להיות חצויי זה לא קל

נסענו ונסענו שעות על גבי שעות. נמנמתי פה ושם. הסביבה בדרך הפכה פחות ופחות עירונית ויותר יערית וטבעית. פיהקתי ואמילי גם נמנמה לידי מאחורה. מתישהו אמא שלה עצרה להפסקה (תודה לאל) ועצרנו בתחנת דלק להתאוורר ולקנות אוכל גלידה וממתקים לדרך. נותרה לנו עוד שעה נסיעה וזהו. אמילי נראתה מתרגשת מאוד למחנה. ´טוב, היא לא יודעת לאן הולכים,´ חשבתי בחרדה והסתכלתי אחורה כשחזרנו לאוטו. "אוייש," אמילי אמרה בצער כשהגלידה התחילה להינמס לה ומיהרה ללקק אותה. צחקתי והיא חייכה אליי מהצד.  אני בת קימופוליאה- הבת של פוסידון, אלת סערות הים. קוראים לי קלייר. יש לי רק אח אחד במחנה, קוראים לו ג´ק והוא קטן ממני. אני בת 16 וזאת השנה הראשונה שלי במחנה החצויים. אמילי זמזמה לה שיר בהנאה כשהיא סיימה לאכול את הגלידה ועברה לצ´יפס. נאנחתי והמשכתי לשקוע במחשבות. אבא שלי התחתן עם קים בגיל 28. היא לא הסתירה ממנו מיהי. הוא רק שמח שהיה לו מזל. ואז נולדתי אני כעבור שנה. אני מודה, זאת הולכת להיות הפעם הראשונה שלי במחנה ואני בלחץ לא פחות מאמילי, אבל לפחות אני יודעת לאן אני הולכת מאבא שלי. הסתכלתי על אמילי שצחקה מבדיחה שאמא שלה סיפרה לה. חייכתי. "היי, אמילי. לספר לך לאן הולכים?" שאלתי ומתחתי את הידיים למעלה. היא הסתכלה עליי והעיניים האפורות שלה סחררו אותי כמו הסערה בתוכן. היא הנהנה לאט. "אבל כבר סיפרת לי," הזכירה לי וחייכה. היא בטח חושבת שיש לי בעיה בזיכרון. חייכתי לעצמי. "כן. את הבסיס סיפרתי לך. יש עוד." הנמכתי את הקול לדרמטיות. אמילי נראתה מופתעת. המקל מהגלידה שלה נזרק לפח האוטו והיא מחאה כפיים בשמחה. "תספרי! עכשיו!" אמרה באושר וצחקתי בהנאה. סיפרתי לה על האלים והכל, מצטטת את מה שאבא שלי אמר ביום שגילה לי מי האמא הנעדרת שלי.

"טוב. אז המחנה שלנו נקרא ´מחנה החצויים-´" פתחתי ואמא של אמילי כמעט דרסה הולך רגל מסכן שעשה לה פרצוף מבוהל ואז רץ את נפשו למדרכה. היא המשיכה לנסוע והסתכלה במראה אחורה. "את מספרת לה? זה מסוכן." אמרה לי והנהנתי ומשכתי בכתפיים. היא נאנחה והתרכזה בנהיגה. קיבלתי את זה כאישור להמשיך. אמילי ישבה כמו פסל יווני עתיק שהזכיר לי משום מה חלום שהיה לי לא מזמן. התנערתי מהמחשבות עליו והמשכתי בהסבר ברצף. "נכון יש את המיתולוגייה היוונית שלך?" שאלתי אותה והיא הנהנה שוב לאט ומשכה בכתפיים. "ואת פרסאוס ויאסון שהם חצויי אלים והרקולס גם?" שאלתי והיא הנהנה שוב. ´תעשי את החיבור כבר,´ חשבתי. נשמתי עמוק. "זה אמיתי לחלוטין." אמרתי. אמילי הסתכלה עליי כמה שניות, שבהן בהיתי בה בלי לשים לב. הנה העיניים המדהימות שלה. והאף החמוד הזה. והגוף המדהים הזה. ו- היא פרצה בצחוק ומצמצתי והסמקתי כולי, מקווה שהיא לא רואה את זה. "מה?" שאלתי בכעס שהצלחתי לגייס. "אלים...קיימים?... הרקולס?...הצחקת אותי." אמרה ומחתה דמעת צחוק. היא חייכה אליי. "ועכשיו איך באמת קוראים למחנה?" שאלה אותי בהרמת גבה. שילבתי ידיים ונשענתי אחורה בעיניים עצומות. "כבר אמרתי לך. יודעת מה? תראי בעצמך וזהו." החלטתי ונרדמתי שוב. "קלייר!" היא מחתה וניערה אותי שאתעורר שוב ושוב. בסוף היא התייאשה ונרדמתי מחוייכת. כן, אני מאוהבת באמילי. ידוע שהיא בי, ככה שאולי יש לי סיכויי איתה. למרות שאני מקווה שהיא לא הבת של קים גם, אחרת זה יהיה מביך. כלומר, עוד יותר מביך. לא סיפרתי את העובדה הקטנה הזאת לאבא ההמופוב הנחמד שלי, אבל גם לא אכפת לי כי אני ממילא אשאר במחנה החצויים מעכשיו. בינתיים אני ואמילי החברות הכי טובות, אבל כל פעם שאני איתה יש לי פרפרים בבטן ואני הכי שמחה בעולם.

מתישהו האוטו התחיל להיות איטי והתעוררתי מנומנמת ופיהקתי. "מה קורה?" שאלתי בעייפות והאמא לחצה על הגז שוב ושוב. אמילי הזדקפה וניסתה להציץ בבלמים. הלב שלי דפק. לא מפלצת. לא עכשיו. "יש בעיה בבלמים, הכל בסדר. בנות שבו," אמרה והנהנו וישבנו. כעבור כמה דקות אמא אמרה "זהו!" בחיוך מאושר ואז שמענו בום! על הגג של האוטו וקפצנו בצרחות. אמילי חיבקה אותי בפחד, ומרוב בהלה לא נהניתי אפילו מהרגע. ´אם תוקפת אותך מפלצת- וודאי שיש לידך מקור מים,´ זכרתי את מה שאבא אמר לי לפני שנפרדנו והלכתי לאמילי היום. היה בקבוק שתייה של ליטר באוטו מלא במים, וגם שלולית של מי ביוב מהתחנת דלת שהייתה לידינו. אמילי יבבה וניתקתי אותה ממני. הייתה לי תוכנית. "אמילי," אמרתי ויצאתי מהאוטו. אמא שלה עקבה אחריי בחשדנות. הגג של האוטו התקמט אכשהו. יצאתי מהאוטו וראיתי יצור עליו. אמילי יצאה בעקבותיי וצעקה. "אני מאמינה לך!" קראה בדיוק כשרצתי למי ביוב. יופי לה, שתאמין. שיהיה. אמא שלה באה בעקבותיי ובסוף גם אמילי נאלצה לבוא. היא צרחה כשהיא ראתה את המפלצת במלוא גודלה על האוטו ואמא שלה חיבקה וליטפה אותה. התנשפתי בזמן שהתרכזתי במים. אמילי התחילה לבכות על הדברים שלה, (המפלצת מעכה את הגג) אבל אני שמחתי להיות בחיים. עמדתי עמידת נוח בשילוב ידיים מול המפלצת, שהייתה הידרה מסתבר. "היי אנשובי!" אל תשאלו אותי למה החלטתי לקרוא לה ככה. כנראה המים השפיעו עליי. היא שאגה, ונראה שהיא לא אוהבת את השם שנתתי לה. "תסתכלי!" צעקתי והיא עקבה אחריי כשרצתי כדי להסיח את דעתה מאמילי ואמא שלה. התנשפתי כשההידרה רצה אחריי עד האגם הקטן שלשמחתי היה כאן. הוא לא היה טבעי, בני אדם יצרו אותו לשדות שכאן, אבל לא היה אכפת לי מזה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא