כריסטופר וולס

פרק 3

הדרך להוגוורטס

היום הראשון של ספטמבר הגיע מהר יותר משכריס דמיין לעצמו. הוא קרא המון בקונכייה שלו, עף קצת פחות, ועסק המון במחשבות על איזה ספרים מהספרייה של אביו הוא ייקח עמו להוגוורטס. הבחירה הראשונית הגיעה למעל לעשרים ספרים, אבל גברת וולס הסבירה לבנה שאין לו צורך בכל-כך הרבה ספרים בבית-הספר. יש לו שם ספרייה ובכלל, השנה במיוחד לא יהיה לו הרבה זמן פנוי לקרוא ספרים להנאתו. בשנתם החמישית, תלמידי הוגוורטס לוקחים את בחינות הבגרות החשובות ועומס הלימודים הוא גדול, כפי שהזכירה לבנה בכל יום גברת וולס. כריס הבין שזו מלחמה שהוא לא ינצח, אז הוא החליט לצמצם את הרשימה בחצי. בסופו של דבר הוא לקח עמו אחד-עשרה ספרים, כולל הספר על הקרב על הוגוורטס שהוא לקח כל שנה והספר החדש על המוגלגים שקנתה לו אלמה.
המזוודה הגדולה הייתה מוכנה ועליה הוקו בתוך הכלוב הגדול שלו. כריס היה לבוש בבגדי מוגלגים – חולצת טריקו בצבע בורדו, ג'ינס דהויים, סווטשרט כסוף. השפמפם הקטן שלו גדל עוד קצת, ואיים להפסיק להיות שפמפם ולהפוך לשפם של ממש. גברת וולס נעזרה בשירותי ההסעות של משרד הקסמים שהציעו הסעות לכל קוסם ומכשפה צעירים ברחבי בריטניה אל תחנת קינגס קרוס שבלונדון בראשון לספטמבר. כריס הבין לפתע באותו הבוקר שהוא מעולם לא חשב על האם זה עולה לאמו כסף, או שמא זה שירות חינמי שמציע משרד הקסמים לכל משפחות הקוסמים. הוא מיד ביטל את המחשבה, הרי זה יהיה בזבוז גדול של כוח אדם אם הם יעשו את זה בחינם. כולם השתמשו בזה. מאות קוסמים מכל רחבי המדינה. כריס הופתע לגלות שהוא וגברת וולס הם לא היחידים במכונית השחורה הארוכה של משרד הקסמים. חוץ מהנהג כמובן, הוא מצא בפנים אישה נמוכה ועגלגלה וילד צעיר. הוא היה נראה כמו האישה שלידו במושב, ככל הנראה אמו. הייתה לו צורה של כדור ופנים נעימות, ועיניו היו גדולות וירוקות. היו לו שיער חום כמו של כריס, פרוע וארוך.
"אני מניחה שאת גברת פומלין," אמר גברת וולס בחיוך וסגרה מאחוריה את הדלת.
המכונית התחילה לנסוע. "כן, כן," אמרה בחיוך הגברת המכונה פומלין. "זה הבן שלי, קוני."
"קונרד אמא," אמר הילד. "קוני היה לפני, כשהייתי ילד. עכשיו אני קונרד."
"אתה עדיין ילד, קוני מתוק," אמרה גברת פומלין וחבקה את בנה.
הוא ניסה להשתחרר בכוח ממנה. "אמא!"
"קונרד הצעיר מתחיל את שנתו הראשונה בהוגוורטס," הסבירה גברת וולס לבנה, שהסתכל על כל המתרחש בבלבול נראה לעין. "גברת פומלין גרה בעיירה הסמוכה וקבלתי מכתב ממחלקת התעבורה המציע שניסע יחדיו."
"מעולה," היה כל מה שכריס הצליח להגיד. 

אחרי נסיעה שהרגישה כמו נצח עם ריבים בלתי פוסקים בין גברת פומלין לבנה הצעיר, הגיעה החבורה המשונה לתחנת קינגס קרוס. אחרי שעברו לרציף תשע ושלושה-רבעים, נתקלו מיד כל הארבעה בקלחת הרועשת של הורים וילדים, ינשופים וחתולים והמנוע של ההוגוורטס אקספרס. גברת וולס וכריס נפרדו מגברת פומלין ובנה במהירות ומיד הלכו למצוא לעצמם פינה שקטה. זו הייתה משימה בלתי אפשרית, שכן היה נדמה שכל הקוסמים והמכשפות בבריטניה התאספו ברציף הצפוף.
"שתהייה שנה טובה מתוק שלי," צעקה גברת וולס. היא יכלה להגיע לטונים גבוהים במיוחד, אבל אפילו היא הייתה צריכה להתאמץ כדי להישמע בין כל הרעש.
"תודה אמא, אני אוהב אותך!" צעק כריס.
"אני אוהבת אותך!" היא צעקה בחזרה ולקחה אותו לחיבוק שובר עצמות קלאסי. "תשמור על עצמך כריס, ותכתוב. תכתוב הרבה. ותשמור על עצמך."
"אני אשמור ואכתוב. אל תדאגי, זה הוגוורטס!" ועם המילים האלו הוא השתחרר ממנה, נישק אותה בלחיה ועשה את דרכו אל עבר הרכבת. 

בתוך הרכבת המצב לא היה הרבה יותר טוב, ובטח שלא יותר רגוע. תלמידים צעקו וקפצו וחפשו את חבריהם ומקומות ישיבה, חלקם הציצו מחוץ לחלונות וצעקו להוריהם, זיקוקים קטנים התעופפו באוויר והתפוצצו ברעש אדיר, וכריס כמעט ולא שמע את הקריאה.
"כריס! כריסטופר וולס!"
כריס חיפש את מקור הקריאה וראה את ראשו של תומאס מציץ מאחד התאים. הוא נשם לרווחה והלך אל עבר חברו.
"אני קורא לך כבר שעות," אמר תומאס כאשר כריס נכנס אל הקרון. אלמה לא הייתה שם, אלא ווסלי קרניגסטון, גם הוא שנה חמישית בגרפינדור, בחור רזה וארוך שנראה קצת כמו שרוך, עם שיער בהיר ופנים ארוכות, עיניים כחולות וקטנות וגם לו, תחילה של שפם. לידו ישבה שרה אלרדייס, גם היא שנה חמישית. כריס הופתע לראות את שרה, ומצא את עצמו בוהה בה ללא כוונה. היא הייתה יפה. יפה מאוד. היה לה שיער אדמוני מלא וארוך, ונמשים שכיסו את אפה, שלא היה גדול מדי ולא קטן מדי. היו לה עיניים חומות-ירוקות ושפתיים מלאות ומחויכות. היום היא לבשה מכנסים שחורים צמודים וחולצה ירוקה ארוכה שהלכה יחד עם הסרט הירוק שבשערה.
"לא נורא, נבקש מפרופסור צ'אנג-מונרו שתכין לו שיקוי שיעיר אותו," אמר תומאס וכולם צחקו.
כריס לפתע התעורר מהבהייה והבין את הסיטואציה. הוא הרגיש את פניו מאדימות והוא מיד התיישב על-יד תומאס, במקום הריק ליד החלון, שממש במקרה היה מול שרה. היא חייכה אליו. לא חיוך מלגלג או זדוני, אלא חיוך נעים, כנה.
"איך עבר עלייך הקיץ, כריסטופר?"
אהמ, כן, נחמד," גמגם כריס. הם אף-פעם לא היו חברים קרובים, אבל הוא תמיד יכול היה לדבר איתה. הוא היה יכול להרגיש עכשיו את שני הבנים האחרים בתא מסתכלים עליו. "היה נחמד. ואצלך, איך היה?" הוא הצליח בסופו של דבר להרכיב משפט. בערך.
"נהדר. היינו בפריז, אבל זה היה טיול קצר. אבא היה חייב לחזור מהר למשרד הקסמים."
"אה, יופי," אמר כריס, מנסה שלא להתפוצץ ממבוכה. "ומה, אה, אבא שלך עושה במשרד הקסמים?"
"תגיד לי, נפל עלייך היפוגריף?" שאל תומאס. "אנחנו מכירים את שרה משנה ראשונה." הוא כמובן צדק, וכריס ידע את זה. כמו שהוא ידע שאביה של שרה הוא הילאי במשרד הקסמים. "את תאלצי לסלוח לכריס, הוא קורא כל-כך הרבה שלפעמים הוא שוכח איך מנהלים שיחה אמיתית." כולם צחקו שוב. 

ביום ההולדת הקודם שלו קיבל כריסטופר מאמו שתי מתנות. הראשונה הייתה עותק מרשים ומלא באיורים ותמונות על ההיסטוריה של קבוצת הקווידיץ' שהוא אוהד, החצים מאפלבי, עם הקדשה מהמחפש שלהם, טריסטן מקאלן. מסתבר שטריסטן הוא אחיין של גברת ג'מה הולידיי הנחמדה, אחת הלקוחות הקבועות, הוותיקות והאהובות במיוחד של גברת וולס. גברת הולידיי ישבה לכוס תה של אחר-הצהריים באחד מביקוריה במאדם מלקין כאשר גברת וולס סיפרה לה על בנה שיתחיל בקרוב את שנת הלימודים הרביעית שלו בהוגוורטס. גברת וולס התרגשה לספר שבנה הוא רודף בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור ואוהד של החצים מאפלבי. גברת הולידיי מיד קפצה מהתרגשות וסיפרה על הבן של אחותה, המחפש של הקבוצה. היא הבטיחה להשיג לו חתימה, וקיימה. המתנה השנייה הייתה מנוי למגזין החודשי הצופה המכושף, עליו כריס חלם כבר שנים. אמו ענתה לו כל פעם שהוא צעיר מדי, אבל בסופו של דבר ביום-ההולדת הארבע-עשר שלו היא נכנעה. זה היה מגזין שהקים הסופר המוערך ולשעבר עורך הנביא היומי (אם כי לתקופה קצרה מאוד, שכן היו לי חילוקי דעות קולניים עם משרד הקסמים), קיידן ג'סרסון. בכל ראשון לחודש בבוקר מאז, כמו שעון, קיבל כריס מינשוף נחמד אחר עותק של המגזין. ולא היה מאושר ממנו. היה בצופה המכושף הכל; כתבות על קווידיץ' ופוליטיקה, מאמרים אקטואליים על המצב בקהילת הקוסמים כמו גם חדשות מעולם המוגלגים, כתבות פרופיל על קוסמים ומכשפות מבטיחים שעושים דברים מופלאים, סיפורים מארצות רחוקות ועל יצורים משונים, לא משנה על איזה עותק נפלת, זו תמיד הייתה קריאה מרתקת. 

כריס קרא בדיוק כתבה על שר הקסמים הברזילאי וביקורו המתקרב בלונדון למען קירוב קהילות הקוסמים של שתי המדינות, כאשר תומאס עצר את גברת מיק, האחראית על עגלת האוכל. מאחוריה עמדה אלמה, כבר בגלימה השחורה של הוגוורטס ועם תג המדריכה שלה. היא נראתה עייפה.
"אתה רוצה משהו, כריס?" תומאס שאל.
"לא, תודה," הוא ידע שבכל מקרה תומאס יקנה מספיק דברים, כפי שהוא עושה תמיד, וידע שאין צורך לבקש משהו מסוים. יהיה קצת מהכל. תומאס שילם ונתן לאלמה להיכנס. היא התיישבה בין ווסלי לשרה.
"בעיות?" שאל תומאס בחיוך שובב בזמן שהוא פתח את סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים.
"תזכירו לי למה זה נחשב לכבוד כזה גדול להיות מדריכה?" שאלה אלמה וחטפה כמה סוכריות מתוך הקופסה.
"זה המון סוכריות," אמר ווסלי בחיוך. "זה סיכון גדול."
"שתוק ווס," ירתה אלמה בארסיות. "אני צריכה סוכר. הרבה סוכר." היא הכניסה כמה לפה ועשתה פרצוף. "זקנו של מרלין וכל הכינים שלו, אני אפילו לא יודעת להסביר איזה טעמים יש לי פה." היא אמרה בפה מלא וכולם צחקו.
כריס הניח את המגזין שלו בצד ונזכר במשהו שאמרה שרה.
"אמרת שאבא שלך היה צריך לחזור מהר למשרד הקסמים," אמר כריס לפתע לשרה.
שרה הסתכלה עליו. "כן?"
"למה?" הוא שאל.
"מה זאת אומרת למה?"
"פשוט עניין אותי למה הוא היה צריך לחזור מהר למשרד הקסמים. הכל נראה די רגוע, כבר המון המון זמן."
"אני לא יודעת, הוא לא ממש מדבר על העבודה שלו," אמרה שרה ונראתה מהורהרת.
בתא שרר שקט מופתי עד שאלמה קמה בסערה. "אני חייבת לחזור, אנחנו עוד מעט מגיעים. קדימה, גלימות!" והיא יצאה.
שרה נפרדה מהם והלכה להחליף בגדים בתא אחר. הבנים עשו את זה במהרה ומבלי להסתכל אחד על השני.
"מה יש לך היום?" שאל תומאס כשהם סיימו. ווסלי יצא לרגע והשאיר את שני החברים הטובים לבדם.
"למה אתה מתכוון?" כריס ידע כמובן למה הוא מתכוון.
"הגמגום, השקט, ואז פתאום השאלה המוזרה הזו לשרה." תומאס חיפש עוד כמה סוכריות ברטי בוטס בתחתית הקופסא ומצא כמה. הוא זרק אותם לפיו.
"כלום," ענה כריס, והוא לא שיקר. הוא באמת לא ידע מה נכנס בו.
"כלום," צחק תומאס.
"כלום," סגר כריס. 

הוא ראה אותם כשהם עשו את דרכם החוצה מהרכבת. ווסלי דיבר בלהט רב עם תומאס על קווידיץ', וכריס עמד קצת מלפניהם. ג'ייקוב פוטר היה תלמיד שנה שישית, הבן של ג'יימס והנכד של הארי. הוא כמובן נראה כמוהם. שיער שחור ופרוע ועיניים ירוקות בהירות. הוא היה קצת שרירי יותר מרוב הפוטרים שלפניו, ובהחלט גבוה יותר. גם לא היו לו משקפיים או הצלקת של סבו. הוא היה נראה כמו הגרסה המשודרגת של הגברים שקדמו לו במשפחתו. הוא לא היה מפורסם בגלל שום דבר שהוא עשה או השיג, אלא היה חלק משושלת מלוכה. לא הייתה דרך אחרת להגדיר זאת.
הוא עמד על הרציף מוקף בחבריו, וראוי לציין שאף-אחד מהם לא היה בן משפחה, למרות שהיו לו כמה וכמה כאלו שלמדו בהוגוורטס. הוא היה המבוגר ביותר בדור הזה של משפחת פוטר-וויזלי, היפה ביותר, המוצלח ביותר, והוא רצה שכולם ידעו את זה ולא ישכחו את זה. הוא הפוטר הטוב מכולם.

הפרק הקודם		הפרק הבא