Who Am I

טוב אז הייתי ממש משועממת בשיעור היום והכנתי פרק במחברת של ארבע עמודים. הפרק הזה קצר כי הפרק הבא ממש ארוך. וגם חוץ מזה, שיניתי סגנון כתיבה. אז תגידו לי אם זה כתוב יפה ואם זה מתאים לי או לא. אשמח לתגובות בונות ^^

ג'יימס

ידעתי שהעניין לא ימצא חן בעיני רובין, אבל זה המקום היחיד שהיה לנו לאן ללכת אליו.

אולי רובין לא זוכרת, אבל למדנו ביחד באותו בית ה'ספר ואפשר להגיד שלא היינו החברים הכי טובים... באותה תקופה לרובין לא היו חברות בכלל וכשהיינו עושים לה תעלול או משפילים אותה כולם עזרו בזה.

יום אחד, החלטתי שכדאי שאדע איפה היא גרה. כדאי לעשות לה תעלולים, כמובן.

עקבתי אחריה לבית שלה אחרי סיום יום הלימודים.

הסתכלתי מהחלון הצדדי כך שלא היו יכולים לראות אותי, חהקשבתי למה שקורה והסתכלתי.

גבר בן שלושים וחמש בעל שיער חום ועיניים חומות עמד שם, ליד רובין.

היא בכתה, ולא הבנתי למה. היא אף פעם לא בוכה גם כשהיינו משפילים אותה.

והיינו אז בני חמש.

הגבר הרביץ לה, והיא המשיכה לבכות.

באותו הרגע הבנתי למה היא כל הזמן מתרחקת. היא לא רוצה שיכאיבו לה יותר גם בבית ספר.

ובאותו היום היא ברחה.

רובין הביטה בי בהפתעה ואז המבט שעל פניה הפך לכועס.

"למה הבאת אותי לכאן?" סיננה מבעד לשיניים חשוקות.

"אני באמת מצטער, רובין." אמרתי וחייכתי.

זה היה כיף לראות את רובין כועסת.

"כירון נתן לנו הוראה ברורה. אסור לנו לחזור למחנה מהרגע שהתחלנו את מסע החיפושים עד סיומו." גיחכתי לעצמי וכשראיתי את מבטה של רובין חיוכי נמחק לגמרי, ולא נותר לו זכר.

"אני צריכה לדבר איתך. כולנו. שיחת חצויים." היא אמרה והנהנתי.

מיד לאחר שקראתי לכולם לבוא לחדר, התיישבנו על המיטה או על הרצפה, איפה שהיה מקום בלי שהתרענו לרובין.

אני התיישבתי על המיטה שלה, גופי שעון על עמוד העץ המחובר לקצה.

רובין התחילה לדבר ופנתה אליי. "אני זוכרת, ג'יימס. אני זוכרת שלמדנו ביחד כשהיינו בני חמש. אבל איך ידעת שאני לא באמת רוצה להיות כאן?" היא שאלה ברצינות.

היא ידעה לקרוא אותי. היא ידעה מה אני מרגיש ואם אני באמת רוצה לעשות משהו או לא. היא מיוחדת. ואני יודע את זה.

"ראיתי את זה פעם אחת." אמרתי ולא פירטתי. היא הנהנה ונאנחה ונשכבה על המיטה.

"יוצאים היום?" היא שאלה והנהנתי. ידעתי שהיא רק רוצה להתרחק מפה.

היא קמה מהמיטה שלה, ונראתה מוכנה ולא עייפה.

"בוא, צריך ללכת." היא חייכה.

"תמיד." אמרתי.

רובין

רגע לפני שאנחנו יוצאים ג'יימס מחבק אותי.

"תיזהרי," הוא לוחש לאוזני והולך לדבר עם הבנים.

אני מסמיקה. 'מה קרה פה כרגע?' אני שואלת את עצמי.

ג'סיקה עוזבת את שיחתן של סקרלט ואמה ומתקרבת אליי, חיוך נסוך על פניה.

"אז הוא גם מחבב אותך, אה?" היא שואלת, כיאות לבת אפרודיטה. זה הכי מתאים לה לשאול שאלה כזו.

"מה...? הוא... הוא מחבב אותי...?" אני מאדימה ומשפילה את מבטי. ג'סיקה מחייכת וצוחקת.

"רגע... איך ידעת שאני או - מחבבת אותו?" אני שואלץ, מעכלת את הגילוי של ג'סיקה ומה שאמרה.

"רואים את זה עלייך. וחוץ מזה, אני בת אפרודיטה, אם שכחת." היא מחייכת ואני מגחכת.

אני מביטה בעיניה הירוקות כמו הדשא. על פניה יש הרבה נמשים, כמו תמיד. שיערה החום הגולש מסתיר את עינה הימנית והיא מזיזה קווצת שיער אל מאחורי אוזנה הימנית ומביטה בעיניי. אני מביטה בה, מחכה שהיא תגיד עוד משהו. היא רואה את מבט המודאג ומניחה את ידה על כתפי הימנית.

"אל תדאגי. תני לזה לקרות ברגע הנכון. אלכס אמר לי שג'יימס אמר לו שהוא מחבב מישהי," היא חייכה חיוך קונדסי שהעיד שהיא יודעת את מי ג'יימס מחבב, אבל היא לא אמרה לי מי זו. "אני בטוחה שזו את. וגם אם לא, הכל יהיה בסדר. באמת." היא מחבקת אותי.

"תודה. את באמת החברה הכי טובה שלי." אני מחבקת אותה חזרה ומחייכת. "יש לנו מסע חיפושים להשלים.

ג'יימס

ידעתי שהעניין לא ימצא חן בעיני רובין, אבל זה המקום היחיד שהיה לנו לאן ללכת אליו.

אולי רובין לא זוכרת, אבל למדנו ביחד באותו בית ה'ספר ואפשר להגיד שלא היינו החברים הכי טובים... באותה תקופה לרובין לא היו חברות בכלל וכשהיינו עושים לה תעלול או משפילים אותה כולם עזרו בזה.

יום אחד, החלטתי שכדאי שאדע איפה היא גרה. כדאי לעשות לה תעלולים, כמובן.

עקבתי אחריה לבית שלה אחרי סיום יום הלימודים.

הסתכלתי מהחלון הצדדי כך שלא היו יכולים לראות אותי, חהקשבתי למה שקורה והסתכלתי.

גבר בן שלושים וחמש בעל שיער חום ועיניים חומות עמד שם, ליד רובין.

היא בכתה, ולא הבנתי למה. היא אף פעם לא בוכה גם כשהיינו משפילים אותה.

והיינו אז בני חמש.

הגבר הרביץ לה, והיא המשיכה לבכות.

באותו הרגע הבנתי למה היא כל הזמן מתרחקת. היא לא רוצה שיכאיבו לה יותר גם בבית ספר.

ובאותו היום היא ברחה.

רובין הביטה בי בהפתעה ואז המבט שעל פניה הפך לכועס.

"למה הבאת אותי לכאן?" סיננה מבעד לשיניים חשוקות.

"אני באמת מצטער, רובין." אמרתי וחייכתי.

זה היה כיף לראות את רובין כועסת.

"כירון נתן לנו הוראה ברורה. אסור לנו לחזור למחנה מהרגע שהתחלנו את מסע החיפושים עד סיומו." גיחכתי לעצמי וכשראיתי את מבטה של רובין חיוכי נמחק לגמרי, ולא נותר לו זכר.

"אני צריכה לדבר איתך. כולנו. שיחת חצויים." היא אמרה והנהנתי.

מיד לאחר שקראתי לכולם לבוא לחדר, התיישבנו על המיטה או על הרצפה, איפה שהיה מקום בלי שהתרענו לרובין.

אני התיישבתי על המיטה שלה, גופי שעון על עמוד העץ המחובר לקצה.

רובין התחילה לדבר ופנתה אליי. "אני זוכרת, ג'יימס. אני זוכרת שלמדנו ביחד כשהיינו בני חמש. אבל איך ידעת שאני לא באמת רוצה להיות כאן?" היא שאלה ברצינות.

היא ידעה לקרוא אותי. היא ידעה מה אני מרגיש ואם אני באמת רוצה לעשות משהו או לא. היא מיוחדת. ואני יודע את זה.

"ראיתי את זה פעם אחת." אמרתי ולא פירטתי. היא הנהנה ונאנחה ונשכבה על המיטה.

"יוצאים היום?" היא שאלה והנהנתי. ידעתי שהיא רק רוצה להתרחק מפה.

היא קמה מהמיטה שלה, ונראתה מוכנה ולא עייפה.

"בוא, צריך ללכת." היא חייכה.

"תמיד." אמרתי.

רובין

רגע לפני שיצאנו ג'יימס חיבק אותי.

"תיזהרי," הוא לחש באוזני והלך לדבר עם הבנים.

הפרק הקודם