הבת של אקסימילי

למרבה המזל זה לא דשא סינטטי. 

התקרבתי אליו ודרכתי על חתיכת עשב בזהירות.

הטעם שלו היה בסדר.

אני יודעת שבני אדם יכולים לחוות מגוון רחב של טעמים באמצעות הלשון שלהם, אבל פרסה אנדליטית פחות או יותר מוגבלת לחוש את הטעמים "אכיל" ו"לא אכיל". 

אני רוצה לנסות את חוש הטעם האנושי, אבל אמא שלי חושבת שאני צעירה מדי בשביל להשתנות.

היא מפחדת שאני אתקע בגוף אדם לכל החיים. 

לצערי שמתי לב לילדים שמדברים עלי. 

"תראו את היצור הזה שדורך על הדשא!" 

"אמא'לה, זה מלחיץ נורא."

"אתה חושב שזאת החייזרית ההורק באג'ירית שדיברו עליה?"

"לא הורק באג'ירית, אנדליטית! הורק באג'ירים הם ירוקים!" 

כאילו שזה ההבדל היחיד ביני לבין ההורק באג'ירים. 

"אבל זאתי החייזרית שאמרו לנו עליה?" 

"או זה או שההורים שלה אחים."

"לא, הם תאומים!"

<בין תאומים שאחד מהם זכר והשניה נקבה יש כמעט את אותו פער גנטי שיש בין אחים רגילים! > מצאתי את עצמי צועקת.

הילדים בהו בי והצטערתי מאוד שאמרתי את זה.

למזלי באה מורה להציל אותי.

"שלום!" היא אמרה בעליזות, "את חייבת להיות אלפנגיין! אני גברת טבואי, ואני אהיה המחנכת שלך. רוצה שאני אראה לך איפה כיתת האם?"

<בטח,> אמרתי, והתפתיתי להוסיף: <ותודה על כך שהצלת אותי מלהביך את עצמי למוות. >

עקבתי אחריה אל תוך הבניין.

היא היתה בת אנוש כבת 40, עם שיער כהה ומתולתל ועור חום.

היא הרכיבה משקפיים על עיניה החומות אף על פי שלבני אנוש יש גישה לטכנולוגיה אנדליטית בימינו.

אולי אין לה מספיק כסף. 

או שהיא סתם אוהבת את המשקפיים שלה. 

בזמן שתהיתי אם זה מנומס לשאול אותה מהי הסיבה לכך שהיא משתמשת בכלי מיושן לתיקון הראייה, היא הציגה לי כל מיני דברים בבית הספר שאבא שלי כבר הראה לי בהולוגרמה. 

לבסוף היא נעצרה ליד דלת מסוימת ואמרה: "וזאת כיתת האם שלך."

ברגע שהיא פתחה את הדלת, נשמעה צרחה. 

לא הדלת צרחה, כמובן, אלא ילדה בגילי שישבה בתוך הכיתה עם החברות שלה. 

היא ראתה שאני מסתכלת עליה וצרחה שוב. 

"למה את צורחת ככה, מייגן?" שאלה גברת טבואי בנזפנות. 

"כי אני מפחדת מחייזרים," לחשה הילדה. "אז מה את עושה פה?" שאלה אחת הילדות שלידה ומיד התחמקה ממכה שילדה אחרת ניסתה להנחית עליה. 

"כי אבא שלי חושב שחשיפה למה שמפחיד מרפאת את הפחד," ענתה בלחש הילדה המבוהלת. 

"כנראה צריך לשלם הרבה על סדנה לניהול פחדים בימינו, הא?" אמרה ילדה אחת בעוקצנות. 

גברת טבואי אמרה: "מספיק, בנות. אין שום סיבה לפחד. וזה מאוד מעליב לצרוח כשפוגשים אנשים, אני מצפה להתנהגות יותר בוגרת בכיתה שלי. עכשיו-"

מהרמקולים של בית הספר נשמעה מנגינה קצרה למדי. 

"צלצול", אמרה המורה, "אני צריכה להביא לפה את שאר התלמידים מהכיתה. תתנהגו יפה."

היא יצאה מהכיתה והשאירה אותי לבד עם ילדה שמפחדת ממני והחברות שלה. 

למרבה המזל הצורך לנהל שיחה נחסך מאיתנו כי כמה בנים בערך בגילנו נכנסו לכיתה. 

כדי לבהות בי. 

קצת אחריהם המורה חזרה עם שאר תלמידי הכיתה ואמרה לכולם לשבת. 

כולם ישבו חוץ ממני.

אני עמדתי מאחורי שולחן ללא כיסא מאחורה. 

"שלום לכולם!" אמרה גברת טבואי, "למי שעוד לא הצגתי את עצמי בפניו, אני גברת טבואי. אני אהיה המחנכת שלכם השנה, מה שאומר שאם תהיה לכם בעיה עם הלימודים או עם חבריכם לבית הספר תוכלו לפנות אלי. אתם יכולים לפנות גם ליועץ או למנהל, העיקר שתרגישו בנוח. אני גם אלמד אתכם היסטוריה. טוב, ברשותכם אני אבדוק נוכחות."

"לא מרשה," אמר אחד הילדים. 

זיהיתי אותו מתוך הקבוצה של הילדים שדיברו עלי. 

"מצחיק נורא," רטנה גברת טבואי, "אלכסנדר, מייגן?"

"כאן," אמרה הילדה שמפחדת ממני. 

"בראון, הולי?""פה," ענתה ילדה אחרת. 

"קינמון, אלפנגיין אסגרות'?"

<קינמון זה לא שם משפחה,> אמרתי בקול, בלי לחשוב. 

כולם בהו בי שוב.

רציתי להיעלם. 

"סליחה. אז מה שם המשפחה שלך?" שאלה גברת טבואי. 

"לאנדליטים אין שם משפחה!" אמר מישהו. 

"בבקשה, דברו רק כשאני פונה אליכם," נזפה גברת טבואי, "מה שם המשפחה שלך, אלפנגיין?"

<לאנדליטים אין שם משפחה, > הדהדתי כמו סתומה, <אנחנו נותנים שמות בצורה אחרת מאשר בני אדם.>

"טוב," אמרה גברת טבואי, "קורן ג'וליאן כאן?"

תלמידים המשיכו לבהות בי כל זמן בדיקת הנוכחות. 

ממש לא אהבתי את תשומת הלב הזאת.

כדי להרגיע את עצמי אספתי נתונים על העיניים שבהו בי- ספרתי שישה עם עיניים כחולות, שזה עשרים אחוז, שלושה תלמידים שהם עשרה אחוזים עם עיניים ירוקות, ואני בתוכם, ולשבעים האחוזים הנותרים יש עיניים חומות. 

"טוב," אמרה גברת טבואי לאחר שגמרה לקרוא שמות, "עכשיו כל אחד יספר על עצמו כדי שנוכל להכיר אחד את השני יותר טוב. כל אחד יגיד איך קוראים לו, למה קוראים לו בשם הזה, ויספר לנו על משהו מעניין שהוא עשה בקיץ. אני אתחיל. אני רוז טבואי, קוראים לי על שם סבתא שלי, ובקיץ האחרון טסתי לחתונה של אחותי הקטנה בפריז."

הפרק הקודם		הפרק הבא