צרחות מעולם אחר

דלת תא נפתחה והאישה נכנסה. היא הייתה יכולה להרגיש את מזג האוויר מתקרר בהשפעת הסוהרסנים, אפילו עם כשפי הגנה מסביבה.
"טוב, לפחות הם לא תוקפים אותי עם זיכרונות," היא חשבה לעצמה. היא לא הייתה יכולה לחיות מחדש את אותם הרגעים הנוראים בחייה פעם נוספת: מות הוריה בידי ההתקפות המזדמנות של וולדמורט נגד מוגלגים, רון אהבת חייה, ועוד אינספור אחרים שמתו - חלק במלחמה וחלק מחוצה לה. היא ניערה את הזיכרונות והסתכלה על האדם שמולה. 
הוא היה כבר כלום מלבד עצמות וייבב בפינה בתחינה שהסוהרסנים יפסיקו להשפיע עליו. היא שנאה את עצמה על כך שהיא ריחמה עליו והיא שנאה את עצמה על כך שרצתה לחנוק את החיים ממנו באותו זמן. היא לא הייתה יכולה לשכוח את החברות שהם יצרו בבית הספר, איך הוא ורון הצילו אותה מהטרול. היא לעולם לא תוכל לשכוח את ההרפתקאות שהיו להם ביחד, אך היא גם לא תוכל לשכוח את מה שהוא הפך אליו אחרי המלחמה.

כשהרמיוני באה לבקר את הארי, היא מצאה דירה לא מסודרת. מה שהיה אמור להפתיע אדם נורמלי לא הפתיע את הרמיוני. הארי עמד על קצה גבול השפיות מאז הקרב על הוגוורטס, ואוכלי המוות שהשתחררו בכל משפט לא עזרו לו במיוחד. אפילו בתור שרת הקסמים היא הייתה חסרת אונים אל מול טהורי הדם, במיוחד משום שכל ההשפעה שהייתה לה אחרי המלחמה נעלמה.
"אני אהרוג את כולם, הרמיוני," הוא אמר והיא לא יכולה להאשים אותו כמובן. אבל בכל זאת, המבט על פניו של הארי הזכירו לה את הפנים שהיו לו אחרי שהוא איבד את סיריוס לבלטריקס. המבט של אדם שמסוגל להטיל קרושיאטוס.
"אתה לא, הארי. הם יכריזו עליך כעל אדון אופל. לא אכפת להם מאיתנו יותר, ממה שעשינו כדי להציל אותם. אפילו אני לא אוכל לעצור אותם אם הם יסמנו אותך כמטרה."
"לא אכפת לי מהדעה שלהם עליי!" הארי צעק בעוד הוא צועד אל הדלת, "אני אהרוג את כולם, כל אחד מהם, הרמיוני. לא אכפת לי אם את איתי בזה או לא. אני אקבל נקמה נגדם, על כל אדם חף מפשע שהם הרגו."
הרמיוני נאנחה ולא עצרה אותו. חלק ממנה רצה להצטרף אליו כרגע.

היא לא ניסתה לעצור אותו בתחילה. הוא הרג רק את אלה שהיו בוודאות אוכלי מוות, ולא היה לה אכפת מזה. 
הו, כמה היא מייחלת עכשיו, שהיא הייתה מנסה לעצור אותו, לפני שהוא נהיה אפילו משוגע עוד יותר, לפני שהוא תקף קוסמים ומכשפות רק כי היו חשודים...

"הארי, אתה צריך לעצור!" הרמיוני הייתה על סף בכי, והארי רק התחיל לצחוק.
"לעצור? הרמיוני, את יודעת שאני לא יכול לעצור. אני אהרוג את כולם, אני הבטחתי."
"ההילאים יסמנו אותך! הם יהרגו אותך, הארי!"
"אני כבר מת, הרמיוני."

זה היה הרגע שבו הייתה לה הזדמנות לעצור את הכל. זה היה הרגע שבו היה עליה להגיד להילאים איפה הארי התחבא. זה היה הרגע שבו היא הייתה מסוגלת לעצור את מותם של ההילאים שניסו לתפוס אותו. זה היה הרגע שבו היא הייתה יכולה לעצור את המוות של רון. רון שלה.

"היכנסי."
סוזן בונז נכנסה אל הלשכה שלה עם מבט של מישהו שכואב לו מאוד.
היא נאנחה והחלה לדבר.
"גבירתי השרה, תפסנו אותו," היא אמרה והרמיוני חייכה בהקלה. זאת תהיה ההזדמנות שלה לנסות לגאול את הארי ולהשתמש בקמצוץ האחרון של השפעה כלשהי כדי לעזור לו. מה שסוזן אמרה לאחר מכן הרס אותה ואת החברות שלה.
"בעלך רון וויזלי מת במארב, הרמיוני. זו הייתה תאונה, אני מצטערת."
ובאותו הרגע היא החלה לשנוא את הארי פוטר בכל ליבה.
צרחותיה נשמעו בכל משרד הקסמים.

		הפרק הבא