השתיקה של סאני

הרושם הראשוני הכי חשוב, כך תמיד אמרו לסאני. תתנהגי נחמדה ואמיצה, כמו שאת רגילה, ותגיעי לגריפינדור. תתנהגי כמו שאת רגילה, לא כמו שנוח לך. כי בינה לבין עצמה, היא לא ילדה שמחה במיוחד. אז נכון, היא טיפחה בליבה רגשות שליליים, אבל האמינה שמצנפת המיון תתיחס להתנהגות הטובה שהיא מאמצת, ותשים אותה בבית של הטובים. גריפינדור. אם היא תמשיך להסתיר את העצבות שלה, איש לא ישים לב. איש לא ייתיחס, היא תישאר ילדה אלמונית ורגילה. וכמה שזה היה עצוב- היא רצתה את זה. היא רצתה להיות רגילה. זאת הייתה השאיפה שלה בחיים. והנה היא עכשיו, נוסעת באוטובוס לתחנת קינג קרוס, עם מזוודה אחת קטנה. היה בה שרביט, בגדי בית- ספר, קדרה מיניאטורית (זה הכי הרבה שיכלה להרשות לעצמה) ואת קרפד המחמד הקטן שלה ואת 2 החולצות והמכנס המרופטים. מדוע כמות כה קטנה? אני מאמינה שסאני לא רוצה לספר. כי הסיפור הזה קשה ועצוב. סאני רוצה רק לשכוח את זה. להתחיל פרק חדש בחייה העלובים.

"טוב, אני אקריא בשמכם, ואתם תצעדו קדימה, אניח את מצנפת המיון על ראשכם, והיא תמיין אתכם. זה ברור?" שאלה פרופסור מקונגול הקשוחה. זאת תיהייה ראש הבית שלי- אמרה סאני לעצמה. היא כמובן כבר ידעה הכל על התהליך, אבל וודאי בני המוגלגים לא, והיה כדאי להכניס אותם לעיניינים. "אמיליה רוזנבלום!" קראה בשם של ילדה בלונדינית נרעדת. הילדה התיישבה, ומצנפת המיון צעקה- "האפלפף!" כמעט מייד. הילדה נשמה לרווחה, וניגשה בדילוגים עליזים לשולחן של האפלפף. מקונגול ושאר סגל המורים מחאו כפים. "ג'ונתן בונזו!" קראה מקונגול לילד שנראה דוחה ומגעיל. מצנפת המיון גם על הילד לא הייתה צריכה לחשוב הרבה "סליתרין!" קראה המצנפת. הילד משך בכתפיו וניגש בעצלתיים למקומו בשולחן סלית'רין. "ריאן קונקפר!" קראה לילד גבוה ובעל מבנה גוף חסון. השיער הבלונדיני שלו נחת על פניו ברשלנות. הוא התיישב על הכיסא, ומקונגול הניחה לראשו את מצנפת המיון. "מממ..." מילמלה המצנפת. "גריפינדור!" קראה לבסוף המצנפת. טוב, ברור. הוא כל כך מתאים לגריפינדור שזה שקוף. "סאני קאל!" קראה מקונגול לבסוף. סאני נדרכה. לא לדאוג, את גריפינדור, אמרה לעצמה, ודילגה בקלילות לעבר מצנפת המיון, וחייכה חיוך לחוץ. המצנפת נגעה בראשה, ומילמלה "את מסתירה היטב את הרגשות שלך, קאל, כמעט אי אפשר להבחין בהם..." מילמל. "אתה לא תשים אותי בסלית'רין, נכון? שאלה סאני את המצנפת. "לרוע המזל, נראה כי זה המקום שבו את צריכה להיות, מיס קאל, יש שם ילדים שמרגישים כמוך, וזה מה שחשוב." לפניי שהספיקה סאני להגיב לדבריה של המצנפת, היא קראה בקול "סליתרין!" קראה המצנפת. ברגע אחד, חשך עולמה. היא מתה מבושה, והלכה בשקט מוחלט לעבר השולחן של סלית'רין, ושמעה ילדים אומרים עליה דברים נוראיים. היא רצתה לבכות, אבל הבינה שזה רק ייגרום לה להראות פתאטית מול חבריה לבית. אבל מצד שני, חשבה, אולי באמת בסליתרין אוכל להפסיק להתנהג כאילו אני ילדה שמחה. אוכל להיות יותר פגועה, אוכל להוריד את המסכה, אוכל להיות מי שאני. אוכל להפסיק לשתוק. אז לכמה רגעים, הורידה את מסכת האדישות. אבל אז הביטה בחבריה לשולחן- הם לא נראו פגועים, הם נראו ביריונים, לפחות רובם. המבט שלהם הזכיר לה את המבט של הוריה, כמו השקט שלפניי הסערה. אם אהייה פגועה, הם יסמנו אותי כמטרה, הם יפגעו בי. אני לא אתן לאיש לפגוע בי.

ככה חשבה, ולא ידעה, שזה באמת השקט שלפניי הסערה.

		הפרק הבא