השתיקה של סאני

אזהרה! בפרק זה ובפרקים הבאים יהיה תיאור גרפי של פגיעה עצמית, ושיח בנושא דיכאון. המשך הספר לא מומלץ לאלה המתמודדים עם דיכאון וחרדה, או אלו הרגישים בנושא. מומלץ מעל לגיל 16, אך מי שמרגיש מספיק מוכן מנטלית מוזמן לקרוא לפניי. הקריאה מאוד לא מומלצת מתחת לגיל 13

לאחר טקס המיון, כל תלמידיי בית סלית׳רין התקבצו סביב ראש הבית שלהם, פרופסור סנייפ. סאני התמלאה חלחלה. היא סלית׳רין. המצנפת ראתה אותה. ״שלום לכם, תלמידיי בית סלית׳רין, אני סוורוס סנייפ.״ פתח פרופסור סנייפ בנימה המונוטונית שלו. ״אתם הגעתם לפה כי יש בכם תכונות שסלאזר סלית׳רין, מייסד הבית הגדול שלנו היה מעריך. לא כי יש לכם יכולת מיוחדת, לכן אני אדרוש מכולכם להתנהגות מופתית בכיתה ומבחוץ לה, האם זה ברור?״ שאל סנייפ. כולנו הגבנו לו בהמהום. ״הפרת חוקים לא תתקבל בעין יפה, לא אצלי, והבית שלנו הוא הבית שממנו רב התלמידים עפים, כי בכיתה שלי אתם לא תראו חיבוקים ונשיקות. אני איש חינוך, וזה לא הופך אותי לאמא שלכם. אפשר לדעת מה מצחיק אותך, העלמה ביין?״ הרים את קולו בשאלה האחרונה. ״כלום, פרופסור.״ הרכינה את ראשה הנערה. ״וובכן, אני מזמין את כל הבנות לגשת לחדר הימני, ואת הבנים לשמאלי, ולא, אין לכם גישה לחדר של המין ההפוך, גם אם אתם אינטרסקס.״ סיים את דבריו. סאני חשבה שיש מעט אירוניה בדבריו, אך דאגה לסתום את הפה. ״משוחררים.״ סיים הפרופסור. טוב, חשבה סאני, אני צריכה להכיר חברים. אי אפשר לשרוד בלי חברים. ראשית היא ניגשה לנערה ששיערה עוצב בתספורת גלח. ״הי, אני סאני.״ אמרה לנערה. ״היי, אני באדי. את טהורת- דם?״ שאלה הנערה. ״כן. אבל גדלתי בחרא של משפחה.״ ניסתה להישמע מגניבה. ״אל תתחילי אפילו. אני לא מדברת על דברים כאלה.״ ביטלה אותי באדי. ״לא שהתכוונתי. אני שונאת שחנ״שים.״ זה היה שקר, כמובן. סאני קיוותה שהיא כן תדבר איתה. אבל זה בסדר. ״איזו מוזיקה את אוהבת?״ שאלה באדי. ״אני אוהבת שירים עצובים, ועוצמתיים. כאלה שמוציאים ממך דמעה.״ קרצה סאני. ״אני קייפופיסטית. אני אוהבת שירים רועשים כאלה, את יודעת.״ אמרה באדי. לסאני לא היה מושג מה זה אומר, אבל היא הסכימה שאלו שירים נחמדים. היא דיברה ארוכות עם באדי, עד שהגיעה שעת כיבויי האורות. 

״סלית׳רין?!״ שאלה האישה הגבוהה והקרה. ״איך את מעזה להגיע לשם?!״ האישה חייכה חיוך שטני. ״את מרושעת.״ היא אמרה, ותפסה באצבעותיה הלבנות בצוואר של סאני, וחנקה אותה לאט לאט, עד שסאני התעוררה בבת אחת. רועדת מפחד, עם עיניים מלאות דמעות, גאה הכאב הגדול בלב הנערה, והיא הוציאה מהתיק שלה את החפץ היחיד ששיפר את הרגשתה. ולמרבה הזעזוע, לא הייתה זו כרית, או בובה לחבק. היה זה סכין גילוח. כשהדמעות נוטפות על לחייה, ביד רועדת, מתחת לשמיכה, היא הצמידה את הלהב לוורידיה, ולחצה עליהם כשהיו לרוחב ידה. והיא החליקה את הסכין על ידה, כשהדמעות מתערבבות עם הדם. ״אני... אני לא... לא יכולה להיות... סלית׳רין...״ מילמלה לעצמה. וכך, כשהדם זולג במורד ידה, היא התמקדה בכאב שנגרם מחשיפת העור הפתוח לאוויר, וניסתה שלא להתרכז בכאב שלה. לא בהוריה שלה, לא בבית שאליו הגיעה, אלא רק בדם. היא הורידה את הדומייה שהחזיקה את זנב הסוס שלה, ועטפה את ידה בגומייה שחורה ועבה. זה נראה סלית׳ריני ומגניב. אבל זה לא היה מגניב. זה לא היה נחמד ורומנטי. זה היה דיכאון. זה היה כואב.

הפרק הקודם		הפרק הבא