הבת של אקסימילי

אני לא קראתי אנימורפס עד הסוף, אז אם מישהו במקרה קרא את כל הספרים של אנימורפס ויודע שמסיבה כלשהי לאקס לא תהיה בת או משהו כזה, בבקשה שישמור את המידע הזה לעצמו. אני וחלק נכבד מהקוראים שלי לא אוהבים ספוילרים!

קוראים לי אלפנגיין אסגרות' קינמון. 

כן, אני יודעת שזה שם מוזר, אבל אני מוזרה אפילו יותר. 

אני חייזרית. 

נולדתי וגדלתי כאן על כדור הארץ, אבל אני לא בת אנוש. 

אני ילדה אנדליטית.

אני נראית כמו קנטאור מהמיתולוגיה שלכם, רק שהגוף התחתון שלי הוא יותר כמו של עפרת איילים מאשר כמו של סייחה של סוסים.

גם האוזניים שלי מזכירות אוזניים של עפרת איילים.

יש לי פרווה בצבע תכלת, עם טיפונת חום בהיר.

יש לי שבע אצבעות בכל אחת מידי הדקות והחלשות.

אין לי פה או אף, רק שלושה חריצים קטנים ומאונכים באמצע הפרצוף.

מעליהם יש לי עיניים, דומות לשלכם רק גדולות יותר, בצבע ירוק עז.

יש לי זוג עיניים נוסף, שעומד על זוג מחושים עבים שאני יכולה לסובב לכל כיוון.

ככה אני יכולה לראות מה יש מאחורי ומצדדי בלי לסובב את הראש. יש לי גם זנב, ארוך ושעיר עם להב קטן בקצה, כך שאני יכולה לדקור את מי שמעצבן אותי. 

לא שאי פעם עשיתי את זה, אבל עדיף לכם לא לעצבן אותי. לכם אין זנב. 

אלא אם כן אתם אנדליטים או הורק באג'ירים, אבל אני פונה בעיקר לבני אדם, מתוך הנחה שהם קהל היעד העיקרי של ה... חיבור הזה. 

בכל מקרה, אני ומשפחתי היקרה עברנו דירה - אם אפשר לקרוא לבית אנדליטי דירה- למדינה אחרת. 

וכאילו זה לא מספיק גרוע, אני גם אצטרך ללכת לבית ספר בפעם הראשונה. 

לא, אני לא בכיתה א'. פשוט עד עכשיו ההורים שלי לימדו אותי בחינוך ביתי. 

אבל עכשיו הם מעדיפים שאני אלמד לימודים אנושיים ואשתלב בחברה האנושית.

הם כנראה צודקים, אבל זה לא מקל עלי. אני מכירה בני אדם בגילי, ואפילו יש לי חברה אנושית, אבל היא הולכת לבית ספר רגיל, כך שלא נפגשנו הרבה. 

ועכשיו עברתי דירה. 

<אתה בטוח שאני אוכל להזין את עצמי בבית הספר? > שאלתי את אבא שלי.

שאלתי אותו הרבה שאלות מהסוג הזה בזמן האחרון. לא שאני לחוצה או משהו. 

הוא חייך באמצעות עיניו וענה לי: <יש שם הרבה דשא ראוי למאכל וגם בריכה מלאכותית עם מים ראויים לשתיה. אם כי אף אחד לא ימנע ממך לשתות מהברזיה...>

<אבא!> קטעתי אותו, <אני לא מתכוונת לתקוע את הפרסות שלי בתוך ברזיה! >

<סתם צחקתי, > הוא אמר בנעימת התנצלות, <מה שאני מנסה להגיד זה שהצוות של בית הספר יודע שאת תגיעי ללמוד שם. הם ערוכים לספק לך כל מה שתצטרכי.

את רשאית לעבור בין הכיתות והשיעורים ולקיים טקסים אנדליטיים אם תצטרכי, אבל עדיף שלא תשתמשי בדיבור מחשבה פרטי בזמן השיעור.

זה לא מנומס לנצל את היכולת הזאת כדי לעקוף את הסמכות של המורים.>

דיבור מחשבה זאת הצורה שבה אנחנו האנדליטים מתקשרים, כיוון שאין לנו פה.

אנחנו לא קוראי מחשבות, אבל אנחנו יכולים לגרום לאנשים בסביבה שלנו לשמוע בתוך הראש שלהם את מה שאנחנו רוצים לומר.

אנחנו יכולים לגרום לכל מי שבסביבה "לשמוע" אותנו מדברים, שזה דיבור מחשבה כללי, או לגרום למישהו מסוים "לשמוע" אותנו, שזה דיבור מחשבה פרטי. 

אני מבינה למה עדיף שאני לא אשתמש בזה בזמן השיעור.

זה יותר גרוע מללחוש- למורה אין שום דרך לדעת שאני מדברת עם אחד התלמידים. 

<את מסתדרת עם התיק שלך?> שאל אותי אבא. 

אני לא יכולה להשתמש בתיק אנושי רגיל- כתפיים אנדליטיות הן חלשות.

במקום זה יש לי תיק שקשור לחגורה שנכרכת סביב אזור המותניים שלי- איפה שהחלק האנושי מתחבר לחלק האיילי.

התיק הזה הוא קצת כמו פאוץ' גדול, אבל הפוך- התיק מונח על הגב האיילי שלי, לא על הבטן שלי.

<כן,> אמרתי, <רק חבל שהספרים האלה כבדים. נקווה שאני אלמד מהם דברים חשובים. >

<מספרים אנושיים? אני חושב שלא, > אמר אבא שלי בזלזול, <אבל את בכל זאת חייבת לקחת אותם. >

<ההסעה שלך אמורה להגיע בקרוב, > הפריעה אמא שלי לשיחת האב- בת המרגשת שלנו, <כדאי שתמהרי.>

<טוב, להתראות, חבר'ה, > אמרתי.

הושטתי את הזנב שלי כדי לגעת בעדינות בקצה הזנב של אמא שלי, ואז של אבא שלי, ואז של אחי התינוק סירו.

לא שהמחווה הזאת אמרה לו משהו- הוא ניסה לקרב את הזנב שלי לפרסות שלו.

<פויה, סירו סיריניאל צ'ילי. אסור לך לאכול את הזנב של אחותך,> אמרתי לו אחרי ששחררתי את הזנב שלי מאחיזתו.

לא שהוא יכול להבין את זה. 

חיבקתי את ההורים שלי לשלום בשיטה האנושית ודהרתי להסעה. 

שם הרבה ילדים אנושיים לטשו בי מבטים. גם הנהג של ההסעה בהה בי. 

השתדלתי להתעלם מזה ונכנסתי לחלל בין שתי שורות של מושבים. כשהאוטובוס עצר, ירדתי ממנו והתקדמתי בהיסוס לעבר שערי בית הספר. 

גם השומר בהה בי כשעברתי. לבית הספר יש מבנה די מכוער, אבל גדול ומרווח ובאמת יש הרבה דשא בחוץ.

		הפרק הבא