייך וויל

כשמשך בידו של ניקו בדרכם אל מחוץ לבקתה. 

צ´ארלי הסביר על המבוך בזמן שוויל וניקו השחילו את הטבעות על רגליהם. הטבעות התחברו 

מיד בשרשרת. "אתה נראה טוב עם טבעת מתכת על הרגל שלך." ציחקק וויל. ניקו גלגל 

עיניים. "מזלך שאתה חמוד." הרצפה התבקעה תחת רגליהם והם נפלו פנימה. 

ניקו לא הצליח לראות כלום. לא היה טעם להוציא את החרב שלו, היא רק תמשוך את 

החשכה. "מה התוכנית?" שאל וויל, מתנקה מהאבק של המבוך העתיק. "למצוא אור." ענה 

ניקו, מציין את הברור מאליו. "הנה שם." הצביע וויל על אור מעומעם במסדרון הסמוך.

השניים התקדמו בקושי בהמשך המסדרון. כשהם הגיעו, ניקו הרגיש במשהו מוזר

בהמשך המסדרון. "עצור!" קרא ניקו, רגע לפני שוויל נפל לתהום עמוקה. "איך נעבור

את זה?" שאל וויל. ניקו באמת לא ידע. אם הייזל הייתה פה.. חשב לעצמו. אם הייזל

הייתה כאן.. רגע, גם אני בן האדס. פלוטו, אותו דבר. המעמקים עומדים לרצונותיי.

ניקו עצם את עיניו והתרכז.

הוא חשב על ביאנקה; על הטיול שלהם בונציה כשהוא היה קטן. הוא חשב על הייזל;

כשפגש אותה לראשונה. הוא חשב על אבא שלו; כשהראה לו את מחנה יופיטר בפעם

הראשונה. אבל הוא חשב בעיקר על וויל; על הפעם הזאת שהוא התאהב בו, ממש לא

מזמן. מתחתיו, האדמה נהפכה לישרה, בלי שום בור מפריע בדרך.

		הפרק הבא