זה יותר מדי, אפילו בשבילי

דבר ראשון בפיק הזה קיבלתי השראה מהרבה פיקים קודמים שלי אז יכול להיות שתשימו לב לנקודות דמיון ואני מתנצלת על זה מראש.

דבר שני, הפיק מסופר מכמה נקודות מבט אז תשימו לב, כשהכתב נטוי סימן שזה קטע כתוב או יומן, אם הסיפור מנקודת מבט של מישהו יהיה רשום לפני כן את השם שלו ככה ~נקודת מבט~, אם לא כתוב כלום סימן שזה מנקודת מבט יודע כול, סליחה על החפירה ואני מקווה שתהנו מהקריאה.

נ.ב בינתיים הפיק תמים בינתיים אבל בהמשך יבוא לידי ביטוי הדירוג שלו, (לא שהוא דירוג כזה גבוה, אבל בכול זאת).

עכשיו באמת, קריאה מהנה :)

מאז ומתמיד ציפו ממני להרבה, ובצדק. בתור צאצאית של שלושת האלים הגדולים ומכשפה מצטיינת מרגע הולדתי ייעדו אותי לדברים גדולים ולא לחינם.

למדתי לקרוא בגיל שנתיים, על כס המלכות של אלת החוכמה, למעשה ביליתי את רוב ילדותי באולימפוס.

עם ארטמיס למדתי לא להיות תלויה באיש ולדעת תמיד לכוון למטרה.

עם אפרודיטה למדתי שגם האהבה חשובה.

עם הפייסטוס למדתי על מלאכת יד.

עם ארס למדתי להילחם.

ועם אתנה למדתי את רזי החוכמה. נראה שבדרך משונה אתנה אהבה אותי יותר מכול האלים ולפעמים היה נדמה לי שאפילו יותר מהורי.

אך כול אלה היו בהיותי ילדה, כשהתבגרתי תמיד ניסיתי להתעלות מעל התחושה הזאת אך היא תמיד נשארה אי שם בתת המודע שלי.

לאמא שלי קוראים אוליביה, אוליביה מורלס, היא מעולם לא נישאה ועצם היוולדי הייתה לא יותר מתאונה.

אבא שלי הוא... טוב די קשה להסביר, אבל אני אנסה. באולימפוס יש שלושה אלים בכירים, אחים. ומשום מה שלושתם מצאו משהו באמא שלי, משהו שמעולם לא גיליתי מה הוא.

כול אחד מהם ניסה לכבוש את ליבה ונכשל, לבסוף הם הסכימו לשתף פעולה, הם יצרו יחד גוף חדש בו היה חלק מנשמתו של כול אחד מהם וניסו באותו גוף לשכנע את אמא שלי לבוא איתם. בצורה משונה הם הצליחו ואני נולדתי.

אמא שלי אף פעם לא אהבה אותי כמו אמא רגילה, זה לא שהיא הייתה איזו אם חורגת נוראה אבל היא פשוט לא הייתה מספיק אמא, עבורה הייתי בסך הכול מכשול בדרך לתהילה. לא היה לה זמן אלי ובלית ברירה אבי, (כלומר, אחד מהם), זאוס, לקח אותי לאולימפוס לגדול שם, אך בקושי ראיתי אותו, פשוט גדלתי עם האלים.

אני זוכרת שפעם רצו להעביר אותי למחנה, מחנה החצויים אך עצם היותי מכשפה מנעה זאת, מה גם שהייתי עוד ילדה קטנה והורי, (לפחות חלק מהם), התנגדו לכך. אז נשארתי באולימפוס ולמדתי המון, עד גיל 11 אני מאמינה שידעתי הרבה יותר מילדה רגילה.

אבל לא על זה רציתי לספר, רציתי לספר על איך שקנו לי שרביט עוד לפני שמלאו לי שש שנים, איך למדתי קסמים אצל האלה הזוטרה הקטה. איך שקראתי יותר ספרים מכול נער עוד לפני שהתחלתי ללמוד בהוגוורטס.

פשוט ככה גדלתי, עם האלים, לנסות לעמוד בכול הציפיות ותמיד להצליח יותר מכולם.

בסופו של דבר לא למדתי בהוגוורטס, למדתי לבד, באולימפוס, וזה אומר שקראתי הרבה ספרים, ביקרתי מדי פעם במחנה החצויים, ובעיקר ניסיתי לרצות אמא שלי, לגרום לה להתגאות בי, להבין שאני לא טעות.

עד היום אני לא יודעת האם הצלחתי בזה.

כיום אני כבר לא ילדה או נערה תמימה, אני מכשפה בוגרת, אחראית לעצמה, חצויה בוגרת לחלוטין שמושכת את כול המפלצות בחצי הצפוני של כדור הארץ, אישה בת 21 שצריכה להתחיל לחיות, ולמעשה לא יודעת ממש איך.

		הפרק הבא