הטירוף שמאחורי הקירות השבורים

היי לכולם, פרק שני :)

ספר "מפלי הצללים" לא שייך לי, הוא של ס. ס. האנטר.

תהנו :)

"I care for no man on earth, and no man on earth cares for me."

Charles dickens, A Tale of Two Cities

"לא אכפת לי מאף אדם עלי האדמה, ולאף אדם עלי האדמה לא אכפת ממני."

צ'ארלס דיקנס, בין שתי ערים

פרק 2

המשרד הראשי, כפי שהנחתי מלפני כן, היה בתוך המבנה הגדול שבתוך מעגל הבקתות. עוד מחוץ לבניין יכולתי לשמוע את הצעקות דורשות הצדק של הבנות המושפלות. ככל שהתקרבנו במסדרון הבהיר לכיוון דלתות המהגוני, הקולות התחזקו ושמעתי את אחת הנערות ממש נכנסת לזה. "הוא חתיכת סוטה מחורבן!" הוא דרשה בקול מאשים "הוא אפילו לא כיסה את העיניים שלו, הוא פשוט נשען בסבבה שלו על הספסל וחייך כמו תחת של חמור, הבן של – "

"נו, נו," ענה לנערה קול נשי, נעים ומפייס, "בואו ננסה לדבר מבלי להשתמש בשפה הזאת."

"ברונט מקלל כל הזמן," ענה קול של נערה אחרת בידענות, בדיוק כשהגבר המדובר פתח את דלת המשרד בהנפה.

המשרד היה מלא בנערות, חלקן עדיין עם מגבות על הראש. כל העיניים פנו לכיווננו.

"ברונט הוא ערפד גדול ומרושע, והוא צריך לשטוף את הפה שלו בכימיקלים לפני שהוא משתמש בו," האישה בעלת הקול הנעים ענתה לנערה באותו הטון. לאחר היא הזעיפה את פניה לכיוונו של הערפד הגדול והמרושע. הוא משך בכתפיו במחוות התנצלות. היה משהו אינטימי במחווה, משהו משפחתי, וישר ידעתי מי האישה היפה בעלת השיער האדמוני. הולידי ג'יימס, המנהלת והבעלים השניים של פנימיית מפלי-צללים. כמו גם – אישתו היקרה של ברונט ג'יימס. הבעת הזעף נעלמה מפניה כשעיניה הירוקות הבחינו בי בצדו של ברונט. היא עשתה את דרכה בין הבנות לכיווני, חיוך ידידותי על פניה. "את בטח אליאנה, כמה טוב לפגוש אותך. אני הולידי, ברוך הבא למפלי-צללים," היא אמרה ונראה היה שהיא מנסה להסתיר מפניי את ההתקהלות הסוערות של הבנות שמאחוריה בגופה הקטן, או אולי אותי מפניהן. היא תפסה בידי מלפני שהספקתי לענות, ומשכה אותי בעדינות חזרה לכיוון המסדרון "אני מיד חוזרת," היא אמרה לקהל האנשים שבמשרד שלה וסגרה את הדלת מאחוריה.

מחוץ למשרד, הולידי שחררה את ידי ועשיתי צעד קטן לאחור, מתנגשת במשהו מוצק. הסתובבתי בחדות, חושי נדלקים במצב היכון. יד חזקה תפסה את הזרוע שהנפתי.

"או, היי דרק," קולה של הולידי נשמע עליז יתר על המידה מאחורי, כאילו היא מנסה להרגיע את האווירה ולסמן לי שהכל בסדר. נזכרתי שהולידי היא גם כן פיי והיא בטח יכולה לחוש ברגשותיי כפי שאני יכולה לחוש ברגשותיהם של אחרים.

"היי, ברונט ביקש לפגוש אותי פה, משהו לגבי תלמידה חדשה?" רעם של קול עמוק וגברי ענה מעל לראשי והרמתי את מבטי מהיד שעדיין החזיקה בזרועי, מעלה לפניו של הבעלים שלה. הנער היה נאה, משום מה מוכר למראה. עיניו היו ירוקות-מוזהבות ושיערו היה שטני ומעט ארוך, הוא התקרזל טיפה כלפי מעלה בקצוות. הוא הביט בי בעיניים סקרניות, גבותיו מכווצות בריכוז. לרגע חשבתי שהוא מנסה לקרוא את הדפוס שלי אבל אז שמתי לב שעיניו לא היו מרוכזות על מצחי אלא על עיני. מבט מבולבל חלף על פניו והוא שיחרר אותי בפתאומיות. הוא הביט מעבר לכתפי בהולידי, שאלה בעיניו.

"זאת אליאנה, היא תלמידה חדשה פה," הולידי ענתה לו נמרצות ואז דיברה אליי "אליאנה, זה דרק, הוא תלמיד שנה שלישית פה. למה שהוא לא ייקח אותך לבקתה שלך, המזוודות שלך בטח כבר שם. את בטח רוצה לנוח אחרי הנסיעה שהייתה לך. ניפגש בעוד כמה שעות?"

"אלין," אמרתי. התאפקתי שלא לתקן את הולידי בפעם הראשונה שהיא קראה לי אליאנה. זהו לא השם שאני משתמשת בו. אליאנה היא... מישהי אחרת, מישהי שאין לה מקום פה. פה אני יכולה להשתחרר ממנה. "קוראים לי אלין." יכולתי לראות בפניה של הולידי שהיא קראה את רגשותיי והעדיפה לא להעיר על העניין. "אלין," היא חזרה בחיוך.

הנהנתי ועשיתי צעד חששני לכיוונו של דרק. משהו בו לא הסתדר לי. לא ידעתי אם זאת התחושה שהכרתי אותו מאיפה שהוא או מסיבה אחרת.

מאחורי שמעתי את הולידי חוזרת להמולה שבמשרדה בדיוק בזמן להצעתה של אחת הבנות לסרס את אריק ולתלוש את גלגלי עיניו מתוך ראשו. עם התמונה הנפלאה הזאת בראשי, אני ודרק עשינו את דרכנו מחוץ לבניין.  

בדרכנו לבקתה לא חלפנו על פני עוד בני-נוער, למעשה לא חלפנו על פני אף אחד. רק קול צעדנו נשמע על האדמה הרכה של המחנה. מאיזושהי סיבה, השתיקה ביני ולבין דרק הייתה מעיקה, מתוחה. שמתי לב שהוא לא מפסיק להגניב מבטים חשדניים לכיווני. תהיתי אם ברונט והולידי אמרו לו מי אני. אולי הוא מודאג שהם כולם פה בסכנה מפניי. אולי הם באמת בסכנה. בגלל זה הוא נראה כל כך מבולבל? פתחתי את עצמי לחוש ברגשותיו והזעפתי את פני. עצרתי בבת אחת. דרק, שקלט רק כעבור כמה צעדים שהפסקתי ללכת, גם כן עצר והסתובב לכיווני. נעצתי בו מבט והתמקדתי שוב ברגשותיו, מתרכזת הפעם ו... כלום. שוב. איך זה יתכן? הצצתי בדפוס שלו אבל זה לא אמר לי שום דבר שלא קלטתי כבר. פיי. דרק גם כן היה פיי. פיי שיודע להסתיר את תחושת רגשותיו מפני פיי אחרים, מסתבר. שילבתי את זרועותיי וסרקתי אותו מכף רגל ועד ראש. גובהו היה מעל למאה ושמונים וחמישה סנטימטרים. הוא היה לבוש בג'ינס משופשפים וטי-שירט שחורה. פניו הנאות היו חדות ונעריות אך גבלו בגבריות. שום דבר לא רגיל בעולם בני האדם. שמתי לב שדרק העתיק את תנוחתי וזרועותיו גם כן היו משולבות על חזהו הרחב. עיניו סרקו אותי באותה צורה נועזת.

דיברתי ראשונה "איך אתה עושה את זה?" שאלתי בהתרסה.

"את מה?" טון קולו היה זהה לשלי.

"אתה יודע על מה אני מדברת," עניתי בקול נמוך וצמצמתי את עיניי. אם הנער הטיפש היה איש זאב, הוא היה יכול להריח את הסכנה הנודפת ממני. מאחר והוא לא היה הוא ענה "זה לא אני שעושה את זה. זאת את." הוא הביט בי באותו ריכוז כמו ליד המשרד של הולידי, כאילו מנסה לפענח משהו. לקח לי רק כמה שניות להבין מה הוא עושה. בדיוק מה שאני עשיתי. הוא מנסה לקרוא את רגשותיי.

"מה זה בדיוק הדבר הזה שאני עושה?" חשד התגנב לקולי, לא ניסיתי להסתיר אותו. ידעתי מה הוא יגיד עוד מלפני שהוא ענה.

"מסתירה ממני את הרגשות שלך," הוא אמר והוכיח את טענתי.

"אין שום דרך לעשות את זה ואתה יודע את זה." זאת הייתה עובדה, אפילו מלכת הפיי בכבודה ובעצמה לא יכלה להסתיר את נשמתה הנבולה מפני פיי אחרים. אני הייתי היחידה שלא יכלה לחוש ברגשותיה של המלכה בדיוק כמו שהיא לא יכלה לחוש בשלי, אבל לכך היה הסבר פשוט למדי: מלכת הפיי הייתה אימי, קרבת הדם בינינו מנעה ממני מלחוש את נשמתה.

מה היה התירוץ של דרק?

"מה זה הדבר שאני עושה?" הוא החזיר אליי את השאלה שלי וראיתי בעיניו שהוא לא יודע, אך מנחש.

"אותו הדבר," עניתי בפשטות.

"בלתי אפשרי."

"בדיוק."

המשכנו לסרוק אחד את השנייה. הייתי בטוחה ששנינו עושים את אותו הדבר: מנסים להעלות בראשנו השערות לתעלומה המסתורית.

בעודי תוהה, משב של רוח פתאומית חלף על פני. הבטתי לצדדים אך לא ראיתי שום דבר. פניתי להמשיך ללכת אך לפתע הרגשתי את הדממה מסביב. העולם עצר מלכת, הצלילים השתתקו ואפילו הרוח נדמה. מישהו היה שם איתנו, צופה בנו. גופי אוטומטית השתופף לתנוחת כוננות ועייני חלפו במהירות על פני העצים שבשולי היער. הסתובבתי במקום, מנסה לשמוע, להריח, כל דבר. הדממה הזאת הזכירה לי משהו שנתקלתי בו בעבר ובדיוק כשהתחלתי להיזכר שמעתי קול מאחורי ואת דרק עונה לקול. הסתובבתי בחדות מתכוננת לקפוץ, לתקוף, ל –

נערה נמוכה בעלת שיער שחור וחלק ועיניים מעט מלוכסנות עמדה ליד דרק והביטה בי בזעף. "מה יש לה זאתי? היא חושבת שאני הולכת לתקוף אתכם או משהו?" הנערה שאלה את דרק, והחוותה בידה לעברי, ללא ספק מתכוונת בדבריה לתנוחת גופי המוכנה להתקפה. טון קולה העיד על כך שהיא לא הייתה מרוצה מהתמונה.

"זאתי לא אוהבת שמתגנבים מאחוריה," עניתי מבין שיניי החשוקות. אך התיישרתי לעמידה זקופה, תחושת הסכנה מתנדפת כלא הייתה. הנערה ללא ספק הייתה ערפדה. מבלי לבדוק את הדפוס שלה ידעתי את זה. רק ערפדים יכולים לדומם ככה את הסביבה.

"לא התגנבתי, הייתי בדרכי לבקתה שלי כשהרחתי ריח חדש בדרך. הריח שלך. מי את?" קולה השתחרר מעט מהרעל שהיה בו קודם אך הבעת פניה עדיין הייתה חשדנית.

דרק, שאולי לא יכל לחוש ברגשותיי, בהחלט חש במתח שביני לבין הנערה המתגנבת וזז להתערב בינינו.

"דאלה, זאת אלין, היא תלמידה חדשה פה. אלין, זאת דאלה, ידידה שלי." הוא החווה בידו ביני לבינה. דאלה כיווצה את מצחה כי לבדוק את הדפוס שלי. לפעמים לא הבנתי למה אנשים עושים את זה. סוגם של הפרנורמליים לרוב היו ברורים רק מהתבונות בהם. לזהות את הערפדים היה הכי קל בשל עורם החיוור והקר והמראה הכללי האפל והמסתורי שלהם. הייתי חייבת להסכים עם זה שהפיי לא היו כל כך קלים לזיהוי, לפחות לא הפיי החיים בתחום בני האדם, וככל שהסרתי את בגדי החצר ומחקתי את ציורי הפנים בעצירה שברונט ואני עשינו בדרכנו לפנימייה, ידעתי שלא שיטיתי באף אחד. לא יכולתי למחוק לחלוטין את הפראות וחוסר השליטה הבלתי ניתנים לריסון שנפלטו ממני. לא היה צריך להיות פיי בשביל לחוש בזה.

דאלה המשיכה לבהות בי לעוד מספר שניות. דרק כחכח בגרונו והיא הזיזה את עיניה ממני, אליו.

"הכל בסדר עם בעיית המלתחות?" הוא שאל אותה, ללא ספק בשביל להסיח את דעתה ממני.

"ברונט פיזר את החגיגה במשרד של הולידי ועכשיו הוא מכסח שם לאריק וג'זבת את התחת." מבטה זז שוב פעם לעברי. הבעת פניה התרככה טיפה. "ברוך הבא למפלי-צללים," היא אמרה. לא ידעתי אם ברכת הקבלה הייתה כנה, אך לא חשתי בשום רגש אפל ממנה אז הנהנתי בתודה.

התחלתי להסתובב חזרה לכיוון שאליו אני ודרק הלכנו כשפתאום עלה בדעתי משהו. והסתובבתי בחזרה לדרק. "אתה יכול להרגיש אותה?" הטיתי בראשי לעברה של דאלה. הוא הביט בה לשנייה ואז הנהן. חשבתי על זה לרגע ואמרתי "אולי אנחנו צריכים לבדוק את זה עם עוד פיי."

דאלה הביטה ביני לבין דרק בבלבול. "לבדוק מה?" היא שאלה.

"כלום," אמרתי והתחלתי ללכת, מקווה שאני בכיוון הנכון. 

"היי!" דאלה צעקה לעברי אך התעלמתי ממנה, בראשי הייתה ספירלה של מחשבות. מה זה אומר שרגשותיו של דרק חסומים מפני? ניסיתי להריץ תאוריות במוחי אך הדבר היחיד שעלה בדעתי הייתה אימי, וזה שלא יכולתי לחוש בה בשל קרבת הדם בינינו.

"אני מדברת איתך!" קולה של דאלה עלה באוקטבה אך המשכתי ללכת, עמוק במחשבותיי. אולי אוכל למצוא דרך ליצור קשר עם החצר ולראות אם טוליס תדע משהו על קריאת רגשות הפיי שלפתע נחסמת רק עם אנשים ספציפיים, בטוח היא קראה על זה משהו בכל השעות שבילתה בספרייה.

שמעתי את דרק אומר לדאלה מאחורי "אני אדבר איתך אחרי זה," ואז את תנועות רגליו כשהם רצו להשיג אותי. הרגשתי את מבטו הזועף בעורפי כשהוא הגיע אליי "זה היה גס."

"אני יודעת. היא לא הייתה צריכה להתגנב עלינו ככה."

"אני מתכוון לאיך שהתעלמת ממנה כשהיא קראה לך," הוא אמר בקול נוזף. גלגלתי בעיניי אך לא עניתי. דרק לא ידע מה זה גס, הוא והחברה שלו דאלה לא יכלו אפילו להעלות בדעתם, והם צריכים להיות אסירי תודה על כך. כשחשתי הוא הולך להמשיך לנזוף בי על העניין המטופש הזה ושאני לבטח הולכת להתפוצץ עליו אחרי זה, מיהרתי לשנות את הנושא "הבקתה עוד רחוקה?" לא סובבתי אליו את ראשי אבל ידעתי שהוא עדיין מסתכל עליי באותו מבט מגנה.

"לא, אנחנו תיכף מגיעים," הוא אמר לבסוף ולא דיברנו בשארית דרכנו.

הוא עזב אותי ללא מילה נוספת על הדק בכניסה לבקתה שלי.

מזל שאמי לא איחלה לי להכיר חברים במסעי. מזל שלא אצטרך לאכזב אותה.

כשצעדתי בכבדות לכיוון הדלת של המקום שהולך להיות הבית שלי לזמן הקרוב, לא חשתי בהתרגשות או בחופש שהייתי בטוחה שאחווה כשאעזוב סוף סוף את החצר. במקום, אימי היקרה דאגה לכך שארצה לזעום, לשאוג ולהתמוטט. ארצה ולא אוכל.

מחשבה אחת הדהדה במוחי כשפתחתי את הדלת החורקת של הבקתה. מחשבה שרק לשנייה אחת קטנה ומסוכנת נתתי לחדור למוחי היום.

אני חייבת למצוא אותה. אני חייבת להציל אותה.

סוף פרק 2

הפרק הקודם		הפרק הבא