כריסטופר וולס

שם: כריסטופר וולס

שיפ: OC

ז'אנר: הרפתקאות, מתח, קומי, רומאנס

תקופה: יותר מ-40 שנים אחרי הקרב על הוגוורטס

דירוג: R 

ויתור זכויות: ג'יי.קיי. רולינג המדהימה

פרק 1 - ברכות ומתנות

כריסטופר וולס חלם חלום משונה.

בחלום היה נחש עבה וארוך שהתקדם לאורכו של קיר מלא בצללים. הנחש ניסה בכל הכוח להישאר כמה שיותר קרוב לקיר, מתחת לכמה שיותר צללים על מנת שלא להתגלות, אבל כריס הצליח לראות אותו. הוא התקדם אל עבר דלת גדולה, כל-כך גדולה שכריס לא הצליח לראות את הסוף שלה. הוא ידע שמאחורי הדלת יש דבר מה חשוב, והנחש עושה את דרכו אל אותו דבר חשוב. הוא עומד לעשות משהו נורא. לגנוב, להרוס או להרוג. כריס ניסה להתקדם אל עבר הנחש ולתפוס אותו, אבל משהו החזיק אותו ברגליו. אלו היו ידיים חזקות, ידי פלדה, חזקות יותר מכל דבר אחר עמו היה צריך כריס להתמודד בכל ימי חייו. הוא ניסה בכל כוחו להשתחרר, אבל הידיים תפסו בו חזק יותר ויותר, עד שהוא נמשך פנימה אל תוך החשכה, ויכול היה רק להסתכל על הנחש נכנס מתחת לדלת, ואל הדבר המחכה מאחוריה.

כאשר כריסטופר התעורר בבוקר, הוא זכר רק הבזקים מהחלום. את הנחש, תמונה של דלת גבוה ודבר מה שהחזיק אותו. הוא זכר שקרא פעם על חלומות בספר עתיק שהוא נתקל בו במקרה בספרייה של הוגוורטס. הוא עבד על שיעורי בית להתגוננות מפני כוחות האופל, ומצא ספר בשם "סימנים מבהילים בחלומות ומה הם אומרים". השם שעשע אותו ובמקום להתעסק בלכתוב את העבודה עבור הפרופסור הקודם שלו להתגוננות, הוא קרא על סימנים מחשידים שצריכים להפחיד אותך אם הם מופיעים לך בחלום. אחד מהסימנים היה תחושת חוסר אונים על רקע דבר מה חשוב שמתרחש או בזמן שאתה מנסה להציל מישהו או משהו. לפי הספר, שהיה מעט מפוחד מדי לטעמו של כריס, תחושה שכזו בחלום היא סימן לזה שמישהו יטיל עלייך לחש משתק בעתיד או שאדם אהוב וקרוב אלייך ימות מוות נורא בתקופה הקרובה בזמן שאתה רחוק ממנו. כריס ניסה לחשוב על מישהו מנסה להטיל עליו קללת שיתוק וצחק. מי יכול להטיל עליו קללת שיתוק בהוגוורטס?

אלו היו זמנים אחרים בבית-הספר לכישוף ולקוסמות. אחרי הקרב על הוגוורטס ומפלתו של הלורד וולדמורט לפני יותר מארבעים שנה, חזר בית-הספר למה שהיה בעבר. מוסד חינוכי מן המעלה הראשונה שמכשיר קוסמים ומכשפות בצורה הטובה ביותר. מקרי המוות, הפיצוצים, המורים הרצחניים והנחשים המסתתרים בצנרת בית-הספר נגמרו. כעת היה הוגוורטס מה שהוא צריך להיות – בית-ספר.

כריסטופר נכנס אל המטבח הקטן ומצא את אמו יושבת באחד מכיסאות העץ המרופדות מסביב לשולחן העגול. היא תמיד ישבה בכיסא המסוים הזה, עם הגב אל הגינה המרובעת והמטופחת. סופיה וולס הייתה מכשפה מחויכת, גבוה ומלאה עם שיער חום ארוך ועיניים שחורות וגדולות. היא לבשה שמלה ירוקה-לבנה ארוכה ומנופחת וקראה במגזין למכשפה. על הכריכה הייתה תמונה זזה של מעצבת האופנה העילית המכושפת המפורסמת בבריטניה, אמילי טייגון. היה לה שיער כל-כך בלונדיני שהוא כבר היה לבן וכריס מצא את עצמו מביט בשפתיים המלאות שלה והחיוך הרחב שלה.

"אם תסתכל עליה מספיק, היא אולי תקפוץ מהדף," אמרה גברת וולס. "הרי אנחנו אכן קוסמים, בסופו של דבר." היא הניחה את המגזין על השולחן וצחקה בקול גבוה. היה לה את הצחוק הרעשני ביותר בכל בריטניה, או כך לפחות כריס חשב.

"בוקר טוב, אמא," הוא אמר והתיישב, מוזג לעצמו מיץ תפוזים.

"את לא צריכה להיות בעבודה?" שאל כריס. גברת וולס עבדה בגלימות לכל עת, כעת בניהולה של מאדם מלקין השנייה. היא אהבה בגדים. לעצב אותם וללבוש אותם ולהלביש אותם על כריסטופר. החלום שלה היה לפתוח חנות בגדים בעיצובה, אבל לא היה לי את הכסף לזה. אחרי שמר. וולס מת, היה עליה לצאת לעבוד כדי לממן את הלימודים של בנה, ומאדם מלקין הצעירה הזדקקה לעזרה בניהול החנות של אמה.

"אני צריכה," אמר גברת וולס. "אבל לקחתי יום חופש. השוץ הקטן שלי חוגג יום-הולדת 15 היום." היא חייכה חיוך רחב ומיד קמה.

"אמא..לא-" כריס ניסה, אבל היא כבר הייתה עליו והרעיפה עליו חיבוקים ונשיקות. היא עטפה אותו בידיה החזקות עד שיצא ממנו כל האוויר. לבסוף היא עזבה והביטה אליו מלמעלה.

"תודה על זה," הוא אמר וחייך, בסופו של דבר.

בעוד כמה שבועות כריסטופר יתחיל את שנתו החמישית בהוגוורטס. הוא לא נבחר להיות מדריך, אבל זה לא הפתיע אותו במיוחד. הוא לא היה התלמיד הנבון ביותר או היפה ביותר, הוא לא היה מפורסם או עשיר, לא היו לו בני משפחה מוכרים, כמו כמה ילדים אחרים בבית-הספר. הוא היה רק כריסטופר וולס, בנה של סופיה וולס, מוכרת בגדים בסמטת דיאגון. הוא כן היה רודף בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור מאז השנה השלישית שלו, והוא היה רודף לא רע בכלל, לעניות דעתו לפחות. הוא מצא שהוא נהנה במיוחד ללמוד על ההיסטוריה של עולם הקסמים, וכן היה אחד היחידים שבאמת הקשיב בשיעוריו של הפרופסור בינס. הוא גם הצליח במיוחד בשינויי צורה ולימודי מוגלגים, אותם החליט לקחת כאחד משיעורי הבונוס בשנה השלישית. הוא אהב ללמוד ולשחק קווידיץ' ולבלות עם חבריו הטובים לבית גריפינדור, אלמה קובריק ותומאס פרינס. היו לו חיים נורמליים למדי, וגם יום ההולדת ה-15 שלו היה נורמלי למדי.

אמא שלו הכינה לו ביצים עם גבינה ורוטב עגבניות, עם בייקון שרוף במיוחד בצד וטוסטים עם חמאה. הוא קיבל ינשופים מחבריו הטובים ובהם מכתבים ומתנות.

המכתב הראשון היה מאלמה:

  כריס היקר,

אני מקווה שאתה מבלה בנעימים את חופשת הקיץ שלך. אנחנו היינו בדרום ובילינו הרבה בים, אנחנו חוזרים מחר ואז אני אשמח שנמצא לנו יום להיפגש בסמטת דיאגון לפני פתיחת שנת הלימודים. יש לי המון לספר ואני בטוחה שגם לך.

אני מאחלת לך יום-הולדת שמח והרבה אהבה, יחד עם המתנה שלך. אבא אומר שזה הספר הכי טוב שהוא קרא בימי חייו על מוגלגים, ואתה יודע שאפשר לסמוך עליו. הוא קרא הכל.

אוהבת והמון איחולים,

אלמה.

נ.ב.

אני מדריכה! מי היה מאמין?

כריסטופר חייך. הוא היה מאמין. אם למישהו מגיע להיות מדריך זה לאלמה. היא באה ממשפחה של מכשפים משכילים, סופרים וחוקרים. והיא הייתה כמוהם, חכמה, חריפה ודעתנית, למרות הנטייה שלה להתפרץ בשיעורים ולא להסכים על המורים, גם כשהיא באופן ברור טועה. בכל זאת, הוא הניח שפרופסור גריינג'ר-וויזלי ופרופסור לונגבוטום אהבו אותה מספיק וידעו להעריך אותה מספיק כדי לתת לה את תג המדריכה. הספר שהיא קנתה לו היה "מוגלגים: קיצור תולדותיהם" מאת וורנבי בארנס. כריס לחש תודה לחברתו הטובה ועבר לקרוא את המכתב של תומאס:

כריס!

מזל טוב גבר! אני לא בטוח מה לכתוב בברכות, בדרך כלל אני פשוט שולח מתנה וכותב מזל טוב קצר, אבל אמא אמרה שאנחנו חברים יותר מדי זמן בשביל זה, אז אני בעיקר כותב כדי שהיא תחשוב שאני כותב מכתב ארוך ומלא במילים יפות וגדולות.

בכל מקרה, 15! אנחנו גדלים, אה? השנה הזאת תהייה מדהימה. שמעתי שאלמה מדריכה, אני מניח שאתה ואני נישאר מאחור בזמן שהיא תהייה חברה של כל מני מדריכים מפונפנים. יותר טוב ככה, לא? 

סתם. אלמה בסדר בסופו של דבר. בכל מקרה, מזל טוב, ולמרות שאתה אוהב את הקבוצה הלא נכונה, תתחדש חמור!

באהבה,

תומאס.

נ.ב.

תכתוב לי בחזרה וניפגש בסמטה.

תומאס שלח לו פוסטר מלבני וארוך של שחקני חצי אפלבי, קבוצת הקווידיץ' שכריס אוהד. היו שם את כל שחקני הסגל והסמל של הקבוצה, חץ שחור על רקע תכלת.

אחרי שהוא סיים לכתוב חזרה מכתבים לשני חבריו הטובים, אמא שלו כבר חזרה, והפעם עם עוגה גדולה במיוחד. זו הייתה עוגת שוקולד ותותים, גבוהה ומלאה בקצפת, ועליה כתוב: מזל טוב כריסטופר ושנה מוצלחת. אחרי שהם אכלו מהעוגה וקבעו לחכות עם הביקור המשותף לסמטת דיאגון עד אחרי שכריס ישמע בחזרה מחבריו, גברת וולס הניחה את ידיה על אלו של בנה.

"אל תכעס," היא אמרה בקול שקט שממש לא התאים לה. "אבל קניתי לך מתנה מיוחדת."

כריס בדרך כלל קיבל מתנות צנועות. ספרים או בגדים שגברת וולס עיצבה. המתנה הגדולה ביותר שקיבל הייתה ביום הולדתו ה-11, אז קיבל ינשוף שחור גדול עם עיניים ירוקות קטנות. הוא קרא לו הוקו, ועכשיו הינשוף היה במסע למסירת המכתבים לחבריו של כריס. הוא ידע שאם אמו עושה הקדמה שכזו, זו מסיבה אחת בלבד.

"הגזמת, לא?" הוא אמר והסתכל לה בעיניה השחורות.

"קצת," היא אמרה, מבוישת.

כריסטופר קם. "אמא!"

"שב מיד!" היא נתנה לקולה לעלות. "נכון, אני האמא. זו מתנה לכל שלוש השנים הבאות. זו מתנה שתשמש אותך גם אחרי שתסיים את הלימודים. זו מתנה שאני רוצה לתת לך." הוא השתתק.

היא קמה ויצאה מהחדר וחזרה אחרי כמה רגעים. זה היה ברור מהצורה של זה מה זה היה. למרות העטיפה, לא היה מקום לבלבול.

מטאטא.

עד היום רכב כריס על מטאטא שאול של בית-הספר, מדגם שביט ישן. הוא היה חייב מטאטא משל עצמו, הוא ידע את זה, אבל מעולם לא העז לבקש מאמו. מטאטאים היו עסק יקר.

היא הניחה את המתנה על השולחן וחייכה. "קדימה, תפתח," היא האיצה בו, והוא הקשיב לה. הוא פתח את העטיפה ונדהם.

זה היה נימבוס 2100. זה אולי לא היה המטאטא הכי טוב בשוק (זה היה להבת-השמיים), אבל זה היה אחד מהשלושה הכי טובים, ללא ספק. לא מעט שחקנים מקצועיים בליגת הקווידיץ' השתמשו בו.

"אמא...איך?" כריס גמגם.

"מה זה משנה?" היא שאלה ונישקה את בנה בראשו. "זה מגיע לך. קדימה, לך תעוף."

אבל כריס לא זז. הוא רק הסתכל על המטאטא. "אמא, את חייבת להחזיר את זה."

"סליחה?"

"את חייבת להחזיר את זה. זה... זה יותר מדי." הוא אמר לבסוף.

"אני לא חייבת כלום. אני עבדתי וחסכתי וזו המתנה שלי אלייך. עכשיו, אתה תקבל אותה באהבה ובחיוך ותלך לעוף לפני שאני אשתמש בה כדי להכות אותך בטוסיק."

אחרי זמן מה כריס קם, חיבק את אמו הכי חזק שאפשר, מסוג החיבוקים שבדרך כלל היא נותנת ולא מקבלת, ויצא החוצה, לעוף. 

		הפרק הבא