נוויל - הסיפור האמיתי

ירדתי אל הרציף העמוס. פתאום נשמע קול

"תלמידים חדשים לכאן! תלמידי שנה ראשונה אלי!"

הלכתי לעבר הקול, שמסתבר שבא מאדם עצום מימדים, עם זקן חום ענק, ועיניים שחורות, קטנות ומנחמות.

"עכשיו כולם באים פה אחרי ו... אה! שלום הארי!"

"שלום." אמר הארי פוטר

"טוב. טוב. בואו אחרי."

הוא הלך לעבר אגם שחור ענק שבו היו סירות קטנות.

"כולם עכשיו, להתחלק פה לקבוצות של ארבע ילדים, ולשוט אחרי."

הוא נכנס לבד לסירה אחת והתחיל לשוט.

הצטרפתי לשלושת הילדים שראיתי ברכבת, והם דיברו על איזה משהו שלא הקשבתי לו, ואז...

הגענו.

זה היה מדהים!

הטירה היתה ענקית ומדהימה ביופיה. נכנסנו כולם ואז משום מקום צצה לה איזו מכשפה זקנה וחמורת סבר, שהציגה את עצמה בשם פרופסור מקגונגל"

"כעת נכנס לאולם שם תתמיינו לבתים - גריפינדור, סלית'רין, רייבנקלו והאפלפאף." היא אמרה "בואו אחרי."

הובלנו אל תוך אולם רחב ידים, מואר על ידי נרות מרחפים ובעל תקרה שנראתה בדיוק כמו שמי הלילה.

"עכשיו עמדו בטור," אמרה מקגונגל "ובכל פעם שאני אקריא שם של תלמיד - הוא יבוא לכאן, יתיישב על השרפרף הזה ומצנפת המיון תגיד לנו איזה בית הוא.

"הרמיוני גריינג'ר"

הילדה שעזרה לי למצוא את טרוור רצה ועלתה על השרפרף. מקגונגל הניחה על ראשה את המצנפת.

"גריפינדור!"

"דראקו מאלפוי"

ילד בעל שער בלונדיני - לבן עלה. לפני שהמצנפת נגעה בראשו בכלל היא הכריזה -

"סלית'רין!"

"סוזן בואנס"

"האפלפאף!"

"רונאלד וויזלי"

הילד הג'ינג'י עלה.

"גריפינדור!"

"נוויל לונגבוטום!"

אוי לא. עכשיו אני. עליתי לאט ובחשש.

המצנפת חשבה לרגע ואז...

"גריפינדור!"

וואו! אני בגריפינדור! כמו אבא ואמא!

כך זה המשיך עד סוף הערב.

מקווה שאהבתם 3> ממשיכה ב-2 מנויים ו-2 תגובות

הפרק הקודם