בת הירח הסודית *מוקפא*

אני שונאת בקרים. תמיד הרגשתי בבוקר כמו גמל: כבדה, מגושמת ויורקת. או יותר נכון מזילה ריר. הריר זה הרגל דוחה שאני לא ממליחה להיפטר ממנו.
אור השמש פגע בפני, מישהו כנראה הסיט את וילון הקטיפה הלבן בחדר השינה בקלריון.
"עוד כמה דקות." אני ממלמלת, מנסה להרוויח עוד כמה דקות שינה.
יד דיפה אותי מהמיטה והעירה אותי, הדרך המיוחדת של מל להעיר אותי.
אני פוקחת עיניים. מל עמדה מעלי, ידיה על המותניים שלה כשהיא נועצת בי מבט ביקורתי. הייתה לה שריטה על הצוואר שלה, בדיוק אותה אחת מהחלום שלי והיא לבשה מעיל סקי כסוף למרות שהיה קיץ.

"חשבתי שאת מתה לרגע." אמרה מל.
"וואו תודה."
אני קמה על רגלי ומביטה במקום שבו אני נמצאת.
זה בהחלט לא היה חדר השינה שלי בקלריון.
החדר היה קטן יותר והיה בו רק חלון אחד שמשני צדדיו הוגפו וילונות בצבע קרם.
על הקיר נתלו תמונות שלי, של משפחתי וחברותי המעטות.
לא הייתי טיפוס חברותי במיוחד וכל זמן שביליתי עם בנות רגילות גרם לי לקנא בהן ובחיים הנורמאלים שלהן. לא יכולתי לענות אפילו על השאלה "איך קוראים להורים שלך?" בלי שיתחילו לרחם עלי. אני שונאת שמרחמים עלי.
הייתי בחדר שלי. לא זה שבקלריון, שחלקתי עם כריסטינה ומל. הייתי בבית שלי.
"איך הגעתי לפה? ו-בלי להעליב- מה את עושה פה?"
"סיפור ארוך. בואי יש מישהי שרוצה לדבר איתך."
"את לא יכולה-"
"כן אני כן יכולה להגיד לך מה לעשות בבית שלך."
"איך?"
"אני מכירה אותך ילדה."
תהיתי על מי מל דיברה. כנראה על ביאנקה או הזוג ג´יימס, או אולי על אחת מחברותי מהבית.
לפני ששמתי לב כבר היינו בסלון. על הספה ישבו ביאנקה והורי האומנים, קלרה ופרד ג´יימס.
השיער החום הגלי של ביאנקה היה פזור ומתחת לעינה הייתה נקודת חן. עורה היה בהיר, השפתיים והשיניים שלה הוכתמו באודם ורוד שסחבה בטח מקלרה.
הדברים האהובים עליה היה לאפות עוגיות שרופות, לקפוץ על המיטה בחדר שלי ולנעול את נעלי העקב של קלרה.
לקלרה היה שיער ערמוני ועיניים חומות, העור שלה היה שזוף והיא תמיד הדיפה ריח של בושם.
לפרד היה שיער ג´ינג´י ועיניים ירוקות. האוזניים שלו היה מעט מחודדות וסנטרו היה מכוסה בזיפי זקן. 
על כורסא ליד הבפה ישבה נערה בת שניים-עשר, גדולה מביאנקה רק בשנתיים, אבל עיניה נראו מבוגרות בהרבה וצבען היה כסוף-לבנבן כמו הירח.
העור שלה היה חיוור כמעט כמו של שלגיה מדיסני ועל ראשה היה נזר כסוף.
סביב גופה זהרה הילה לבנה, כמעט בלתי מורגשת אבל עדיין שם. הנערה הקרינה כוח ונתנה לי את ההרגשה שהיא תוכל לחסל אותי במבט אחד בלבד.
אבל הדבר שהכי הטריד אותי בה היה זה שהיא כלל לא הייתה זרה לי, ראיתי אותה כמעט כל לילה בחלומותי.
דרים קמה מהכורסא, "הצטרפי אלי לונה." היא יצאה אל החצר, מגפי הציד שלה לא השמיעו קול על מרצפות האבן.
קלרה סימנה לי בראשה ללכת אחרי דרים והעירה אותי מהקיפאון "אה...כן ברור."
אני יוצאת אל החצר אחרי הנערה. אני יוצאת אל החצר אחרי הנערה.

היא חיכתה לי, יושבת על כורסא כחולה שאני די בטוחה שלא הייתה שם , בידה היא אחזה קשת כסף, דומה לשלי.
"לונה." אמרה בשלווה.
"איך את יודעת את השם שלי?"
"יש לי דרכים. תוכלי לקרוא לי ארטמיס."
"ארטמיס." הרהרתי, "כמו ארטמיס, אלת הציד?"
"כן בדיוק." אמרה בחיוך.
הקשת התפוגגה בידה והיא הביטה לצדדים, כאילו מישהו עלול לשמוע אותה.
"כמה את יודעת על המיתולוגיה היוונית?" ארטמיס אמרה לבסוף.

הפרק הקודם		הפרק הבא