Who Am I

סורי שלא עדכנתי אתמול, רציתי אבל שכחתי כי הלכתי לקניות בשביל הגמד והענק וכמעט לא הייתי בבית ורק אתמול סיימתי את הפרק...

וזה פרק ארוך, השקעתי בו הרבה (בדיוק כמו שאני משקיעה הגמד והענק אבל לא השקיעו בי אבל מי שעשיתי לה גילתה שאני עשיתי לה והיא הולכת להשקיע בי כי השקעתי בה והיא אהבה מאוד...)

אז אחרי כל החפירות שלא צריך אותן בכלל, הנה הפרק!

רובין

"לא!"
הוא רץ לעברה, תופס בגופה הרפוי.
זעקתו נשמעה בכל חלל המערה, וכל מי שהיה שם הביט בנער האומלל שאחז בגופה של הנערה.
"היא שכחה הכל. היא שכחה את כל מה שעברה ומי היא באמת. וברגע שאתה תהיה קרוב אליה, אני אהרוג אותה." קול קר נשמע בחלל המערה.
בעל הקול סיים לדבר, והנער פשוט התחיל לבכות.

קמתי במיטתי שבביתן אפולו, שטופת זיעה.
לא הבנתי מה קרה עכשיו.
'אני עומדת למות?' שאלתי את עצמי במחשבותיי. ידעתי שלא תהיה לי תשובה לשאלה, אבל בכל זאת.
ניסיתי לקום מהמיטה, אבל הרגשתי כאב חד המפלח את הבטן התחתונה שלי. הורדתי את מבטי וראיתי דם זולג מהבטן שלי על הבגדים הנקיים שלי ועל המזרון שלי.
אבל זה לא הגיוני. לא נפצעתי במהלך הקרב שהיה היום, וגם אם היה לי שם פעם פצע הוא נרפא מזמן.
הכאב הכאיב לי בכל גופי. הרגשתי כאילו שורפים את הגוף שלי בכבשן ואז מכנים אותי בסכינים.
הכאב התגבר עליי. ניסיתי לקחת אמברוסיה שהייתה לי בתיק הגב שלי אבל כאב לי עד כדי כך שלא יכולתי להתכופף.
צרחתי.
וויל ישן במיטה לידי. הוא התעורר מיד.
הכאב שהרגשתי רק התחזק.
נאנקתי ו-וויל קפץ מהמיטה שלו והביט בי בדאגה.
"רובין? מה קרה?" הוא שאל. הוא הוריד את מבטו ואז ראה את מפלי הדם שיצאו מהבטן שלי.
הוא הלך לפינה של התרופות בביתן והביא אמברוסיה ונקטר.
שתיתי קצת נקטר ואכלתי אמברוסיה, אבל המצב שלי עדיין לא השתפר.
פייג' התעוררה.
הכאב שוב התחזק.
צרחתי ועוד ועוד חצויים בני אפולו התעוררו.
ככל שיותר חצויים התעוררו, כך הכאב גבר.
וויל הרחיק אותם ממני ולקח אותי למרפאה, בליווי פייג' ואוסטין וקיילה.
הוא הביט בפצע שלי בריכוז רב, והתחיל לחטט בארון התרופות.
"זה עומד לכאוב," אמר בהיסוס כשהחזיק בקבוק של אלכוהול רפואי מעל הפצע.
נשכתי את שפתי התחתונה והנהנתי.
הוא שפך את האלכוהול וצרחתי.

"היא מתה. וזה רק בגללי." הנער בחלום נענע את ראשו והרים את מבטו. עיניו היו נפוחות ואדומות, והוא הביט בשלוש בנות ושלושה בנים שחיבקו את הבנות בגוננות.
"הכל יהיה בסדר. היא-" נערה בעלת שיער שטני שופע ועיניים חומות התחילה לומר אך פרצה בבכי.
הנער רכן מעל נערה בעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות.
בהתחלה לא הבנתי מי היא, אבל אז ההבנה חלחלה למוחי.
הנערה היא אני.

פקחתי את עיניי. שכבתי במיטה שהוקצתה לשהותי במרפאה.
ראיתי את וויל יושב על כיסא ליד מיטה שעליה שכב נער שחור שיער ששכב על מיטה בקצה החדר. כנראה שזה היה ניקו, והוא עשה יותר מדי מסעות צללים.
וויל סובב את ראשו לכיווני, וברגע שראה שהתעוררתי קפץ מהכיסא שלו לפינה בה הייתה המיטה ששכבתי בה.
הוא הביא לי אמברוסיה שאכלתי ברגע שהביא לי אותה, והחליף את התחבושות שהיו על גופי. הוא עזר לי להתיישב על המיטה בזהירות, שהפצע לא ייפתח שוב.
"מה קרה לי?" שאלתי בשקט.
וויל פשוט ישב על הכיסא שהיה ליד המיטה. מאז ומתמיד הרגשנו כמו אחים. למרות שאנחנו רק אחים למחצה, תמיד הרגשתי כאילו הוא האח הגדול שאף פעם לא היה לי.
"לפי מה שהבנתי מפלצת חדרה למחנה ופצעה אותך..." אמר וויל. ידעתי שזה לא הכל אבל לא שאלתי כלום.
"כמה זמן אני פה?" שאלתי אותו. לפי המבט המופתע שהיה מרוח על פניו כשהתעוררתי הבנתי שהייתי פה הרבה זמן.
"חודש..." אמר וויל בהיסוס.
הוא יודע שהפתיל שלי קצר ואני מתעצבנת מהר.
"מה?!" ניסיתי לקום מהמיטה אבל כאב חד פילח את הבטן שלי והרגשתי נוזל חמים על הבטן שלי.
וויל מיהר להחליף לי תחבושות למרות שהפצע לא נסגר, והוא הורה לי ללכת לנוח.

שבוע. שבועיים. חודש עבר מאז הפציעה המוזרה שלי, ומאז חזרתי כבר לביתן אפולו.
היה כבר ערב, וכולם ישבו מסביב למדורה. אני ישבתי בין סופי לאיאן, וחיכיתי שיקרה משהו. לא ידעתי מה, אבל הייתי בטוחה שעומד לקרות משהו. תחושות הבטן שלי אמרו לי את זה, וסמכתי עליהן.
ואז, לפתע קרסתי על הרצפה. כאבים ריצדו בגופי והרגשתי כאילו סכינים חותכות את כל גופי, אך לא היו שריטות.
ואז הרגשתי כאילו מישהו משתלט עליי. לא שלטתי בגופי ולא יכולתי לעשות כלום. פשוט להקשיב למה שאני - לא, מי שהשתלט עליי אומר "דרכי".
רייצ'ל לא הייתה היום, היא הייתה בבית שלה. לפי מה שהיא אמרה, אבא שלה מת או משהו כזה והיא חזרה הביתה לשבוע-שבועיים הקרובים.

"כשבת האור תיזכר בכל,
הרע יקום וישלוט בכל.
המוות יקים את הציידת,
תילחם באביה שוב ותנציח את זכרה.
האלה החזקה יותר מכל,
תיכלא אך משרתה תציל אותה מהקור.
את הקור והאפלה תנצח בת האור,
אך מוות יעמוד בפניה, תקריב היא הכל."

הראייה שלי היטשטשה. וויל לקח אותי לביתן כדי שאני אוכל לנוח, ונתן לי קצת אמברוסיה. אבל שמעתי את החצויים מתלחששים ואת מילותיו של כירון.
"בעוד יומיים, יצאו רובין סמית' וג'יימס ריינולדס למסע חיפושים, לפי הנבואה ששמענו לפני חודש וחצי. כל אחד מהם יבחרו שלושה חצויים שילוו אותם במסע."

ג'יימס

אני הולך לבחור באלכס, דין, אוליבר לצאת איתי למסע החיפושים. הם עזרו לי ולרובין, הנערה שנלחמה לצידי לצאת מהקרב בחיים. מאז נהפכנו לחברים הכי טובים, ולפי מה שהבנתי גם רובין והבנות הכירו כשהן היו במחנה (רובין הגיעה למחנה כשהייתה בת 5, היא בטח עברה הרבה בחיים והרבה מפלצות תקפו אותה. אני באמת מרחם עליה.) והן הכירו כבר שנתיים. הבנות והבנים גם יוצאים, אלכס עם ג'סיקה, דין עם סקרלט ואוליבר עם אמה.
ידעתי שעוד יומיים אנחנו נצא למסע, ואני כבר הייתי מוכן. קלאריס אמנה אותי בלחימה בחרב ובסכינים, ואני קולט דברים מהר.

יום שני הגיע. אני והבנים עמדנו ליד עץ האורן של תאליה, וחיכינו לרובין ולבנות. ברגע שהבנים שמעו שגם הבנות באות למסע החיפושים, הם חיכו שכבר יגיע יום שני.
הבנות הגיעו והתחבקו עם הבנים, אבל רובין עדיין לא הגיעה.
"לפני רגע היינו איתה," אמרה אמה בדאגה.
"אולי מפלצת תקפה אותה? שאלה ג'סיקה.
"אני הולך לבדוק." אמרתי והוצאתי את החרב שלי מהנדן והתקדמתי למקום שממנו הבנות הגיעו.

רובין הייתה מעולפת על הרצפה, וסביבה היו עשרים טלקינים.
התחלתי לשסף את הטלקינים אחד אחד, וברגע שהטלקין האחרון הפך לאבקה זהובה של מפלצות נשאתי את רובין לכיוון השאר.
"אי אפשר לחזור למחנה. ברגע שיצאנו למסע החיפושים, אי אפשר לחזור עד שמסיימים. אני יודע לאן אפשר ללכת." אמרתי.

רובין

"די!"
הילדה הקטנה בת החמש הביטה בגבר בן השלושים וחמש כשדמעות בעיניה.
הגבר הרים את ידו והנחית אותה על לחייה של הילדה.
הילדה התחילה לבכות וברחה לחדרה.
חדר ורוד וגדול, שפעם קירותיו היו מקושטים בנסיכות ופיות אבל מאז שאימה מתה אביה החורג הוריד את הכל והתחיל להתעלל בה.
היא ידעה שהיא לא יכולה לשרוד בחוץ אבל לא היה לה אכפת. היא לא יכולה להיות עוד איתו.
היא ארזה בגדיה וענדה את השרשרת שקיבלה מאימה ביום ההולדת האחרון שלה.
היא לקחה את הגיטרה שלה, שלמרות שהיא עדיין לא ידעה לנגן היא אהבה כל כך ושמרה עליה, יצאה מהחדר ואז, ברגע שיצאה מהבית היא התחילה לרוץ.

התעוררתי.
הייתי במיטה שהיו עליה מצעים ורודים וישנים. בחדר שהייתי בו היו ציורים קרועים של נסיכות ופיות שניסו להוריד מהקיר ללא הצלחה.
החדר היה נראה כאילו לא גרו בו לפחות 7 שנים.
ג'יימס ישב על כיסא ליד המיטה שלי, וברגע שראה שהתעוררתי הוא קפץ וקרא לבנות.
"איפה אני?" שאלתי בלחש.
"אמ... סליחה רובין, אבל היינו חייבים להביא אותך לפה. זה היה המקום הכי קרוב שיכולנו למצוא..." אמר ג'יימס בהיסוס.
"מה קרה?" לא הבנתי על מה הוא מדבר.
צעדים נשמעו מחוץ לחדר.
בפתח החדר עמד בחור בסביבות גיל הארבעים.
היו לו שיער חום קצוץ ועיניים חומות. על סנטרו היה זקן מגולח במקצת, ונראה היה שהוא התעורר לא מזמן.
"אבא?

הפרק הקודם		הפרק הבא