בת הירח הסודית *מוקפא*

קודם כל הודעה קצרה פרסמתי את הספר הזה גם באתר בשם וואטפד ובאתר עיר הספרים.

אני באמת שונאת ללמוד היסטוריה, עם כל השיעורים חסרי התועלת במערכת השעות שלנו, היסטוריה זה השיעור השנוא עלי.
לא הבנתי אף פעם למה אני צריכה לדעת איך בריאת העולם התקיימה לפי המיתולוגיה היוונית או למה מלחמת טרויה פרצה, אני רוצה לדעת מי האנשים המטורפים האלו בעולם שאוהבים ללמוד את זה.

בדרך כלל בשיעורי היסטוריה ניסיתי לנמנם על השולחן שלי לכמה דקות לפני שיתפסו אותי, כמו שאני עשיתי עכשיו.

"מיס ג´יימס!" המורה שלי, גברת רובין קראה.

גברת רובין הייתה אישה מבוגרת ומלאה שדמתה בצורה מפחידה לאמבריג´ מספרי הארי פוטר, היה לה שיער חום מתולתל ועל אפה נח זוג משקפיים עגולות, היא לבשה תמיד בגדים ורודים מה שגרם לה להיראות כמו כלב פודל. אבל פודל מהסוג שלא היית רוצה ללטף אם ראית אותו בפארק. 
ההבדל היחיד בינה לבין אמבריג´ זה שהיא לא התנהגה כמו הרוע בהתגלמותו, היא רק הייתה מורה מעצבנת שתמיד ישבה לי על הראש כדי לוודא שאני אכין את כל שיעורי הבית.

"לא ישנתי!" הייתה התגובה הגאונית שלי.
אמברידג´ צמצמה את עיניה הקטנטנות והחזיריות, ונעצה בי מבט ארוך בלי להגיד דבר.

"ריתוק מיס ג´יימס." גברת רובין פסקה לבסוף.

"אבל-"

"לא." אמרה, ידעתי כבר שאין טעם להתווכח איתה אחרי שקבעה את פסק הדין אבל אף פעם לא הפסקתי לנסות.

"ועכשיו מיס ג´יימס." המורה ליקקה את שפתיה הסדוקות.

העפתי מבט מתחנן אל מלינדה,או מל בקיצור שישבה לידי. מל הייתה החברה היחידה שלי בפנימיית "קלריון," לבנות מפונקות.

"תספרי לי קצת על אטלנטה." המשיכה ואני נשפתי בהקלה, זה היה בערך מהסיפור היחידים שידעתי עליהם. זכרתי את הסיפור רק בגלל שהוא מדבר על גיבורה שהיא אישה ולא גבר.

ליוונים אז לא היה סטנדרטים? מאיפה בכלל בא הרעיון הזה שגבר מציל את האישה? טמטום מוחלט.
גירל פאוור! רק חבל שלאטלנטה לא היה סוף טוב. אבל בכל זאת לרוב הגיבורים לא היה סוף טוב.
"יש לך מזל ילדה." מלינדה לחשה לי.

למל היה שיער ג´ינג´י ארוך שתמיד היה מלא בקשרים כי אף פעם לא היה לה כוח להבריש אותו, היה לה עיניים ירוקות נוצצות וכשחייכה היה מופיעות אצלה שתי גומות חן.
היא הייתה בחורה אתלטית והדברים האהובים עליה הם להופיע פתאום מאחורי ולחפור לי על שטויות. 
הו כן היא גם הייתה ממש רכלנית, וזה הדבר המעצבן אצלה, אבל מה שאני הכי מעריצה בה הייתה העובדה שהיא לא מפחדת להגיד לאנשים את האמת בפרצוף.

"אמ... אטלנטה הייתה הבת של מלך ארקדיה, שנטש אותה בגלל שרצה בן ולא בת. דובה גידלה אותה (דוחה בטירוף) עד שחבורת ציידים מצאה אותה ולימדה אותה להילחם ולצוד." דקלמתי, ועצרתי בשביל לנשום. עקבי המגפיים של גברת רובין נקשו על הרצפה כשהתקדמה לעברי, כנראה כדי לבדוק אם מל עוזרת לי (כמו שכבר קרה).

"המלך-" ליפפתי קווצת שיער סביב אצבעי וניסיתי להיזכר בשמו, "לא משנה. המלך שכח להקריב קורבן לארטמיס." מל קרנה משום מה כשהזכרתי את שמה,"האלה נפגעה ושלחה חזיר בר כדי לתקוף את העיר. אטלנטה הרגה את חזיר הבר ואחרי שאביה שמע על זה הוא קיבל אותה בחזרה, אבל רק בתנאי שתינשא." גברת רובין עכשיו כבר הייתה ממש לידי ויוכלתי לשמוע אותה נושפת, ניסיתי להתעלם מאי הנוחות והמשכתי.

"אטלנטה הסכימה לכך אך רק בתנאי שבעלה יהיה חייב להתחרות נגדה בתחרות ריצה ואם ינצח הם ינשאו ואם יפסיד יהרג. מי שניצח היה איש בשם מלאניון שקיבל מאפרודיטה שלושה תפוחי זהב. במהלך התחרות הוא זרק את התפוחים לרצפה ואטלנטה התכופפה להרים אותם וככה עקף וניצח."

גברת רובין נראתה מרוצה, "טוב נוותר לך הפעם." אמרה וחזרה לעמוד בחזית הכיתה ולקשקש על כל מיני עובדות לגבי האלים היוונים וסיפורים מהמיתולוגיה.

מצידי השני כריסטינה הזעיפה פנים, "היה לך מזל הפעם." לחשה לי.
כריסטינה הייתה הסנובית הממוצעת בסרטי תיכון זולים וגם נראתה ככה, היה לה שיער בלונדיני צבוע והיא גם הרכיבה עדשות עיניים כחולות. 
כריסטינה הייתה גבוהה ורזה, כיאה לקפטן נבחרת המעודדת (כאילו זה יכול להיות אירוני יותר מזה?) והדבר האהוב עליה היה לנסות לעצבן אותי.

"חתיכת כל-" 
מל הכתה אותי בכתף לפני שהספקתי לסיים את המשפט.
"תשמרי על השפה מיס ג´יימס." אמרה בחיקוי מושלם של גברת רובין וניסתה להחניק צחקוק.
"אל תחשבי שזה נגמר ברבי." אני נוהמת.
הצטערת שמל עצרה אותי, היו לי כמה קללות מעולות שרק חיכו שאני אומר אותן.

***

להגיד את האמת, לא ממש התגעגעתי הביתה.ההורים האומנים שלי קלרה ופרד ג´יימס, בחיים לא יכלו להיקרא אמא ואבא, לא משנה כמה הם נחמדים.היחידה שממש התגעגעתי אליה הייתה אריאנה, עוד ילדה שהזוג ג´יימס אימצו. אריאנה ג´יימס הייתה קטנה ממני בחמש שנים, והיא תמיד התעקשה שיקראו לה ביאנקה כי לפי טענתה: "אמא שלי קראה לי אריאנה. אני שונאת את אמא שלי."למרות שבניגוד אלי היא ישר קיבלה את הזוג ג´יימס בתור הורים.

לביאנקה ולי היו הרבה דברים משותפים, לשתינו היה הפרעות קשב וריכוז, רק שלה הצטרף לזה גם דיסלקציה. היא לא הכירה את אבא שלה, אני לא הכרתי אף אחד מההורים שלנו. הו כן ושנינו חלמנו חלומות מוזרים.
בחלומות שלי כמעט תמיד הופיעה נערה בת שתיים-עשרה בערך עם שיער כהה וקול חם בעל מבטא עתיק.

החלומות האלו לא היו מוזרים לי, הנערה ליוותה אותי מאז שהייתי ילדה קטנה. באיזשהו שלב היא נהייתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. בדרך כלל היא פשוט רצתה לשמוע על היום שלי, כאילו הייתה אמא המדברת עם ילדתה.
הלילות שלי הועברו בשיחות עם הנערה, שהחלטתי בסופו של דבר לקרוא לה דרים. כן דרים, חלום. אני לא מקורית במיוחד.
כשסיפרתי לביאנקה על דרים, היא סיפרה לי שהיא חולמת על החיים של נערה שדומה לה בצורה מפחידה ושמה היה ביאנקה.
אני מניחה שזה הסביר בערך למה היא החליטה לקרוא לעצמה ביאנקה.

ישבתי על המיטה במגורים שלי שחלקתי עם מל ועם -איך לא- כריסטינה.
הדלת נפתחה בחריקה ולתוך החדר נכנסה הסנובית הבלונדינית האהובה עלי.
סליחה אמרתי אהובה? התכוונתי לשנואה.

"תפסתי אותך לונה ג´יימס." כריסטינה ליחששה וחשפה לשון מעוקלת.
אני מרימה גבה "כן מאוד מצחיק כריסטינה. איפה המצלמות?"
כריסטינה הזעיפה פנים, "אני עומדת להנות מזה חצויה."
"אני חושבת שהשתגעת מהשיעורים של גברת רובין."
העור המושלם של כריסטינה התכסה בקשקשים ירוקים. רגליה הדקות נהפכו לזוג זנבות של נחש.

מעל מדי בית הספר המצועצעים שלה היא לבשה מגן-חזה מארד ואחזה באחת מידיה חנית שנראתה כאילו נלקחה מהמוזיאון.

צפצפתי בבהלה והרמתי א הדבר הראשון שהיה בהישג ידי. כרית. כן ממש עוזר.
זרקתי על כריסטינה את הכרית, "את מטורפת!" צעקתי.
הדרקייניאה נהמה. ניסיתי להרתרחק ממנה ונפלתי בחזרה על המיטה שלי.
ידי גיששו על המיטה בניסיון למצוא כלי נשק מועיל יותר בעוד אני מנסה להתרחק כמה שיותר מכריסטינה.

הדלת נפתחה בחבטה, "לונה!" מל קראה.
"נראה שאני יאכל קודם בת דמטר חוצפנית." כריסטין ליחששה. חוד החנית שלה הוצמד לצווארה של מל.
"אני שונאת בני דמטר. הטעם שלהם סיבי מדי, אבל נו טוב."
"השרשרת שלך, לונה." מל מלמלה.
השרשרת שלי?  ידי נשלחה על שרשרת הכסף שנתלתה על צווארי.
השרשרת הזאת הייתה איתי מאז שזכרתי את עצמי. היא הייתה החפץ החשוב לי ביותר.
המפלצת התעלמה מדבריה של מל, היא התחילה לדקור עם החנית שלה.
דם זלג מצווארה והרגשתי את הדמעות מצטברות בעיני. היא הסתכנה בשבילי ואני לא יכולה לעשות דבר חוץ מלהתבונן בה גוססת.

תלשתי את השרשרת מצווארי, מל אמרה שזה יעזור. אבל איך בדיוק זאת רק שרשרת מטופשת!
הייתי חייבת להציל את מל, הבטתי בחברתי הטובה שוב "לונה." מלמלה. 
כשהסתכלתי שוב על השרשרת שלי, היא לא הייתה שם יותר.
במקומה אחזתי בקשת כסף שזהרה באור עמום.
כריסטינה הסתובבה בחדות כאילו יכלה להרגיש בנשק שלי.
מתחתי את הקשת שלי, התנועה הרגישה כל כך טבעית. מעולם לא אחזתי בקשת בעבר אבל איכשהו ידעתי בדיוק איך להשתמש בה.
ברגע שאחזתי בקשת הופיע בה חץ כסוף. 
כריסטינה השליכה עליי את החנית שלה.
שיחררתי את החץ והוא ננעץ בצווארה. היא התפוררה לאבק זהוב.
החנית שלה ננעצה בכתף שלי. כשלתי אחורה ונפלתי על הרצפה.
העולם לרגע היה מלא בכאב. לא היה לי כוח אפילו לצרוח.
מל רכנה מעלי, מהחתך שבצוואר שלה נשאר רק צלקת דקה.
היא שלפה מהכתף שלי את החנית. הדם זלג יותר אפילו.
חברתי הרימה בקבוק מלא בנוזל בצבע זהב וטפטפה אותו על הפצע שלי.
הכאב התחיל לדעוך אבל עדיין הייתי מסוחררת.

"ידעתי שזה יהיה שימושי." מל אמרה ודחפה ברגלה שטיחון סגול וחשפה סמל דמוי משולש שנחרט על הרצפה. היא העבירה את ידה על הסמל ודלת סתרים ברצפה נפתחה. זה נראה כמו התחלה של סרט. 

וזה הדבר האחרון שראיתי לפני שנכנעתי לחולשה.

הפרק הקודם		הפרק הבא