הלילה ההוא

היי, ממש שמחתי לראות את התגובות, ותודה על הביקורות שלכם .

אני מאוד אשמח שתשאירו תגובות וביקורות, אפילו רק לרשום המשך או אם אהבתם , זה נותן רצון להמשיך ולכתוב, גם שלא הכי נוח, כי יודעים שיש מישהו שמחכה לעוד פרק!

"גריינג'ר?"  קולו של הבחור בקע מקצה החדר. הרמיוני ניסתה בכל כוחה לדבר, לצעוק עליו שיעוף מפה, רק זה מה שהיה חסר לה, מאלפוי. היא קלטה שאינה מכוסה וסומק עלה על לחייה. דראקו רץ במהירות אליה, אפילו לא שאל מה קרה והחלה להלביש אותה. היא הייתה מצפה שיצחק עליה מהצד, שיקרא לכולם לראות את הבוצדמית עירומה, אבל זה לא מה שעשה. הוא עזר לה להתיישב בזהירות, לבושה רק בגינס וחזייה מרוטה, ופנייה אדומות מבושה וחרדה.  הוא התיישב לידה, מלטף את שיערה. "למה אתה עושה את זה?" שאלה. "למה אתה עוזר לי?" דראקו חשב על זה רגע, וענה. "כי זה הדבר הנכון לעשות" הרמיוני גיחכה  במרירות. "שבע שנים לא היה לך אכפת מה הדבר הנכון לעשות. מה קרה פתאום?" . דראקו מיד שינה את פרצופו והפסיק לגעת בשיערה. "הרמיוני את יודעת טוב מאוד שלא הייתה לי ברירה" אמר בכעס. שניהם שתקו לכמה רגעים, עד שדראקו שבר את הדממה. "את רוצה לספר לי מי עשה לך את זה?" שאל בשקט, אפילו לא ציפה שתענה לו, אך הרמיוני רק העיפה את ידו.  " אל תיגע בי" קולה לא עלה מעל ללחישה. דראקו רק שתק. הוא היה שואל מה קרה אם זה לא היה כל כך ברור. גופה האדום וחסר הבגדים הבהיר זאת היטב. הוא שם לב שהרמיוני רועדת מקור, ומיד הוריד את חולצתו העבה והמשוחררת. "קחי" אמר והלביש אותה בחולצתו. "תודה" מילמלה . לכמה רגעים פשוט ישבו שם בשקט, עד שדראקו הפר את הדממה. "איך נתת לו לעשות לך את זה?" שאל, למרות שאפילו לא סיפרה לו מי זה היה.  הרמיוני הרגישה איך היא מתחילה לכעוס. "אתה חושב שנתתי לו? " היא קמה בעצבנות והחלה ללכת לכיון הדלת, בדרך לוקחת את תיקה שעדיין נשאר בשירותים. "רגע" דראקו עצר אתה, אך היא הדפה אותו. "לא, דראקו. אני מעריכה את זה שעזרת לי, באמת, אבל זאת פשוט טעות. אתה צריך ללכת אל החברים שלך, ואני, אני אלך גם לאנשהו." לאט לאט שחרר את אצבעותיו מידה ונתן לה ללכת. "נתראה" אמר, אך לשווא , כי היא כבר יצאה. דראקו נאנח והתיישב על הרצפה הקרה, שוכח שחצי מגופו כלל לא מכוסה.  הוא חיכה כמה דות וחשב, 'מה לא טוב בי?' 'אה, אולי זה שעזרתי לוולדמורט, שהסתכלתי איך עינו אותה, או שסתם שנאתי אותה' . הוא קם, והתעתק לביתו. הוא לבש חולצה וחשב על מה שקרה. למה הוא עזר לבוצדמית הזאת? חשב.  למה? כי זה הדבר הנכון לעשות. איך היה יכול להסתכל על עצמו אם היה משאיר אותה שם? הוא הסתכל על עצמו במראה. עיניים כחולות עמוקות, שיער בלונדיני מסודר, ובגדים זרוקים וקלילים עוטפים את גופו. מהצד, כולם יכולים לחשוב שהוא ילד טוב. אולי מבפנים הוא עוד אחד מהנערים כמו מי שעשה זאת להרמיוני?

----

הרמיוני טיילה ברחבי לונדון, וחשבה על מה שקרה. איך שגויל השתמש בה כלא יותר מבובה שלו, איך הפשיט אותה בפראות ועשה בה מה שהתחשק לו, ואיך שדראקו, זה שאמור לשנוא אותה, מצא אותה שם, שוכבת, ללא בגדיה, וחשב רק על להציל אותה. איך יכלה לדבר אליו ככה? אך לאחר מכן שינתה מיד את מחשבותיה.   'לא' חשבה לעצמה. 'זה דראקו. מה עובר עליי? זה הילד שבגללו יש לי צלקת עם הכתובת בוצדמית, בגללו דמבלדור מת, בגללו רון הורעל וקייטי קוללה. היא חשבה על דבריה כמה דקות, עד שהחליטה שלא תיצור איתו יותר קשר.                                                                                                                                          היא הגיעה אל ביתה כעבור עשר דקות, וישר נשכבה על המיטה. הרמיוני ידעה שהיא יכולה להתעתק, אבל בכל זאת בחרה ללכת ברגל ולשאוף אוויר צח ונקי, לנקות ממוחה כל מחשבה. היא לא שמה לב שעדיין הייתה עם חולצתו של דראקו, ולכן הופתעה שהסתכלה על עצמה במראה. היא הורידה את חולצתה והסתכלה על גופה השברירי . 'אני לא חוזרת יותר לבר הזה. אני לא חוזרת לשום בר. מה עבר עליי שהחלטתי ללכת לשם?' . היא לבשה על עצמה את אחת החולצות שמצאה, ובאה לצאת. כנראה שהמחשבה של לא ליצור איתו קשר תחכה כמה דקות. היא הסתכלה על החולצה של דראקו. ריח טוב עלה ממנה, היא לא ידעה להסביר, אבל הריח הזה שיכר אותה. היא קירבה לאפה את חולצתו והריחה אותה במשך דקה שלמה. 'מה אני עושה?' חשבה בעודה קולטת איך היא נראית במראה. היא לא רצתה להתעתק , היא רצתה לשאוף אוויר, לטייל ברחבי לונדון האפורה, ומשום מה , גם לראות את דראקו, רק להביט בעיניו. ההליכה לבית של דראקו ארכה בדרך כלל כעשר דקות, אבל עכשיו הרמיוני מיהרה. היא לא ידעה בדיוק למה, אבל היא רצתה לראות אותו. רק לראות את הפרצוף המרגיע שלו ולהריח את הריח המשכר שלו, רק להגיע אליו. היא נכנסה לתוך הבניין ודפקה על דלת העץ, כשדראקו בדיוק פתח את הדלת במהירות.   

"זוזי לי מהדרך, גריינג'ר" דחף אותה דראקו. הרמיוני לא הבינה מה קרה. "מה עובר עליך דראקו?!" הוא הסתובב. "רגע אחד אתה הכי נחמד ואחר כך אתה נהייה שונה לגמרי!" דראקו הלך כמה צעדים לעברה. "הרמיוני." "לא, דראקו" היא קטעה אותו. ,אתה יודע מה? אולי טעיתי שחשבתי שהשתנת. נשארת בדיוק אותו דראקו  כמו פעם. " הרמיוני זרקה אליו את החולצה שלו והתעתקה משם.  היא הגיעה לביתה וישר נשכבה על המיטה. 'למה הכל היה חייב להיות ככה? לא הייתי צריכה ללכת אליו בכלל. אם הוא היה רוצה את החולצה הוא היה יכול להגיע אליי. איך לא קלטתי שהוא תמיד יישאר אותו דבר. בדיוק כמו המאלפוי של פעם'. ובמחשבה זו נרדמה.

מצטערת שהפרקים קצרים :)

הפרק הקודם		הפרק הבא