מכשפות vs פיות

היום שלי התחיל נורמלי לחלוטין. היו לנו שיעורים, הפסקות, וכל מה שעשינו בימים האחרים. כרגיל. הייתי באמצע השיעור האהוב עליי, ביולוגיה, כשזה התחיל. לעזעזל. החיים שלי היו נורמלים חוץ מדבר אחד. הרמתי את ידי וביקשתי מהמורה ללכת לשירותים, ויצאתי מהכיתה עוד לפני שהיא הספיקה לענות לי בכלל תשובה.  אחרי חצי דקה הייתי בשירותים שהיו באותה קומה. בדקתי שאין שם אף אחד, ואז התמוטטתי על אחד הכיורים. הסתכלתי על הבבואה הרועדת שלי במראה. יש לי פנים חיוורות, שיער שחור ומדורג עד הכתפיים, עצמות לחיים גבוהות, ושתי עיניים בשני צבעים שונים. ירוק וכחול. אני ואבא שלי תמיד צוחקים על זה וקוראים לזה "עיניי דייוויד בואי". בעודי מסתכלת על המראה, העיניים שלי התחילו לזהור. עד מהרה בקושי יכולתי לראות משהו. בכל פעם שזה קרה לי, במזל הייתי בבית, ככה שלא הייתה סכנה שמישהו יראה אותי. בכל פעם שזה קורה, העיניים שלי זוהרות לשנייה, ואז פורץ ממני משב רוח חזק וכל הרהיטים עפים, או שפורצת סערת גשמים, או רעידת אדמה, או שכל החדר מתכסה בצמחים, ואפילו בפעם האחרונה העור שלי שחור, קשיח, השיער נעלם, הציפורניים שלי הפכו למשהו דמוי טפרים. אפילו הרגשתי כאילו צומחים לי זנב וזוג כנפיים. הפעם קרח התחיל לצאת לי מכפות הרגליים, והתפשט בכל חדר השירותים. הוא כיסה את הכיורים, את הקירות ואת התקרה. הסתכלתי נדהמת בחדר. מה לעזעזל? ידעתי שאת זה אני לא אוכל לסדר כמו ערימת חפצים. זה גם לא משהו שאפשר לטעון שזה משהו שהחזאים לא צפו אותו מראש. אבל מעל הכל, ידעתי שברגע שההורים שלי ידעו מזה, אנחנו נצטרך להסתלק. או שמישהו ייקח למעבדה ושמה יחקרו אותי. ולא רציתי את זה. עצמתי עיניים וניסיתי בכוח להעלים את הקרח. פתחתי עיניים והתאכזבתי לראות שזה לא הצליח. פתאום הדלת נפתחה והקפיצה אותי. "לונה, מה קורה? למה הסתלקת מהשיעו- הו, וואו. מה לעזעזל קרה כאן?!" הדוברת הייתה חברתי הטובה ביותר, אליזבת. היא ילדה שמנמנה, נמוכה, עם עיניים ירוקות, עם פול נמשים, ושיער יותר אדום משל ג'יני וויזלי. או משל כל משפחת וויזלי ביחד. והיא שובבה כמו פרד וג'ורג'. אולי זה מה שחיבר את שנינו. אנחנו שתינו ממש שובבות. לפעמים בבית ספר באמת קוראים לנו פרד וג'ורג' וויזלי. היא בהתה בחדר שירותים בהלם. "אני יכולה להסביר!" מיהרתי לומר, ואז קלטתי שלא, אין לי מושג איך להסביר את זה. היא התעשתה, ואז הצמידה את כף ידה לקיר הקפוא, ואז למרבה הפתעתי, הקרח התחיל להינמס. עד מהרה כל הקרח נמס והציף את הרצפה. אליזבת הניפה את ידה, ואז נראה כאילו כל המים נשאבים לאמצע הרצפה. ואז ראיתי שהם באמת נשאבו. אחרי שכל המים נעלמו, ראיתי שהם נשאבו לתוך עיגול זוהר שנסגר ונעלם."אני אסביר לך אחר כך." היא אמרה כשראתה את המבט ההמום שעל פניי. בלעתי את רוקי וניסיתי להפנים את מה שראיתי. אליזבת הסתובבה ויצאה מהחדר שירותים ואמרה לי: "בואי אחריי." ,לאן?" שאלתי. היא לא ענתה, אז פשוט מיהרתי לבוא אחריה. יצאנו מהשירותים, והלכנו לכיוון כניסת בית הספר תוך כדי שאנחנו משאירות עקבות על הרצפה. "אנחנו עוזבות את בית הספר? זה אמצע יום לימודים! ומה עם התיקים שלנו? לא כדאי שניקח אותם?" שאלתי. אליזבת אמרה: "נדאג לתיקים אחר כך. קודם צריך לדאוג לך." "אוקיי..." מילמלתי. אחרי 10 דקות הגענו לבית של אליזבת. נכנסנו ועלינו לחדר שלה. אליזבת נעלה את הדלת אחרינו והגיפה את התריסים, ואז התיישבה על הכיסא מול השולחן איפור שלה, ולחצה על אחד מהקישוטים שהיו על המסגרת של המראה. במראה הופיע נער שנראה כבן גילנו. היה לו שיער שחור (כמוני) ופוני שגלש לו על העיניים. כשהוא הסיט את השיער מהעיניים ראיתי שגם לו יש עיניים כמו שלי: בשני צבעים שונים, אבל אצלו הן היו בכחול וחום. "היי אליזבת. מה נשמע?" הוא שאל. "הכול בסדר?" והיא ענתה לו: "כן. הכול בסדר. מצאתי אותה. ואנחנו באות עכשיו אז תודיע לאד שאנחנו באות." ובלי לחכות לתגובה מצד הבחור, היא קמה, משכה לי בזרוע ונעמדה מול המראה הגדולה שהייתה תלויה על הדלת של החדר. היא אמרה: "לכי ישר אל המראה. היא פועלת כמו המעבר ברציף 9 ושלושה רבעים בהארי פוטר." כשראתה שאני מהססת היא הוסיפה: "קדימה. אחרי כל מה שקרה לך את חושבת שזה לא אפשרי?" חשבתי על זה לרגע ואז קלטתי שכל מה שעבר עליי באמת לא כל כך אפשרי, אז צעדתי לעבר המראה, וכשנגתי בה באצבעות שלי הרגשתי כאילו אני נשאבת לתוך המראה. וזה באמת מה שקרה.

		הפרק הבא