יומן בעל דעה עצמ(א)ית

מוקפת בטיפשים... זה לא שאני לא אוהבת את רובם, פשוט עכשיו הם טיפשים, שיכורים מאהבה.

אני שונאת להיות לידם עכשיו, כל הזמן מנסים לשדך אותי למישהו "עכשיו הגיע תורך" "נו... אז על מי את שמת עין?" לא כל מה שאני חושבת עליו הוא רומנטיקה.

אני רק מקווה שאף אחת מהחברות שלי לא תגניב שיקויי אהבה מטופש לאוכל שלי. טוב היה נחמד לשוחח איתך, "לשוחח", אבל יש לי יום ארוך מחר. לילה טוב וואני.

"נו כבר! אנחנו נאחר!" אני שונאת שהיא עושה את זה. "לי, אני הולכת, נמאס לי לחכות לך." אולי זה יזרז אותה.

"טוב, טוב. אפשר לחשוב, אז נאחר טיפה, מה יקרה?" היא סוף סוף יצאה מהמקלחת, תודה לאל.

"אני לא רוצה לאחר, לא כי אני מפחדת מהמורים, אלא בגלל שאני שונאת להיכנס כשהמורה מדבר. את יכולה לאחר כמה שבא לך." לי גילגלה עיניים ולקחה את התיק שלה.

המסדרונות כבר כמעט ריקים בשעה הזאת, כולם בכיתה כבר.

טום מחבק את לי מאחור ומבהיל אותה, כרגיל. "שלום לך," הוא מנשק אותה ופונה אליי.

"שלום," אני מהנהנת לשלום. "הבאתי לך תפוח," הוא שולף מהכיס תפוח ומושיט ללי. אנחנו תמיד מפספסות את ארוחת הבוקר. תמיד.

כלומר היא מפספסת כי היא קמה מאוחר ואני נשארת לקרוא במיטה כי אני לא אוהבת לרדת לשם. זה לא שאני דחויה או משהו, פשוט על הבוקר קשה לי עם מלא אנשים.

"לא הבאתי לך כלום, מצטער." טום באמת נראה כאילו הוא מצטער, לשם שינוי. כאילו הוא באמת חשב גם עליי.

"זה בסדר, אני לא רעבה." שקר. אני מתה מרעב, אני ערה כבר מחמש וחצי בבוקר בגלל החתול של לי.

הוא החליט שאני מאוד נוחה ויותר נחמדה ממנה, אני לא חולקת עליו, אבל למה זה כולל להעיר אותי בחמש וחצי בבוקר בשביל לתת לו אוכל?

הגענו לכיתה רגע לפני שפרופסור גילברט התחיל את השיעור. "היום ילדים, נמשיך לקרוא את המדלג בין השדונים, למי אין ספר?" פרופסור גילברט בטוח שאנחנו ילדים בגן למרות שרובנו כבר בני שבע עשרה.

בנוסף לכך אנחנו קוראים סיפורים שנשמעים חמודים ויפים כמו 'המדלג בין השדוני' אבל בעצם הם סיפורים מדכאים ומזעזעים על רצח ושנאה.

אבל כמובן שיש מוסר השכל ומשמעות בסיפור הזה, אנחנו פשוט קטנים מידי בשביל להבן את זה. מפקחים טיפשים.

פרופסור גילברט התחיל לקרוא בקול דרמטי את הסיפור.

"וואו אני גוועת!" קראה מאי והתיישבה לידי. "שלום גם לך! לא ראיתי אותך בכלל היום, איפה היית?" מאי היא קטנה ואנרגטית, והיא תמיד רעבה.

השיער שלה תמיד פזור, אפילו בשיעור שיקויים, מה שלדעתי יגרום לכך שלא יהיה אחד בקרוב.

"את לא מבינה, הייתי תקועה כל היום בהכנה למבחן בתורת ההגהה, פשוט סיוט! איך לא מפטרים את פרופסור טיירדו?! ברצינות שהיא מזמן הייתה צריכה לעוף מהבית ספר הזה, לא אכפת לי איך."

פרופסור טיירדו היא פשוט משוגעת, אין מה להגיד. היא מספרת סיפורים מהחיים האישים שלה, כאלה שאנחנו לא רוצים לדעת, והיא מתנגדת פעילה מאוד לכל דבר שכרוך בחיות או מוזיקה.

שתינו פורצות בצחוק כאשר האוכל מופיע ומולנו יש תרנגול צלוי, אם פרופסור טיירדו הייתה פה היא הייתה משתגעת.

מאי מעבירה לי את הסלט לפני שאני מבקשת אפילו. "תודה" אני מחייכת אליה. היא מכירה אותי טוב. אני צמחונית כבר חמש שנים וכמעט כולם מנסים לשכנע אותי שזאת טעות.

מה אכפת להם? זאת אני ש"סובלת" מזה. "אוווו יש היום אוכל טוב!" מאי מעמיסה את הצלחת שלה. "את תמיד אומרת את זה, כאילו משהו השתנה שבשנים האחרונות. מה יש לך אחרי ארוחת הצהריים?" אני שואלת ומתחילה לאכול.

"אממ.. אוני חושובת שויש לי כשופומתיקה" היא עונה הפה מלא. "חבל, חשבתי שאולי תבריזי איתי לאגם. יש לי היסטוריה מוגלגית עד הערב, אני הולכת או להירדם או להישתגע משעמום."מאי צוחקת, "או גם וגם."

"מלחמת העולם השנייה התרחשה בין השנים..." אני מרוכזת בקשקושים האומנתיים שלי, דרך אחרת להגיד הלא מוצלחים, כאשר ניק לוחש לי משהו.

"מה אמרת? לא הייתי מרוכזת," אני מרגישה קצת מטופשת. "הצעתי שלא נחזור אחרי ההפסקה וללכת לדשא או משהו, ממילא נלמד הכל מסיכומים שבוע לפני המבחן."

יש בזה משהו. חוץ מזה, אני בכלל לא מקשיבה אז במה זה מועיל לשבת פה ולהשתעמם? "מה דעתך על האגם?" אני שואלת ומתחילה לארוז לאט את הדברים. "נשמע טוב."

אחרי כמה דקות כולם פתאום קמים ואני מבינה שהתחילה ההפסקה. אני לוקחת את התיק ויוצאת מהכיתה.   "אז... איך היחסים עם לי? השתפרו?" איזה חמוד מצידו. אני כל הזמן מתלוננת לו על לי והשטויות שהיא עושה.

"אתה יודע, כרגיל. אבל לפחות אין לי שיעורים משותפים איתה." אנחנו עוברים בשקט ליד החלון של פרופסור טיירדו, אחרת הדברים יכולים להיגמר רע.

"כי חדר זה בכלל לא נורא לחלוק עם מישהו. אני רוצה לעבור בחדר שלי, ניפגש ליד העץ?" אני מהנהנת והוא הולך לכיוון מגורי הבנים.

זה לא שאני שונאת אותה, פשוט לרוב היא עולה לי על העצבים.

פעם היינו חברות טובות, אתה יודע? בטח שלא. לא אכפת לי מה אתה חושב. אתה רק יומן.

היה לי ממש כיף עם ניק, חבל שזה לא קורה לעיתים קרובות. תמיד יש ליד העץ הזה מלא תלמידי שנה  שלישית ורביעית קטנים ורועשים.

גם אתה מתחיל עם זה? אני לא מאוהבת בו, אני מאוד אוהבת אותו זה נכון. הוא חבר שלי, מה אתה רוצה? שאני אשנא אותו? לא, זה שאני אוהבת אותו לא אומר שאני אוהבת אותך.

למה? כי אתה בלתי נסבל! בדרך כלל אנשים כותבים יומן כדי לאמת את הרגשות בלי דעות של אחרים.

מאיפה לי לדעת?! הייתי שואלת אותו למה לעזאזל הוא הכין אותך, אבל זה היה מגלה לו איפה אתה.

לא הייתה רוצה שזה יקרה, נכון? מי יודע מה הוא יעשה לך, ישרוף, ירטיב, דברים כאלה. אני לא זאת ברחה ממנו.

אני בכלל עושה לך טובה שאני משתמשת בך ולא מספרת לו שאתה פה! אז תהיה בשקט ותן לי לישון. היה לי יום ארוך ומחר יש לי אימון על הבוקר.

לילה טוב.

אמרתי, ליל טוב!

תודה.

		הפרק הבא