יומנו של לוק-תורגם על ידי *גמור*

תאליה מעדה לאחור. "אתה חצוי? אבל אתה... " 
"זקן?" שאל. האיש, הלסיון גרין, בחן את ידיו המוכתמות , כאילו לא האמין שהן שלו. "כן, אני חצוי." 
הבנתי את ההפתעה של תאליה. פגשנו רק כמה חצויים אחרים בנסיעות שלנו - חלק היו ידידותיים וחלק לא כל כך. אבל כולם היו ילדים כמונו. חיינו היו כל כך מסוכנים, שתאליה ואני שיערנו שזה לא סביר שנחייה הרבה שנים.אבל הלסיון היה בן שישים לפחות
"כמה זמן אתה כאן? "שאלתי.
הלסיון משך בכתפיו באדישות.

המפלצת דיברה : "אני כבר לא סופר. עשרות שנים? אבי הוא אל הנבואות, נולדתי עם היכולת לראות את העתיד. אפולו הזהיר אותי לשמור על היכולת הזאת בסוד. הוא אמר לי שאני לא צריך לחלוק את מה שראיתי כי זה יכעיס את האלים. אבל לפני שנים רבות ... פשוט הייתי צריך לדבר. פגשתי נערה צעירה שנועדה למות בתאונת דרכים. הצלתי את חייה בכך שסיפרתי לה את העתיד." 
ניסיתי להתמקד בזקן, אבל היה קשה שלא להסתכל בפיה של המפלצת - השפתיים השחורות האלה, הלסתות המכוסות עצם. 

"אני לא מבין את זה ... "הכרחתי את עצמי להביט אל תוך עיניו של הלסיון. "עשית משהו טוב. למה זה יכעיס את האלים? "

"הם לא אוהבים כשבני תמותה מתערבים עם הגורל, "אמר. "אבא שלי קילל אותי. הוא הכריח אותי ללבוש את הבגדים האלה, את העור של פיתון, ששמר פעם על אורקל של דלפי, כתזכורת לכך שאני לא אורקל. הוא לקח ממני את הקול ונעל אותי באחוזה הזאת, בבית ילדותי. ואז האלים הניחו את הלוקרוטאות,המפלצות האלו, כדי לשמור עלי. בדרך כלל, הן יכולות רק לחקות את הדיבור האנושי, אבל אלה קשורים למחשבות שלי. הם מדברים בשבילי. הם מחזיקים אותי בחיים כפיתיון, כדי לפתות חצויים אחרים. זו היתה דרכו של אפולו להזכיר לי, שקולי יוביל אחרים רק אל מותם." 

הכעס התחיל למלא אותי. כבר ידעתי שהאלים יכולים להיות אכזריים. אבא שלי התעלם ממני כל חיי. אבל הקללה של הלסיון גרין היתה פשוט נוראית.
"אתה צריך להשיב מלחמה, "אמרתי. "זה לא מגיע לך. תמרוד, תהרוג את המפלצות. אנחנו נעזור לך." 

"הוא צודק, "אמרה תאליה. "זה לוק, דרך אגב. אני תאליה. נלחמנו בהמון מפלצות. צריך להיות משהו שאנחנו יכולים לעשות, הלסיון." 

"בלתי אפשרי, "אמרה הלאקרוטה במקום הלסיון. הוא נד בראשו בדכדוך. "אתה לא הראשון שמגיע לכאן. אני חושש שכל החצויים מרגישים שיש תקווה כשהם מגיעים. לפעמים אני מנסה לעזור להם. זה אף פעם לא עובד.  וילונות קטלניים שומרים על החלונות ... " 
"שמתי לב," מלמלה תאליה. 
"- והדלת מכושפת מאוד. זה יאפשר לך להיכנס, אבל לא לצאת. דרך אגב תוכלו לקרוא לי האל."

"אני עדיין מתכוון לנסות." הסתובבתי ולחצתי את ידי על המנעול. התרכזתי עד שהזיעה זלגה על צווארי, אבל דבר לא קרה. כוחותי היו חסרי תועלת. 

"אמרתי לך, "אמרה הלוקרוטה בקול מלא במרירות. "אף אחד מאיתנו לא יכול לעזוב. לנסות להילחם במפלצות זה חסר סיכוי. הם לא יכולים להיפגע על ידי כל מתכת הידועה לאדם,חצוי או לאל." 

כדי להוכיח את טענתו, הזקן הסיט את קצה מקטורן הנחשים שלו, וחשף פגיון בחגורתו. הוא שלף את להב הארד השמימי כדי שנוכל לראות אותו, וניגש אל תא המפלצת.

הלוקרוטה נהמה לעברו. האל דקר עם הסכין בין הסורגים, היישר אל ראש המפלצת. בדרך כלל, ארד שמימי היה מפורר את המפלצת בקלות. הלהב פשוט ניתז מגופו של הלוקרוטה, בלי להשאיר סימן. הלוקרוטה בעטה בפרסותיה על הסורגים, והאל נסוג לאחור.

"אתה רואה? " המפלצת אמרה.

"אז אתה פשוט מוותר? " תאליה אמרה בתקיפות. "אתה עוזר למפלצות להרוג אותנו?"

האל עטף את הפגיון שלו. "אני מצטערת, יקירתי, אבל אין לי ברירה. גם אני לכוד. אם אני לא משתף פעולה, המפלצות יתנו לי למות מרעב. המפלצות היו יכולות להרוג אותך ברגע שנכנסת לבית, אבל הן משתמשות בי כדי למשוך אותך למעלה. הם מאפשרים לי את החברה שלכם לזמן מה. זה מקל על הבדידות שלי. ואז ... טוב, המפלצות יאכלו אתכם בשקיעה. זה יהיה בשעה 7:03." הוא הצביע על שעון דיגיטלי על שולחנו, שסימן את השעה 10:34. "אחרי שאתה נעלם, אני - אני יתקיים מכל מנות המזון לקחת." הוא הציץ בתרמיל שלי."אתה גרוע בדיוק כמו המפלצות, "אמרתי.

הזקן התכווץ. לא היה אכפת לי אם אפגע ברגשותיו. בתרמיל היה לי כריך בשר חזיר, קצת מים ובקבוק נקטר ריק. לא רציתי להיהרג בגלל זה. 

"אתה צודק כשאתה שונא אותי, "אמרה הלוקרוטה בקולו של האל, "אבל אני לא יצליח להציל אותך. עם השקיעה, המפלצות ישתחררו ויהרגו אותך. אין מנוס." 

בתוך הכלוב של המפלצת, נפתח לוח מרובע על הקיר האחורי. אפילו לא ראיתי את זה לפני כן, אבל זה בטח הוליך לחדר אחר. עוד שתי מפלצות צעדו אל תוך הכלוב. כל השלושה נעצו בי את עיניהם האדומות הזוהרות, צלחות הפה הגרומות שלהם מתנשפות בציפייה.

תהיתי איך המפלצות יכולות לאכול בפיות מוזרים כאלה. וכאילו כדי לענות על השאלה שלי, לוקרוטה לקחה פיסת שריון ישנה בפיו. הארד השמימי נראה עבה מספיק כדי לעצור אפילו את החנית של תאליה, אבל הלוקרוטה נעצה את שיניה מתכת ויצרה חור בשריון."כפי שאתה רואה, "אמרה עוד לוקרוטה בקולו של האל, "המפלצות חזקות במיוחד." 

רגלי הרגישו כמו שתי רצועות ספגטי. תאליה אחזה בזרועי בכוח וציפורניה דקרו את עורי.

"שלח אותם, "התחננה. "האל, אתה יכול לגרום להם לעזוב? " 

הזקן קימט את מצחו. המפלצת הראשונה אמרה: "אם אני אעשה את זה, לא נוכל לדבר." 

המפלצת השנייה הרימה באותו קול: "חוץ מזה, כל אסטרטגיית בריחה שאתה יכול לחשוב עליה, מישהו אחר כבר ניסה".

המפלצת השלישית אמרה: "אין טעם לשיחות פרטיות." 

תאליה פסעה הלוך ושוב, חסרת מנוחה כמו המפלצות. "הם יודעים מה אנחנו אומרים? זאת אומרת, הם פשוט מדברים, או שהם מבינים את המילים? " 

הלוקרוטה הראשונה השמיעה יבבה רמה. ואז חיקתה את קולה של תאליה: "הם מבינים את המילים? " 

הבטן שלי התהפכה. המפלצת חיקתה את תאליה בצורה מושלמת. אילו שמעתי את הקול בחושך, קורא לעזרה, הייתי רץ ישר אליו. 

המפלצת השנייה דיברה על האל: "היצורים הם אינטליגנטים, כמו שכלבים אינטליגנטים. הם מבינים רגשות וכמה משפטים פשוטים. הם יכולים לפתות את טרפם על ידי צעקות של דברים כמו ´עזרה´! ו´הצילו´! אבל אני לא בטוח כמה הם מבינים את השפה שלנו. זה לא משנה. אתה לא יכול לרמות אותם. "
"תשלח אותם מכאן, "ביקשתי. "יש לך מחשב. תקליד את מה שאתה רוצה להגיד. אם אנחנו הולכים למות בשקיעה, אני לא רוצה שהדברים האלה יסתכלו עלי כל היום." 

האל היסס. אחר כך פנה אל המפלצות והביט בהן בדממה. אחרי כמה רגעים נהם אחד מהלוקרוטות. הם יצאו מן המתחם והלוח האחורי נסגר מאחוריהם. 

האל הביט בי. הוא פרש את ידיו כאילו התנצל, או שאל שאלה. 

"לוק, "אמרה תאליה בדאגה, "יש לך תוכנית?" 

"עדיין לא, "הודיתי. "אבל כדאי שמציא אחת עד השקיעה."

זו היתה הרגשה מוזרה, לחכות למוות. בדרך כלל, כשתאליה ואני נלחמנו במפלצות, היה לנו בערך שתי שניות להבין תוכנית. האיום היה מידי. חיינו או מתנו מיד. עכשיו היה לנו כל היום לכודים בחדר בלי שום דבר, בידיעה שבקרוב הכלוב יפתח ונקרע לגזרים על ידי המפלצות שלא ניתן להמית בכל נשק. ואז הלסיון גרין היה אוכל את מה שיש בתרמיל שלי.
המתח היה כמעט גרוע מאשר התקפה.
חלק ממני התפתה להכות את הזקן עם מחבט הגולף שלי ולזרוק אותו לוילונות הקטלניים.אז לפחות הוא לא יכל לעזור למפלצות לפתות עוד חצויים אל מותם. אבל לא הצלחתי לגרום לעצמי לעשות את זה. האל היה כל כך חלש ופאתטי. חוץ מזה, הקללה שלו לא היתה אשמתו. הוא נלכד בחדר הזה במשך עשרות שנים, נאלץ לסמוך על מפלצות, על קולו ועל הישרדותו, נאלץ להתבונן בחצויים אחרים כמוהו מתים, כל זאת מפני שהציל חיים של מישהו. איזה מין צדק זה? 

עדיין כעסתי על האל על הפיתוי אותנו לכאן, אבל יכולתי להבין מדוע איבד תקווה אחרי שנים כה רבות. אם מישהו ראוי למקל גולף בראש, זה היה אפולו - וכל שאר האלים האולימפיים ההם אם כבר.

אני ותאליה התחלנו לסקור את החדר בחיפוש אחר משהו שיעזור לנו לברוח. הבטתי במדפי הספרים היו מלאים בכל דבר, החל מהיסטוריה עתיקה ועד לרומנים מתח. 

אתם יכולים לקרוא משהו, האל הקלדת על המחשב שלו. רק בבקשה לא היומן שלי. זה אישי. 

הוא הניח את ידו כאילו כדי להגן על על ספר העור הירוק שנח ליד המקלדת.
"אין בעיה, " אמרתי. פקפקתי בכך שכל אחד מן הספרים יעזור לנו, ולא יכולתי לדמיין לעצמי שלהאל היה משהו מעניין לכתוב עליו ביומנו, להיות תקוע בחדר הזה רוב חייו.

הוא הראה לנו את דפדפן האינטרנט של המחשב. גדול. אנחנו יכולים להזמין פיצה ולצפות במפלצות לאכול את השליח. לא מאוד מועיל. אני מניח שיכולנו לשלוח אי-מייל למישהו לעזרה, אלא שלא היה לנו אף אחד ליצור קשר, ומעולם לא השתמשתי בדואר אלקטרוני. תאליה ואני אפילו לא נשאנו טלפונים. גילינו בדרך הקשה כי טכנולוגיה מושכת מפלצות כמו שדם מושך כרישים.

עברנו לשירותים. החדר היה די נקי בהתחשב בזה זה שהאל חי כאן שנים על גבי שנים. שתי חליפות שעשויות עור נחש, נתלו על מוט מעל האמבטיה. ארון התרופות שלו היה מצויד באספקה של מוצרי היגיינה - תרופות, מברשות שיניים, ציוד עזרה ראשונה, אמברוסיה ונקטר. ניסיתי לא לחשוב מאיפה כל זה בא בזמן שחיפשתי אבל לא ראיתי שום דבר שיכול להביס את הלוקרוטות. 

תאליה סגרה מגירה בתסכול. "אני לא מבינה! למה אמאלתיאה הביאה אותי לכאן? האם החצויים האחרים באו לכאן בגלל העז? " 

האל קימט את מצחו. הוא סימן לנו לחזור אחריו אל המחשב שלו. הוא רכן מעל המקלדת והדפיס: איזו עז?

לא ראיתי שום טעם לשמור את זה בסוד. סיפרתי לו איך הלכנו בעקבות העז הזוהרת שמייצרת פפסי אל ריצ´מונד, ואיך הצביעה עלינו על הבית הזה. 

האל נראה מבולבל. הוא הקליד: שמעתי על אמאלתיאה, אבל אני לא יודע למה היא היתה מביאה אותך לכאן. החצויים האחרים נמשכו לאחוזה בגלל האוצר. הנחתי שגם אתם. 

"אוצר? "שאלה תאליה. 

האל קם והראה לנו את החדר השני,הארון שלו. הוא היה מלא באספקה גדולה יותר, שנעטפה במעילי החצויים, שהיו קטנים מדי בשביל האל, כמה לפידים ישנים חלקי שריון מעוכים, וכמה חרבות ארד שמימי שהיו כפופות ושבורות. כזה בזבוז. הייתי זקוק לחרב אחרת.

האל סידר שוב את הקופסאות מלאות בספרים, נעליים, כמה מוטות זהב וסל קטן מלא יהלומים שלא נראה מעוניין בו. הוא חשף קופסאת מתכת בגובה שני מטרים רבועים והצביע עליה כמו: טא-דה

הפרק הקודם		הפרק הבא