בין הצללים

קראתי ספר במיטה שלי בחדר הקטן. היה לילה- הזמן האהוב עליי. תמיד בחושך הרגשתי מוגן. אמא שלי קייטי ראתה טלוויזיה למטה. לפחות עד ששמענו את דלת הכניסה נופלת. נבהלתי וסגרתי את הספר בטריקה, לצערי לפני שהספקתי לבדוק באיזה עמוד אני. ´אליסיום,´ קול לחש בראשי משום מה. נבהלתי עוד יותר וקמתי לרצפה. "אמא?´ קראתי בקול חנוק מבהלה. שמעתי אותה נאבקת במשהו, ואז: "מרקו! מחנה החצויים! תמצא אותו!" ויותר לא שמעתי אותה. קפאתי במקום. לא ידעתי מה זה לעזעזל"מחנה החצויים" שהיא מדברת עליו, אבל הבנתי שהיא בצרות. רצתי למטה וקפאתי במקומי. יצור ענק החזיק באמא שלי, אבל הייתה לו רק עין אחת. בלעתי רוק והוא הסתכל עליי. "ת..תעזוב אותה," גמגמתי והוא צחק. הלב שלי קפא והרגשתי שאני תכף מתעלף. "מרקו," שמעתי קול פתאום בראש וקפצתי. גם האיש עם העין האחת קפץ משום מה והסתכל בכל הבית בבהלה. הרגשתי משהו כבד ביד שלי וראיתי שזאת חרב שחורה. בהיתי בה המום. "ברח, כל עוד אתה מסוגל. מהר. עכשיו!" אמר הקול וקפצתי ורצתי החוצה. היצור מאחוריי שאג במחאה ושמעתי שאמא שלי נזרקת לרצפה. רצתי ורצתי עוד בחושך. תמיד ראיתי מעולה בחושך, אז זה לא הפריע לי- זה כאילו שהיה לי פנס בלתי נראה והאיר את הדרך בהילה חלשה כזאת שגרמה לי לראות מצויין. הרגשתי שהיצור רודף אחריי, אבל שמעתי את אמא שלי בראש אומרת לי שוב ושוב להגיע למחנה החצויים הזה והמשכתי לרוץ בלי לעצור. מתישהו הרגשתי שהיצור התייאש ממני ועזב אותי וקרסתי על הברכיים מתנשף. ´מה קרה כאן?´ חשבתי בפאניקה ונרדמתי לפנות בוקר. למחרת מצמצתי והתעוררתי כשמכוניות משטרה היו סביבי. התמתחתי וגיליתי שנרדמתי על מדרכה של הולכי רגל ושוטר מודאג מסתכל עליי. כשראה שקמתי הוא נשם בהקלה ועזר לי לעמוד. "היי, ילד. הכל בסדר?" שאל אותי והנהנתי במבוכה. אכשהו הוא לא הבחין בחרב שהחזקתי. הוא חייך אליי. "אני אדמונד ג´ונסון. פקיד משטרה. נעים מאוד, איך קוראים לך?" שאל אותי ומצמצתי.

"מרקו," אמרתי. הוא הנהן וגרר אותי איתו לניידת. נבהלתי שעוצרים אותי. הוא חייך אליי מהמראה. "אל תדאג, הכל בסדר. אני רק אוסף אותך הבייתה," אמר והנהנתי אבל כשהוא חזר להתרכז בכביש חזרתי להראות מודאג. בסוף הגענו לתחנת משטרה כלשהי שלא הכרתי והוא פתח לי את הדלת. קפצתי החוצה ובהיתי בה. זאת הייתה תחנה קטנה, וזה נראה יותר כמו כניסה ליישוב מאשר משטרה. אדמונד הוביל אותי פנימה והתיישבתי מול המחשב שלו במשרד. הוא התיישב מולי. "אז מרקו. בן כמה אתה?" הוא שאל אותי בעניין. "שלוש עשרה," מלמלתי. הוא הנהן. "מרקו מה?" שאל אותי. מצמצתי. "מה השם משפחה שלך?" הוא הסביר את עצמו. התלבטתי אם להגיד את השם האמיתי שלי או לא. הרי ברור שהוא מברר את הפרטים שלי כדי להחזיר אותי הבייתה, אבל הרי הבית שלי הושמד על ידי -מה- שזה- לא- היה- בעל העין האחת. "מרקו אדיסון," שיקרתי והחלטתי להשתמש בשם הזה מהיום. ככה אף אחד לא יזהה אותי באמת אלא אם כן אני אחזור הבייתה, וזה לא עומד לקרות. אדמונד ג´ונסון חייך אליי בשעשוע. אכשהו ידעתי שהוא יודע שהוא משקר ותהיתי איך. "אדיסון, מה? טוב, כבוד לפגוש קרוב משפחה של תומס אדיסון" אמר וצחקק. חייכתי במבוכה חיוך של ´כן, כולם אומרים את זה.´ הוא מיהר להפסיק ולהרגע וכחכח בגרון. "אז בסדר, מרקו אדיסון. רוצה לאכול משהו? אתה נראה נורא." הוא אמר ואז ליטף לי את הראש כי דמעה קטנה ברחה לי. מיהרתי לנגב אותה והנהנתי במהירות. הוא חייך חיוך מוטרד והלך להביא לי סנדוויצ´ים ומים וחלב מהמטבחון של התחנה. אכלתי בהוקרת תודה והוא חזר להתיישב מול המחשב. "אז, מרקו. מה-" הוא התחיל להגיד אבל עוד שוטר נכנס למשרד והסתכל עליי בתהייה. אדמונד נאנח והסביר לו מי אני. גם הוא צחק כי אני קרוב משפחה של תומס אדיסון ועשיתי פרצוף. 

הוא מיהר להפסיק לצחוק והסתכל עליי. "ברחת מהבית, מה ילד?" שאל אותי ומצמצתי. הוא חייך. "אני מזהה ילדי רחוב מקילומטרים. אני עצמי הייתי כזה פעם," אמר ושתקתי."מצטער," מלמלתי והוא משך בכתפיים. "בכל אופן, מה אתה עושה כאן? אין לך לימודים?" שאל. אדמונד גלגל עיניים. "עזוב אותו. הוא יכול להישאר כאן, ג´וליוס" אמר וג´וליוס הנהן. "בטח." מלמל ושמעתי שהוא הלך ופתח דלת- שראיתי שהיא גם משרד. לרגע היה שקט. "בסדר. אז מרקו, אתה צריך לחזור הבייתה. לא בטוח בשבילך כאן," הוא לחש פתאום ובהיתי בו. "מה זאת אומרת?" לחשתי בחזרה בסקרנות. אדמונד הגניב מבט לחרב שלי וקפאתי. "אתה חצויי, נכון?" הוא לחש ורעדתי. "א..אני חושב," גמגמתי ומחיתי זיעה מהמצח. "א..אמא שלי רק אתמול אמרה לי ללכת למחנה החצויים ואז היא.." בלעתי רוק, "מתה." מלמלתי. הוא הנהן בפה פעור. "עכשיו הכל ברור. אתה בטוח שהיא מתה?" הוא שאל וראיתי שהוא מקווה מאוד שאני טועה. הנהנתי בלית ברירה. "אני בטוח כמו שקוראים לי מרקו." אמרתי והוא נשך שפתיים. "טוב. תמסור ד"ש לכירון, ואתה חייב לעוף מכאן ברגע זה" הוא אמר פתאום והתחיל לדחוף לי אוכל ומים לתיק קטן שהיה על השולחן. בהיתי בו. "למסור ד"ש למי?" דרשתי לדעת אבל הוא התעלם ממני ודחף לי את התיק לידיים. הוא הסתכל כל הזמן למקום שג´וליוס נעלם בחדר שלו, ואז לחלון בפחד. הבנתי שהיצור בעל העין האחת חזר אכשהו והלב שלי קפא שוב בפחד. "לך. תברח! תמלא אחר בקשתה האחרונה של אמא שלך, מרקו אדיסון." הוא אמר ודחף אותי החוצה ומיהר לסגור את הדלת. ראיתי שהוא מסתכל עליי בחשש מהחלון ואז את ג´וליוס חוזר ואדמונד חזר לעשות את עצמו רגוע כמה שיותר. תליתי את התיק על הגב ורצתי בלי להסתכל אחורה. ´למסור ד"ש לכירון´, חשבתי כל הזמן, ´מאדמונד ג´ונסון.´

		הפרק הבא