כשיבוא האור || אביטל

המרפאים הסתובבו לכאן ולכאן ובחנו את המכשירים שהיו מחוברים להארי. אמא הייתה היסטרית: "תשפכו עליו מים, שיתעורר!" היא ניגשה להארי עם קערת מים בכוונה לשפוך עליו.

מרפא נעים סבר עצר אותה: "גברתי, אסור לשפוך מים על אנשים שהתעלפו. אל תדאגי - הוא יהיה בסדר." הוא חיפש במבטו את אבא ולחש לו: "כדאי לקחת אותה להירגע לפני שגם היא תתעלף פה."

אבא ניגש לאמא בחיוך מוגזם: "מולי, בואי - אנחנו יוצאים לדבר בקפיטריה... ראיתי שם מכרה שלנו שיכולה לעזור בעניין של הארי." אמא נמשכה אחריו, מביטה במבטים מבוהלים אחרי כל שני צעדים לכיוונו של הארי. היא נראתה כמו בובה על חוטים - הסבתי את מבטי.

הרמיוני ניגשה אליי: "ג'יני יקרה, אולי נצא גם לקפיטריה? אין לנו מה לעשות כאן ואת נראית נורא. את צריכה להתאושש קצת."

"תפסיקו להגיד לי להתאושש!" התפרצתי, "אני בסדר גמור, הארי לא ואני דואגת לו - זו זכותי. בגללי הוא התעלף עכשיו!"

הרמיוני הניחה יד מנחמת על כתפי. "אני צריכה לדבר אתך - " היא אמרה, "אני יודעת למה הארי התעלף וזה לא מהסיבה שחשבת."

"אה, כי תמיד רון ואת יודעים הכל, נכון?" שאלתי בעצבנות, "את לא חושבת שלפעמים גם אני שמה לב לדברים שקורים?"

הרמיוני נדהמה. "ג'יני, אני בכלל לא התכוונתי למה שאת חושבת... פשוט שמתי לב שאת מאשימה את עצמך במשהו שאת לא אשמה בו. את צריכה להתאושש בכל מקרה אם את לא רוצה להתאשפז כאן ליד הארי ואת לא תוכלי להיות ככה בלוויה של פרד. לא יתנו לך לבוא."

הסבתי את מבטי. הרמיוני צודקת. כמו בתגובה למחשבות שעברו לי בראש היא משכה גם אותי אל הקפיטריה.

אבא ואמא ישבו שם. אמא בכתה ואבא הרגיע אותה. זה היה מראה מדכא.

כעסתי קצת על הארי. מה הוא מתעלף עכשיו? הוא אמור להיות חזק. עוד מעט כולנו מתים כאן מרוב צער.

נכנסתי שוב לחדר של הארי. הוא מצמץ קצת. המרפאים התבוננו זה בזה בתדהמה והמשיכו לטפל בו.

"תדברי אליו," אמר לי אחד מהם, "רק זה יעזור."

הסתכלתי על העיניים של הארי שנעצמו שוב. "שתדע שאני כועסת עליך!"

אפס תגובה. הכעס והתסכול הניעו אותי: "אני כועסת עליך כי אתה צריך לקום ולהיות חזק. יש לך כוחות, הארי. אתה לא סמרטוט, יש לך המון כוחות וכשאתה שוקע בעצב אתה ממסמס אותם! היום הלוויה של פרד, לא ייתכן שאתה רוצה להפסיד אותה!"

הארי פקח את עיניו. התסכלתי עליהן בעיניים מזועזעות - סבל כל העולם נשקף בהן.

"ג'יני," הוא קרקר, "אני מצטער שאכזבתי. אני לא מסוגל ללכת, אני לא מסוגל לראות את הפנים של כולם."

המילים יבשו בפי. הוא המשיך: "אני יודע שאני חלש, אבל אין לי כוחות לקום..."

לשמוע את הארי אומר את זה היה יותר מידי בשבילי, אך הכרחתי את עצמי להמשיך ולהקשיב לו. זה רגע נדיר, ידעתי. רגע של שינוי שבו לא הייתי צריכה לדבר, רק להקשיב, כי הארי רצה לספר.

הארי התבונן בי בחיוך עקום: "זה בסדר, ההתעלפות עשתה לי טוב, כי הגעתי לשפל שממנו אפשר רק לעלות. אני אקום."

העולם נדמה לי כתמונה מאירת פנים.

"אני אקום" - השיב והתיישב כדי להראות לי שהוא מסוגל.

הפרק הקודם		הפרק הבא