שונאת אותך.

ישבתי בחדר המועדון יחד עם רמוס ואנה, מעבירה את ידי בשיערי עם הגוונים הוורודים. אחרי חמש שעות, רוב הצבע עבר, והגוונים היו דווקא יפים. אני ורמוס עזרנו לאנה עם שיעורי הבית שלה, וישר לאחר מכן פנינו לדבר על תוכנית הנקמה.
"בנות," אמר רמוס בחשש כשהתחלנו להציע רעיונות. "אני לא מתכוון להיות איתכן בזה. הם החברים הכי טובים שלי, ואני לא מתכוון לבגוד בהם."
"מה זאת אומרת?" אמרה אנה, "אבל אנחנו צריכות אותך!"
"מצטער, בנות." מלמל רמוס. "זה מגיע להם, אבל הם בכל זאת החברים הכי טובים שלי... הם עשו בשבילי כל כך הרבה דברים..."
רציתי לשאול אותו מה, אך במקום זאת אמרתי: "זה בסדר רמוס. אני מבינה אותך."
הוא רכן לעברנו ולחש: "אבל אם אתן צריכות עזרה עם איזשהו לחש, אתן יכולות לפנות אלי."
שתינו צחקנו, והוא הלך.
"מה נעשה כדי להתנקם בהם? נצבע להם את השיער?" שאלה אנה. הנדתי בראשי לשלילה.
"זה חייב להיות משיהו גדול. משיהו רציני. אנחנו צריכות לחשוף סוד שלהם." אמרתי, כשנזכרתי בכל המתיחות וההתגרויות שעברתי על ידם אי פעם. עיניה אל אנה ברקו.
"הם לפעמים מתגנבים החוצה באמצע הלילה," היא לחשה, "אל היער האפל. זה מה שהשמועות אומרות. אף אחד לא הוכיח, אבל אני פעם ראיתי אותם יוצאים מחדר המועדון."
"לפוטר יש גלימת היעלמות," אמרתי, "אז כנראה הם נעזרים בה. איך נעקוב אחריהם?"
"הם ארבעה נערים בני חמש עשרה תחת גלימה אחת," אמרה אנה, "אולי מתישהו אחת מהרגליים שלהם תבצבץ החוצה, או שהם ירעישו. חייב להיות משיהו."
"את יודעת מתי הם יוצאים?" שאלתי. אנה הנידה בראשה לשלילה.
"אבל אנחנו הולכות להיות על המשמר כל לילה. וכשהם יצאו, נתפוס אותם על חם!" צעקה אנה את המשפט האחרון, ורוב הילדים במועדון הסתכלו עליה. השתקתי אותה והיא הביטה בי בחיוך נבוך.
"מדברות עלינו?" בלק ופוטר הופיעו משום מקום והתיישבו משני צדדינו, בלק ליד אנה ופוטר לידי.
"עופו מפה," סיננתי.
"לידיעתך, זה מקום ציבורי אוונאס," אמר ג'יימס, "אין לך זכות להעיף אותי. נכון רך-כף?"
"מה הקטע של הכינויים המטומטמים האלה?" שאלה אנה, "רך כף? קרניים? ירחוני? זנב תולע?"
"לא עינייך, טרייס." גיחך בלק. (טרייס זהו שם המשפחה של אנה.)
"וזה גם לא עינינכם על מה אנחנו מדברות, אז עופו לנו מהפרצוף או שאני מורידה לכם נקודות."
"לילי אוונאס? מורידה נקודות שלא בצדק?" התפלא ג'יימס. "הפכת לבאד גירל, נכון?"
"אנה, את באה?" קמתי מהספה. אנה קמה ועלינו למעונות של הבנות שסיריוס וג'יימס צועקים אחרינו.
"גאד, אני שונאת אותם!" צעקתי. "אנחנו כל כך הולכות להפיל אותם היום בלילה!"
"אתן מה?!" קייט יצאה מחדר האמבטיה, שיערה הבלונדיני רטוב. "כמו שאמרתי לכן, על תתעסקו איתם. הם יכולים להיות מאוד מסוכנים..."
"נו באמת, מה הם כבר יכולים לעשות?" גיחכה אנה.
"יש עליהם הרבה שמועות..." אמרה קייט.
"ועל בלק יש שמועות שהוא שכב עם מאה בחורות, את מאמינה לזה?!" פלטתי בצחוק. להפתעתי גם אנה וגם קייט הנהנו.
"על בלק אפשר להאמין," רטנה אנה.
"אני לא מעורבת בזה," הרימה קייט את ידיה ועמדה לצאת מהחדר ואז אמרה, "אם תסתבכו זאת לא אשמתי."
היא יצאה מהחדר. אני ואנה חיכינו אל הלילה בקוצר רוח. הוו, הם כל כך עומדים להצטער על זה שהם התעסקו איתי...

אני ואנה הסתתרנו מאחורי הספות בחדר המועדון. אנה ידעה כישוף שגרם לנו להתמזג עם הסביבה, כמעט בלתי נראות. שמענו רעשים ולחישות:
"בחייך זנב תולע, תפסיק לדרוך עלי!"
"מצטער-"
"אך! תיזהר קצת!"
"על תהיה כזה עצבני-"
כן, אלה בטוח הם. כשהם יצאו מחדר המועדון אני ואנה יצאנו ועקבנו אחרי הרעשים והקללות. יצאנו החוצה. אל היער האפל. הירח המלא זהר. יופיו גרם לי לחייך. אנה אחזה בזרועי כדי להצביע על הרעשים שבאו מן האזור הקרוב לערבה המפליקה. שמענו לחש ואז הענפים הפסיקו להיאבק. שמענו רחשים ואז שקט. הענפים חזרו לנוע.
"בואי ננסה להיכנס לשם," לחשתי אל אנה.
"השתגעת?!" היא התפלצה, "זאת תהיה לגמרי התאבדות! ובכלל מחוץ לחוקים-"
"ממתי החוקים מעניינים אותך?"
"ממתי אותך לא?"
שתינו הבטנו זו בזו. נאנחתי. "אנה, אני נכנסת לשם. אני אנסה להיזכר בלחש שהם אמרו כדי להיכנס, וכשאני אצליח-"
יללה קטעה אותי. היללה באה מן הערבה המפליקה. אני ואנה החלפנו מבטים. אנה רעדה. היה לה פחד מזאבים, רוחות רודפות, ועצים מקוללים...
"אנה, על תיכנסי לשם." אמרתי. היא נאנחה ברווחה.
"בואי גם את, ראינו מספיק." אמרה, "נלך אל דמבלדור ונספר לו מה ראינו-"
"אני רוצה לראות מה הם עושים שם." התעקשתי. "אני סקרנית. אני הולכת לשם, ניפגש מחר ואני אספר לך הכל."
"בפרטי פרטים?"
"ברור,"
"גם אם תתנשקי עם פוטר?"
"איכס!"
"נתראה מחר! חסר לך שאת לא מספרת..."
"ביי!"
נעמדתי במרחק בטוח מול הערבה המפליקה ואימצתי את זיכרוני. זו שיטה שאני משתמשת בה כמה שנים, מאז שסבתי לימדה אותי. הוצאתי את שרביטי ומילמלתי מילה מוזרה מפי, והענפים בערבה המפליקה נרגעו. נכנסתי לשם, והיללות היו חזקות ביותר. רעדתי. היה קפוא וחשוך בתור העץ. ראיתי מדרגות ארוכות, וישנות שמובילות אל הביתן הרדוף... בדיוק כמו בשמועות...
עליתי בזהירות במדרגות. פתחתי את אחת הדלתות, כדי לראות אם הבנים בפנים ופערתי את פי.
בחדר היה אייל, כלב, עכברוש ו... איש זאב.
האיש זאב הביט בי ופער את עיניו, ילל אל הירח. החיות האחרות יללו בפאניקה. הזאב עמד לקפוץ עלי, אך הכלב זינק עליו, מנסה לעצור אותו. הכלב היה קטן מהזאב וידעתי שמתישהו הוא יובס. הייתי מפוחדת ורועדת. לא יכולתי לזוז. האייל כרע לידי, כאילו ציפה שאתיישב עליו, וזה מה שעשיתי. הוא דהר במהירות אל מחוץ לערבה המפליקה. דמעות פחד היו בעיני. אחזתי בפרווה הכסופה והמדהימה של האייל בעל עיני הדבש המופתעות למראי... הנוף חולף מול עיני. יש איש זאב בהוגוורטס. ביער, הבנתי. והחיות הקסומות האלה...
ופתאום נזכרתי בכינויים.
קרניים-הכינוי של ג'יימס. אייל.
רך כף-הכינוי של סיריוס. כלב.
זנב תולע-הכינוי של פיטר. עכברוש.
ירחוני-הכינוי של רמוס. אדם זאב.
החוורתי והרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף. הידיד שלי, הנחמד, העדין והחכם... הוא אדם זאב.
השאר הם אנימוגאסים. כשהאייל דהר ונכנס במהירות אל הטירה, הוא הוריד אותי ממנו והפיל אותי אל הרצפה באלימות. אחר כך הוא השתנה... נער גבוה, עיני דבש זועמות, שיער שחור פרוע, משקפיים... ג'יימס פוטר. קמתי והבטתי בו. לא ידעתי מה להגיד. הוא נצמד אלי בעצבנות ודחף אותי אל הקיר.
"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?!" הוא צרח עלי, מתנשא מעלי בגובהו.
"מ-מה-?"גימגמתי, לא הייתה לי תשובה. הייתי מפוחדת מזעמו ומהדבר שגיליתי.
"את יודעת שסיריוס יכול למות עכשיו?! את חושבת שיש לו סיכוי מול אדם זאב?!" צרח עלי ג'יימס והתקרב אלי יותר, "הוא עכשיו סובל כדי להציל את החיים המחורבנים שלך, שכמעט איבדת כי רצית לעקוב אחרינו?! את יודעת איך רמוס ירגיש שהוא יחזור לעצמו?!"
"א-אני לא ידעתי מזה," מילמלתי בשקט ודמעות ברחו מעיני. הרגשתי כל כך אשמה. הייתי צריכה ללכת עם אנה...
"לא ידעת," לעג ג'יימס, "בכל מקרה, תראי איזה נזק גרם רק כי הכנסת את האף המחורבן שלך לעינינים שלא שלך. מטומטמת. ואת עוד אמורה להיות מדריכה?!"
"זאת לא אשמתי!" צעקתי, "מה אתה היית עושה במקומי? אתה חושב שאני עשויה לשאר שרמוס הוא אדם זאב ושאתם אנימוגאסים?!"
"לא היית אמורה בכלל להתערב!" צרח ג'יימס, "מה זה משנה מה חשבת?! עכשיו החיים של סיריוס בסכנה!"
"אז למה אתה נשאר לצעוק עלי במקום ללכת להציל אותו?!" צרחתי חזרה. הוא התכופף אלי, עד שאפו נגע בשלי. ליבי החל לפעום במהירות, והאדמתי מעצם הקרבה שלו אלי. שקעתי בעיניו בחומות.
"כי עד שהחזרתי אותך להוגוורטס," הוא סינן, "עברו כמה דקות. ברגע זה סיריוס מחוסר הכרה. רמוס לא יתנפל עליו יותר, כי אנשי זאב לא אוכלים חיות. את חושבת שהייתי נשאר לצעוק עלייך במקום להציל את החבר הכי טוב שלי? את מטומטמת." ואז הוא עשה את הדבר הכי לא צפוי. הוא נישק אותי. הוא נישק אותי באלימות ובכעס, מחדיר את לשונו אל פי ומשחק איתה. הוא הצמיד אותי יותר לקיר, והשאיר אותי עצורת נשימה. שמענו צעקה שגרמה לנו לקפוץ בבהלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא