משחקי הרעב ה-76 לילדי הקפיטול

דרך אגב, הדירוג הגבוה הוא בגלל האלימות של המשחקים. אין שום מין מפורט או משהו, כי כמו ששמתם לב, אין שיפ. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

קריאות הלם ופחד עלו מפיהם של תושבי הקפיטול. כולל אני. צרחנו כמו שלא צרחנו מימינו- כי בכול זאת, לא הייתה לנו סיבה לפחד. 

התושבים ניסו לברוח מהשורות, אבל המורדים עם הרובים חסמו אותנו. 

"שקט!" צרחה הנשיאה קווין. כמה יריות נורו באוויר כדי להמחיש את הבקשה. דממה רועדת נוצרה בשדרה. 

"יפה," אמרה הנשיאה קווין במתיקות. "עכשיו, טקס האסיף יתקיים. יש בו שני כללים שונים: אחד, יבחרו שבעים ושישה מיועדים. כול מיועד שיהרג או ימות, זה כנגד שנת משחקים אחת. עוד כלל הוא, אסור להתנדב. מי שנבחר, אין להחליפו. מידע נוסף ימסר לאחר האסיף. עכשיו, הביאו קדימה אל מתחת למרפסת את הילדים מגיל 12- 17." היא מסיימת את דבריה. 

אף אחד לא זז. 

"עכשיו," הנשיאה קווין אומרת מבעד לשיניים חשוקות מזעם. היא מאבדת סבלנות. ומניסיון, שנשיאים בפאנם מאבדים סבלנות, אנשים מתים. 

אנחנו זזים לאט לאט ויורדים במדרגות בהמונינו. המורדים עם הרובים מפרידים בין הבנים והבנות ומקיפים את שני הקבוצות. אני ניצב באמצע של קבוצת הבנים. אני פחות או יותר בגובה של כול הילדים שבגילי, אז אני רואה את הקיר של האחוזה. קר ומחוספס, בדיוק כמו הנשיאה קווין. 

"יפה מאוד," היא מביטה בנו בבוז צונן. שאר המנצחים מביטים בנו- חלקם בבוז, חלקם בשנאה וחלקם, כמו קטניס ופיטה, ברחמים. 

"אפי, תורך הגיע," אומרת הנשיאה ויורדת מהבימה. 

אישה עם פאה כסופה וריסים שנטו כלפי חוץ עלתה לבמה בשימלה כסופה אדוקה. לפני שעלתה, כולם ראו על המסכים הענקים שהיימיטץ׳ הניח יד על כתפה ונישק אותה על לחייה. היא הסמיקה למרות האיפור הלבן המרוח בהגזמה על פרצופה. 

שני כדורים מלאים בפתקים. על כדור בצידה הימני רשום 'בנים' על הכדור האחר רשום 'בנות' .

"הבנות ראשונות," אומרת והולכת אל הכדור משמאלה. היא מוציאה 38 פתקים ומקריאה אותם בקול רם תוך הזעקות של ההורים שבורי הלב והילדים המייבבים. אחת מהן היא, איך לא, רוז סנואו, נכדתו של הנשיא סנואו. אני עדיין לא מוכן להתייחס לגופה שמולי ככה. רוז מביטה בדמעות בגופתו של הסבא שלה הדמעות. הבנות הולכות לאיפה שהמורדים מובילים אותם- קידמת הקבוצות ומצמידים אותן לקיר בזו אחר זו והן מסתדרות בתור ישר אחת ליד השניה. כולן דומעות ומרוחות באיפור. 

אחרי שכול הבנות עולות אפי הולכת לכדור של הבנים. היא מתחילה להוציא את הפתקים בזה אחר זה. גם הבנים הולכים אל הקיר ומוצמדים שם זה אחר זה. 

נשארו רק שני פתקים. יכול להיות שאני אצפה במשחקי הרעב כמו שהיה אמור להיות?

"קיידן שרייב," קוראת אפי. 

אני מצמיד את ידי לפי ודמעות זולגות לי על הלחיים. אני שומע את ההורים שלי צועקים אלי. מישהו מביט בי ברחמים בזמן שמורד מוביל אותי אל הקיר. הוא הבא שנבחר. 

"טוב, אלה המיועדים מהקפיטול למשחקי הרעב השנה. רק אחד מהם יצא מהזירה חי. טוב, המשחקים יתקיימו בעוד חודשיים בדיוק מכיוון שיש לבנות את הזירה עצמה. בכול העת הזאת המיועדים ישהו במרכז האימונים הישן והטוב ויתאמנו שם לקראת המשחקים. בכול העת הזאת, יהיו רק שני ביקורים- אחד בכול חודש- של הקרובים אליו. בכול קומה יהיו ששה מיועדים, שלושה בנים ושלושה בנות, מלבד קומות 1,2,3,4 שבהן יהיו שבעה מיועדים. כול קומה תקבל מדריך. הקבוצות חולקו כבר וגם המדריכים. תדעו את הקבוצות במרכז האימונים וגם את הלו"ז המדוייק. מי יתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם. משחקי הרעב מוצלחים." היא חותמת את הדבריה במשפטים הידועים. למי שלא נבחר הסיכויים היו לטובתו. 

"תודה רבה אפי," אומרת הנשיאה קווין. "עכשיו, המיועדים ילוו למרכז האימוני ביחד עם הוריהם ויתחלקו לקבוצות. הפרדות יתרחשו בכניסה אל מרכז האימונים. כול שאר התושבים מוזמנים לחזור לבתיהם." 

כול התושבי הקפיטול מתפזרים במהירות. אני רואה הורים שמחבקים את ילדיהם בהקלה גלויה. ההורים של הנבחרים רצים אל ילדיהם בדמעות ומחבקים אותם. אבל אני רואה רק את הורי שרצים אלי בזרועות פתוחות ובדמעות. אני קופץ אל זרועותיהם המגוננות ובוכה שם את כול הדמעות שיכלו להיות לי. 

המורדים מזרזים אותנו לצעוד אל המרכז אימונים, צעדה שנמשכת עשרים דקות. אנחנו, המדריכים ואפי צועדים תוך שאנחנו מוקפים במורדים אשר שומרים עלינו. 

ההורים שלי וההורים האחרים מנסים להרגיע את אותנו. זה לא ממש עוזר לאור העובדה שכול הילדים פה לא ישרדו חוץ מאחד. 

אנחנו מגיעים אל מרכז האימונים שם אנחנו נפרדים מההורים שלנו. 

"שמור את הנזר של סבא, בסדר. וזכור, לא משנה מה אתה תנצח, ברור?" אומר אבי בדמעות. 

אני מהנהן. 

אמי מנשקת אותי במצח ומחבק אותי. לוקחים את ההורים יותר מדי מהר. 

"טוב, הגיע הזמן לחלק אותכם לקבוצות." מכריזה אפי. 

אני לא ממש שם לב עם מי אני...

"... וקיידן שרייב. הבוצה הזאת תשהה בקומה 12 ותקבל את ה'עורבני חקיין' בכבודה ובעצמה, קטניס אוורדין." מסיימת אפי את דבריה. 

אני צועד אל הקבוצה בת החמישה אנשים הכוללת את הנער שריחם עלי. עכשיו הוא מרחם על עצמו. קטניס מצטרפת אלינו ואנחנו מובלים למעלית. כולנו נכנסים אליה וקטניס לוחצת על הכפתור ואנחנו מזנקים למעלה. 

אנחנו מגיעים לקומה והדלתות נפתחות. 

אנחנו יוצאים אל סלון ענק שאליו יורדות שלוש מדרגות ורצפתו עשוייה מזכוכית כהה שמתחתיה יש מים זורמים ומוארים. הם נותנים לסלון צבע כחול חייזרי. במרכז יש שולחן מלבני עם אגרטל ובתוכו זר פרחים בצבע כחול מדהים. השולחן מוקף בספות קטיפה רכות ומזמינות בצורת ח' ומולם טלוויזיה ענקית. 

אנחנו נכנסים עוד יותר ומסתכלים ימינה כי בשמאל יש קיר. חדר האוכל ניצב על מדף גבוה שאפשר לעלות אליו רק בעזרת מדרגות. עלינו אליו ובתוכו היה שולחן ענק וארוך ערוך כבר לארוחה. כול מה שחסר זה אוכל. 

אנחנו יורדים מחדר האוכל והולכים אל מסדרון ארוך ממול. 

מסתבר ששם אנחנו ישנים. על כול דלת מוטבע השם של המיועד. אני האחרון מימין. 

"תרגישו בנוח. בשעה שבע צריך לבוא לארוחת ערב. את ארוחת הצהריים תוכלו בחדרים שלכם. היום." אומרת קטניס. 

אנחנו מתפזרים לחדרים. 

הפרק הקודם		הפרק הבא